אחרי מאה עמודים של אבשלום, החלטתי לנטוש אותו. אבל נרדפת על ידי המחשבה שאולי כמות שווה איכות, והיותו של הספר רב מכר היסטרי מעידה אולי על איכותו הספרותית ואני עלולה לפספס יצירת מופת, הניעה אותי להמשיך עד הסוף.
התיאוריה שלי לא עמדה במבחן, כמובן, והעובדה שהספר קולע לטעמו של מכנה משותף רחב של קוראים, בוודאי שלא מזכה אותו בסופרלטיבים מיוחדים. אבל, ראשון-ראשון ואחרון אחרון.
הספר עוסק בשלושה מעגלי סיפורים. האחד, המרכזי, סיפורו של אבשלום פיינברג, של משפחת פיינברג, של משפחת אהרונסון ושל מחתרת ניל"י. השני סיפורו של אבשלום שוהם, נכד אחותו של אבשלום פיינברג, שנפצע אנושות ב-1974 ונפטר מפציעתו לאחר מאבק קשה. וסיפור המסגרת הוא סיפורה של הגרפולוגית המצטיינת אלמה באך, שמקבלת באורח פלאי את כתב היד של אבשלום פיינברג, מתאהבת בכותב כתב היד (חכו, חכו, עוד אאריך קמעה בנושא מגוחך זה) ומיד יוצאת למסע חיפושים אחר אהובה הלא-ידוע.
אין ספק שנאוה מקמל עתיר עשתה עבודת תחקיר טובה בתיאור חייו של אבשלום פיינברג. להלן א"פ. התקופה קמה לתחייה לפרטי פרטים, מיני מזון, תלבושות, אורחות חיים, שפה וצורות התבטאות, הכל קורם עור וגידים (בהנחה שאנוכי ההדיוטית יכולה לשפוט) באופן משכנע ביותר.
מה שמפריע בסיפור הזה הוא שפע מחניק של תיאורים ודימויים מופרזים ורבי הוד, חגיגיים, פואטיים ופאתטיים עד אימה. לו הייתה מנקה הסופרת את הסבך הזה, מיד היו נשמטים מסיפרה מאה עמודים לפחות. נכון שהסיפור נסב על תקופה שבה עודף סילסולים נחשב לנורמה, אבל בהתחשב בעובדה שמדובר בהתיישבות הארצישראלית של ראשית המאה העשרים, שבה סבלו גיבורינו ממחסור בכל התחומים חוץ מאשר בשפע של צרות, מוטב היה לנכש קצת את העושר הלשוני הזה ולהניח לסיפור לדבר בעד עצמו. הדימויים כשלעצמם מגוחכים למדי. בעלי עיניים חומות הם בעלי עיני אדמה, בעלי עיניים ירוקות הם בעלי עיני יער וכהנה וכהנה.
זאת הייתה צריכה להיות עבודת עריכה הגונה, אבל נדמה לנוכח שפע התודות בסוף הספר, כי מקמל עתיר זכתה לרוח גבית ותמיכה מקיפה וחיבוק חם מצד ההוצאה לאור, וכי לא קיבלה מהם הדרכה נכונה.
הסיפור של א"פ ונכד אחותו, הוא סיפור שולי שמאיר צדדים מסויימים בסיפור המרכזי. אין לו שום ערך סיפרותי, למעט רצון הסופרת לספר על משפחה שידעה אסונות במהלך השנים. אגב, עירוב סיפורם של בני המשפחה, הוריו של אבשלום שוהם ואחותו, אולי באים כשלמי תודה לאנשים שעזרו לה לספר את סיפור חייו של א"פ, אבל מיותרים לגמרי, גם אם עיניה של דורית כחולות ויפות.
לגבי סיפורה של הגרפולוגית אלמה באך, סיפור מופרך מזה לא שמעתי זה זמן רב. אשה בת שלושים ואחת, מצליחנית בחייה המקצועיים, מקבלת אחד ממכתביו של א"פ, בשפה נמלצת של התקופה ההיא, על נייר מצולם, מיד היא מזהה כי מדובר באיש אשכולות, רב פעלים, חריף שכל ובעל נפש רגישה ופואטית, אותו גבר שנפשה כמהה אליו זה זמן רב. אשה אינטליגנטית שכמותה אינה מזהה כי סיגנון נימלץ זה שייך לתקופה של לפני תשעים שנה, וכי אי אפשר לערוך ניתוח כתב יד מיקצועי על נייר שצולם כמה וכמה פעמים, ומיד נופלת שדודה, מתאהבת עד כלות בכתב היד ומתחילה לערוך מסעות בעולם בעיקבות בעליו.
אולי נשוי הוא מכבר? אולי מכוער כקרפד? שמן כחבית, שם את שיניו התותבות בכוס, או שגובהו מטר ארבעים או שני מטר וארבעים...
לא, אומנית הגרפולוגיה אלמה באך יכולה לנחש כי איש בעל מעלות כה רבות מן הסתם יפה תואר הוא.
וכך שמה פעמיה לפריז ולאיסטנבול, ושם, מה רב הפלא, צירופי מקרים הזויים ניקרים על עיקבותיה. פגישות עם אנשים הקשורים איכשהו אל משפחות פיינברג ואהרונסון ואל ההיסטוריה הבלתי ידועה שלהם. צירופי מקרים אלו כה מופלאים, עד כי סיפורה של אלמה הופך לרומן משרתות הזוי, שבו היא מבכרת את א"פ המת על פני איש הימ"ם, יותם, בעל עיני יער, העשוי ללא חת, ואפילו מעשן הוא כא"פ בשעתו.
למי שרוצה להחיות את סיפורן של שתי המשפחות שנטלו חלק חשוב בהיסטוריה של ארץ ישראל העותומנית, יקרא את הספר. למי שמסתפק בסיפור הנזירי כפי שהוא נכתב בספרי ההיסטוריה, מוטב שלא יקרא את אות מאבשלום.
ובכל מקרה, אני לא הייתי פונה אל הגרפולוגית אלמה באך, לא בתוכנית הרדיו שלה ולא באופן פרטי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
