ביקורת ספרותית על אות מאבשלום - רומן מאת נאוה מקמל-עתיר
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שבת, 21 באפריל, 2012
ע"י אפרתי


אחרי מאה עמודים של אבשלום, החלטתי לנטוש אותו. אבל נרדפת על ידי המחשבה שאולי כמות שווה איכות, והיותו של הספר רב מכר היסטרי מעידה אולי על איכותו הספרותית ואני עלולה לפספס יצירת מופת, הניעה אותי להמשיך עד הסוף.
התיאוריה שלי לא עמדה במבחן, כמובן, והעובדה שהספר קולע לטעמו של מכנה משותף רחב של קוראים, בוודאי שלא מזכה אותו בסופרלטיבים מיוחדים. אבל, ראשון-ראשון ואחרון אחרון.
הספר עוסק בשלושה מעגלי סיפורים. האחד, המרכזי, סיפורו של אבשלום פיינברג, של משפחת פיינברג, של משפחת אהרונסון ושל מחתרת ניל"י. השני סיפורו של אבשלום שוהם, נכד אחותו של אבשלום פיינברג, שנפצע אנושות ב-1974 ונפטר מפציעתו לאחר מאבק קשה. וסיפור המסגרת הוא סיפורה של הגרפולוגית המצטיינת אלמה באך, שמקבלת באורח פלאי את כתב היד של אבשלום פיינברג, מתאהבת בכותב כתב היד (חכו, חכו, עוד אאריך קמעה בנושא מגוחך זה) ומיד יוצאת למסע חיפושים אחר אהובה הלא-ידוע.
אין ספק שנאוה מקמל עתיר עשתה עבודת תחקיר טובה בתיאור חייו של אבשלום פיינברג. להלן א"פ. התקופה קמה לתחייה לפרטי פרטים, מיני מזון, תלבושות, אורחות חיים, שפה וצורות התבטאות, הכל קורם עור וגידים (בהנחה שאנוכי ההדיוטית יכולה לשפוט) באופן משכנע ביותר.
מה שמפריע בסיפור הזה הוא שפע מחניק של תיאורים ודימויים מופרזים ורבי הוד, חגיגיים, פואטיים ופאתטיים עד אימה. לו הייתה מנקה הסופרת את הסבך הזה, מיד היו נשמטים מסיפרה מאה עמודים לפחות. נכון שהסיפור נסב על תקופה שבה עודף סילסולים נחשב לנורמה, אבל בהתחשב בעובדה שמדובר בהתיישבות הארצישראלית של ראשית המאה העשרים, שבה סבלו גיבורינו ממחסור בכל התחומים חוץ מאשר בשפע של צרות, מוטב היה לנכש קצת את העושר הלשוני הזה ולהניח לסיפור לדבר בעד עצמו. הדימויים כשלעצמם מגוחכים למדי. בעלי עיניים חומות הם בעלי עיני אדמה, בעלי עיניים ירוקות הם בעלי עיני יער וכהנה וכהנה.
זאת הייתה צריכה להיות עבודת עריכה הגונה, אבל נדמה לנוכח שפע התודות בסוף הספר, כי מקמל עתיר זכתה לרוח גבית ותמיכה מקיפה וחיבוק חם מצד ההוצאה לאור, וכי לא קיבלה מהם הדרכה נכונה.
הסיפור של א"פ ונכד אחותו, הוא סיפור שולי שמאיר צדדים מסויימים בסיפור המרכזי. אין לו שום ערך סיפרותי, למעט רצון הסופרת לספר על משפחה שידעה אסונות במהלך השנים. אגב, עירוב סיפורם של בני המשפחה, הוריו של אבשלום שוהם ואחותו, אולי באים כשלמי תודה לאנשים שעזרו לה לספר את סיפור חייו של א"פ, אבל מיותרים לגמרי, גם אם עיניה של דורית כחולות ויפות.
לגבי סיפורה של הגרפולוגית אלמה באך, סיפור מופרך מזה לא שמעתי זה זמן רב. אשה בת שלושים ואחת, מצליחנית בחייה המקצועיים, מקבלת אחד ממכתביו של א"פ, בשפה נמלצת של התקופה ההיא, על נייר מצולם, מיד היא מזהה כי מדובר באיש אשכולות, רב פעלים, חריף שכל ובעל נפש רגישה ופואטית, אותו גבר שנפשה כמהה אליו זה זמן רב. אשה אינטליגנטית שכמותה אינה מזהה כי סיגנון נימלץ זה שייך לתקופה של לפני תשעים שנה, וכי אי אפשר לערוך ניתוח כתב יד מיקצועי על נייר שצולם כמה וכמה פעמים, ומיד נופלת שדודה, מתאהבת עד כלות בכתב היד ומתחילה לערוך מסעות בעולם בעיקבות בעליו.
אולי נשוי הוא מכבר? אולי מכוער כקרפד? שמן כחבית, שם את שיניו התותבות בכוס, או שגובהו מטר ארבעים או שני מטר וארבעים...
לא, אומנית הגרפולוגיה אלמה באך יכולה לנחש כי איש בעל מעלות כה רבות מן הסתם יפה תואר הוא.
וכך שמה פעמיה לפריז ולאיסטנבול, ושם, מה רב הפלא, צירופי מקרים הזויים ניקרים על עיקבותיה. פגישות עם אנשים הקשורים איכשהו אל משפחות פיינברג ואהרונסון ואל ההיסטוריה הבלתי ידועה שלהם. צירופי מקרים אלו כה מופלאים, עד כי סיפורה של אלמה הופך לרומן משרתות הזוי, שבו היא מבכרת את א"פ המת על פני איש הימ"ם, יותם, בעל עיני יער, העשוי ללא חת, ואפילו מעשן הוא כא"פ בשעתו.

למי שרוצה להחיות את סיפורן של שתי המשפחות שנטלו חלק חשוב בהיסטוריה של ארץ ישראל העותומנית, יקרא את הספר. למי שמסתפק בסיפור הנזירי כפי שהוא נכתב בספרי ההיסטוריה, מוטב שלא יקרא את אות מאבשלום.
ובכל מקרה, אני לא הייתי פונה אל הגרפולוגית אלמה באך, לא בתוכנית הרדיו שלה ולא באופן פרטי.
29 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אפרתי (לפני שנה ו-1 חודשים)
אוי לי, הסתבכתי קשות. אל תתפלאו אם יתפרו לי בקרוב תיק גדול. ולמה? אתמול התקשרו אלי עם סקר. בחיים אני לא עונה לסקרים. אבל זה היה סקר על המשטרה, אז עניתי. ציונים טובים לא נתתי על כל הדברים... אבל למזלי אני גרה במקום שבאמת לא מחייב התערבות משטרה, כך שאני לא ממש מכירה אותם ויותר מכירה משטרות במקומות אחרים בעולם (מהספרים).
שונרא החתול (לפני שנה ו-1 חודשים)
עכשיו לכלכת. גם אני קראתי כמה עמודים של ג'וג'ו ואין מה להשוות בכלל. היא זבלונית גמורה.
בעלה של מקמל עתיר הוא חוקר בכיר בלהב 433 אז הישמרי פן יתפרו לך איזה תיק קטן.
אפרתי (לפני שנה ו-1 חודשים)
פסיפלורה זה אכן שם הנעורים של נתי ק. חבל שבלו בלו עזבה, האתר בהחלט הפסיד. תודה על המחמאות. לדעתי, נאוה מקמל עתיר היא בהחלט ויקטוריה היסלופ העברייה. יש בז'אנר כמה כאלה, מיכל שלו גם שייכת לשם.
הן נשים חכמות, עושות עבודה יסודית, היו הכי חרוצות בכיתה, אבל סופרות בינוניות.
ושמחשבות לא ידחוף פה את ג'וג'ו מויס. קראתי איזה עשרה עמודים של מויס, היא בהחלט יותר פקחית.
שונרא החתול (לפני שנה ו-1 חודשים)
אפרתי, הביקורת הזו היא פיסת היסטוריה בפני עצמה. מתקופת הפרה-שונרא.
קטילה נהדרת, מצחיקה, מוצקה ומנומקה. אני מאמינה לך.
אבל עזבי את הספר. מי זו פסיפלורה? הייתכן שזוהי נתי ק'?
ובלו בלו, איפה את? תחזרי.
נצחיה (לפני 6 שנים ו-2 חודשים)
גם אני לא החזקתי מעמד ולא הצלחתי לצלוח את הספר. אולי הכלל הוא שצריך להתרחק מסופרים שההוצאה מחבקת.
אפרתי (לפני 6 שנים ו-2 חודשים)
תודה רבה, אני מגיבה באיחור כי לא הייתי מחוברת לאתר בתקופה זו אני מעדיפה ספרי מתח, אבל קראתי אלפי ספרי פרוזה בימי חיי ואני מאוד אנינת טעם בספרי פרוזה. בעיני זה פשוט ספר בינוני. זה הכל.
yossic (לפני 6 שנים ו-2 חודשים)
פרוזה מול ספרי מתח אגב שמתי לב, שהמכנה המשותף בספרות שאת מעדיפה היא ספרי מתחו אולי זה ההבדל... ספרות מתח חייבת להיות מהירה חדה...בעולם תחרותי היכולת להשאיר במתח סביב לא מעט מלודרמות וכמה שפחות תיאורי סביבה מעוטי דראמה. זאת בשונה מספרי פרוזה שבמקצב איטי מנסים לשוות את נאמנות הקורא לספר ולגיבוריו ולהותיר בליבו רושם מתמשך.
yossic (לפני 6 שנים ו-2 חודשים)
אחד הטובים אפרתי, ניכר שהשקעת בכתיבת הביקורת ובקריאת הספר..וכמי שהתחבר אל הספר והדיאלוגים הפיוטיים...היה מעניין לקרוא ביקורת מפרספקטיבה שונה משלי.

הספר הוא פרוזה צריך להדגיש זאת ויתכן שזאת לא הנישה המועדפת בענייך מלכתחילה .
בד"כ אינני נמשך לפרוזות, בעיקר בשל הנטייה של הכותבים להרחבה בתיאורים (כפי שציינת בביקורת) ואת השפה שדומה לשירה, את הנטיה לפרוש "פריים" אחד בתיאורים מעיקים על פני מספר עמודים...

אך במקרה של "אות מאבשלום" לא כך, התיאורים המליציים נועדו לשרת את רוח התקופה, וכך חשתי.. תיאורים פשטניים בני זמננו, לא היו כך פעם, ואם הכותבת מנסה לדבר בגוף ראשון היא לא יכולה לאנוס על הדיאלוגים את הדיאלקטיקה של המאה ה-21.. ולכן חייבת להשתמש "בשפה מליצית" וציורית.

אגב סופרים בינ"ל ומוערכים אחרים כדוגמת ז'וז'ה סראמגו ( האדם המשוכפל) משתמשים בטכניקה זו במינון רב יותר..ובזה משתבחים ...לעיתים זה מתיש וגורם לעיבוד עניין. אך במקרה של נאוה מקמל ...נראה שהמינון נעשה בצורה מדויקת.
בלו-בלו (לפני 6 שנים ו-11 חודשים)
תודה על האזהרה - אתרחק...
אפרתי (לפני 6 שנים ו-11 חודשים)
פסיפלורה וקוראת הכל, תודה רבה גדולה. אצלנו אומרים: כיוונתי לדעת גדולים. אבל ברצינות, אני שמחה להסכמה מפני שבאיזשהו מובן הרגשתי שהביקורת שלי היא כמו איזה חילול הקודש... בכלל, כשנותנים ביקורת שלילית על נשוא התפעלות כללית מרגישים קצת כמו משבית שמחות...
קוראת הכל (לפני 6 שנים ו-11 חודשים)
ביקורת נפלאה ומדויקת. מסכימה עם כל מילה.
נתי ק. (לפני 6 שנים ו-11 חודשים)
ביקורת מעולה! קלעת בול להרגשתי לאחר קריאת הספר.
אפרתי (לפני 6 שנים ו-11 חודשים)
תודה רבה, שין שין ועולם, אתה צודק, בעקרון. אם ספר המתח רק מהנה ואין לו ערך מוסף, אם הוא רק מותח ולא נחשב ביותר, גם בסדר. אבל בספרות יפה, במיוחד כזאת שזוכה להרבה ביקורות, מחמאות ומכירות, מעצבן אותי כשאני נפגשת בספר כזה. אף עורך לא כותב במקום הסופר, אבל מצפים מהעורך לתת הכוונה יותר הדוקה ויותר מקצועית.
שין שין (לפני 6 שנים ו-11 חודשים)
איזה יופי, ביקורת מעולה.
עולם (לפני 6 שנים ו-11 חודשים)
ביקורת מצחיקולה שעושה חשק (לא) לקרוא את הספר... האם אני מזהה אצלך געגועים לספרות מתח בכלל ולג'ק ריצ'ר בפרט? שם אחוז ה"נפילות" נמוך הרבה יותר, כמדומה...
אפרתי (לפני 6 שנים ו-11 חודשים)
תודה רבה, נוריקוסאן אם זו לא הייתה סופרת ישראלית הייתי יותר חריפה. אבל על התחקיר ההיסטורי מגיע לה 5 כוכבים (אלא אם כן איזה פרופסור להיסטוריה יסתור את דברי...)
נוריקוסאן (לפני 6 שנים ו-11 חודשים)
נפלא, אפרתי! אני חושבת שלהרבה קוראים לא נעים להגיב כך כיוון שהנושא כל כך טרגי והיסטורי. גם אני דפדפתי הלאה בתקווה שהספר ישתפר.
אפרתי (לפני 7 שנים)
האם זוהי נקמת הסופרת? שהביקורת שלי ועוד ארבע ביקורות נעלמו מהעמוד הראשי??? אני קוראת לג'ק ריצ'ר שיעשה סדר פה בסימניה.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ