• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אבא, לאן הולכים?

אבא, לאן הולכים?

מאת ז'אן-לואי פורנייה

הביקורת של Ron1999

תמונה של Ron1999
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
אבא, לאן הולכים?

אבא, לאן הולכים?

מאת ז'אן-לואי פורנייה

הביקורת של Ron1999

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של Ron1999
הוצאה לאור:מטר
שנת הוצאה:2010
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 13 שנים

“ספר כואב, מצמרר ואמיץ בצורה יוצאת דופן. הוא מעלה על כתב את הבלתי נאמר, הבלתי ייאמר, בשל הצנזורה החבר”

4/6
ביקורות על אבא, לאן הולכים?
הבאה
git
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•1 דקות קריאה

ספר חמוץ-מריר
מתוק-חריף
נקרא במהירות, הדפים לא מלאים גם ככה
פסקאות, עמוד או שניים לכל היותר
והבחור שם כותב בכנות. לפעמים אפשר לצחוק
בקול לפעמים מרגישים שאולי צריך
לדמוע


הספר לא אחיד בצורה בה הוא מחזיק אותך
בזמן הקריאה, אבל בגלל המבנה, הצורה והתוכן
מאוד קשה להניח אותו.


התנגשות מאוד לא-נעימה במובן הטוב
של הביטוי בין תיאורים נטולי-עידון
שמצליחים לעורר המון אמפתיה כלפי האב
האומלל הזה ובניו שאומללים לא פחות.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
א
אפשרילי
תמונה של בת-יה
בת-יה
ה
הקיסרית הילדותית
תמונה של מיכל
מיכל
תמונה של נדיה
נדיה
5קוראים|גיל ממוצע57|100%נשים

על המבקר

תמונה של Ron1999

Ron1999

חבר מזה 18 שנים
46 ביקורות•3 נבחרות•304 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•פילוסופיה - כללי
תמונה של Ron1999
Ron1999
חבר באתר מזה 18 שנים
ביקורות46
ביקורות נבחרות3
לייקים שקיבל304
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת25ספרות מקורית9פילוסופיה - כללי1

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של Ron1999

לחסל

לחסל

מישל וולבק

התכנסות אל הממוצע

התכנסות אל הממוצע היא תופעה טבעית, היא אומרת שאם אתה גרוע מאוד,
הסיכוי שלך להשתפר גבוה
ואם אתה טוב מאוד, כנראה שלאורך זמן תדעך.

זו לא ביקורת במובן הקלאסי שלה. בעיקר כי
חודש לתוך הספר ואני בקושי בעמוד 100.
זו יותר הוצאת תסכול - מה דה פאק.

עברתי בשדה התעופה, כל העותקים נגמרו
חודשיים אחרי, אותו שדה תעופה, עדיין אין עותקים.
בביקור השלישי כבר הייתי חכם -
סטימצקי באבן גבירול. הפעם היו מספיק עותקים.

אולי זה היה רמז, אולי כבר הייתי צריך לנחש איך זה הולך להגמר.
אחרי סרוטונין, שגם בקריאה חמישית ושישית,
עדיין מייצר רגש אותנטי.
וכאן, עוד לא עמוד מאה, גרפיקה ממוחשבת,
זיוני מוח קיברנטיים, מה יהיה לאכול לארוחת ערב.
הספר מרגיש כמו עונה רביעית של מראה שחורה.
השטיק הובן, זה הזמן למכור חסויות,
להכניס תוכן ממומן.
אני משוכנע שאחזיק מעמד עד סוף הספר.
אפילו מקווה, בעוד כמה חודשים, לחזור ולומר טעיתי.
דעתי השתנתה.
בינתיים התחושה היא פרק ספיישל
בנטפליקס.


עריכה.
סיימתי את הספר. 100 העמודים הראשונים עושים לו קצת עוול.
האם זה סרוטונין? בוא לא נסחף.
אבל הספר לא רע כמו שתיארתי בהתחלה.
הוא מתרכך, הוא מזדכך, הדעיכה מגיעה,
ההתפוררות קורית לאט ואז מאיצה.
אולי בגלל ריבוי הדמויות היחסי
(בהווה של הסיפור, מעבר לציר הזמן)
אולי כי כמה מהן מתעקשות להסתיר את הצד הקודר
אולי כי מנעד הגילאים רחב יותר
לא ברור מה אבל לחסל נקרא אחרת.

הוא לא ספר רע
הוא לא יצירת מופת
הוא שיעור בהתבגרות, כשעוד יש כוח,
אבל זה לא הכוח שהיה. שעוד זוכרים
אבל לא מייד כמו קודם.
כשמוצאים נחמות בדברים הקטנים.
הוא לפחות זיין ממש עד לפני שמת.
כאלה דברים.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Ron1999
בלפור יומן מאבק

בלפור יומן מאבק

אמיר השכל

הספר הזה טוב.
לא כי הוא מספר סיפור מעניין
לא כי הוא מתאר מטרה נעלה
לא כי יש בו איזה תוכן שהוא כל דבר מלבד בחור שמלא בעצמו וכותב למקהלה
לא
הספר הזה טוב כי הוא שירת ברבור
קריאה אחרונה (אולי, בין האחרונות, בוודאות) של שכבה שבעה
שמשוכנעת שהיא יודעת טוב יותר
צעקת גוועלד, יד מגויידת ורוטטת שמכה על איזה שולחן
מרעידה כוס תה,
מספרת לנו שפעם היה יותר טוב.

אמיר השכל הוא פלקט
נערת פוסטר לערימה של אנשים שגודלו וחונכו להוביל
אמרו להם שהם יודעים הכי טוב
ופתאום בחיים האמיתיים הם נדרשים להתמודד עם מי שחושבים אחרת מהם
אז הם עושים מה שהם יודעים לעשות
שבעים, מרוצים, הם ממלאים את הבגאז' של האאודי (בשלטים שמישהו אחר הכין) ויוצאים
"למסע מטלטל"

ספר מעולה - אפשר לקרוא אותו כמו קינה
אפשר להשתמש בו לתקן שולחן שאחת מרגליו קצרות.
הוא יהיה טוב באותה מידה בשני המקרים.

לפני 3 שנים•Ron1999
יסוריי (ייסורי) ורתר הצעיר [מהדורת 2000]

יסוריי (ייסורי) ורתר הצעיר [מהדורת 2000]

יוהן וולפגנג גתה

הו הו ילד גרמני מפונק
הו הו
תן מטבע לילדי עניים
סע בכרכרה עם איזה חיוורת זהובת שיער
אדומת שפתיים
ואז פתח אובססיביות מטורפת
בלי שום סיבה נראית לעין.


ורתר הצעיר,
מיוסר, טחון,
מסתובב בעיר,
מפלרטט עם כל מה שזז
אבל מעייניו נתונים
רק לזו שלא שמה עליו
ולא שהיא לא רוצה
אלא שהיא לא מעוניינת
ו-ורתר שלנו נגנב
כמו שאומרים הצעירים
מפסיק לאכול, מדבר שטויות
משתכר במסיבה אליה לא הוזמן
ולאט לאט מפתח איזה איבסוס
שרק המוות יגאל אותו מייסוריו.
חבל שאף אחד לא הציג בפניו את האפשרות
של ריבאונד, נגיד
אבל ידוע שגרמניה (אוסטריה?) של אותם
ימים, גם ריבאונדים לא היו
שכיחים בה כל כך.


ספר נחמד. קלאסיקה בת חלוף.
נכונה לזמנה אך דהויה
בימים של תיק תוק
וטינדר ואינסטה
ואולי זה הקו שמפריד
קלאסיקה אמיתית לעומת זו
שהיא בת חלוף.
נוח על משכבך ורתר, חבל שאף אחד
לא אמר לך פשוט
תתקדם.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Ron1999
צל הימים

צל הימים

בוריס ויאן

ניסיתי ניסיתי
רציתי רציתי
ובוריס ויאן פשוט התיש לי את הצורה.


הייתי משווה אותו לטרחנים אחרים
אבל אפילו לזה אין לי כוח.

למטיבי לכת בתחום המד"ב הלא קוהרנטי,
ולאוהבי (משוגעי?) תיאורי סביבה, נוף ופרטים באופן אובסיבי.

לי כבר אין סבלנות למשפטים כמו
"דג השפמנון שנתפס מעד לעדשת הטלה, בושל בכמהין וחמאה על ידי השף שלי, אותו בניתי בעזרת מטריצת צלילים, חוויות מתקנות וארובת עיין שפורקה מרכב חולף ברובע ה-14 של פאריס"
כל כך הרבה מילים כדי לא לומר דבר.
תודה בוריס, תתקדם, אני כבר אגיע.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Ron1999
חיי אליקום

חיי אליקום

בנימין תמוז

מה שתפס אותי בתחילה היתה השפה
מליצית מעט
ישנה -היטב
וכנה, או לפחות ככה זה השתמע.
הסיפור עצמו - נער או בחור, שמרבה להתנצל
על השימוש במילים רחוביות, מספר לנו על התנהגות כזו או אחרת
הרפתקאה כזו או אחרת
וזה מחזיק
לאיזה שלושים עמודים
ואז קורים שני דברים
במקביל -
אתה מתחיל להתרגל לשפה,
ההתרגשות מ"יסלח לי הקורא הנכבד" דועכת,
ותוך כדי אפשר להבחין שאליקום החביב שלנו
הוא קצת ערס אגואיסטי
וככל שהעמודים חולפים
הולכת ומתחזקת התשובה, שהחינניות הזו
היא כסות להתנהגות של אדיוט
והשפה המליצית, היא תירוץ,
כדי להגיד דברים שאינם לעניין,
ועם ההכרה הזו, היד שמרימה את הספר כבר ששה פחות
להעביר עמודים
כי כמה אפשר כבר לקרוא על ערס מפעם.
שלוקח ולוקח ומתפנק ועושה מה בראש שלו
אבל לא מוכן להכיר בשום אחריות אישית.
סורי אליקום,
יסלח לך אולי קורא אחר
הקורא הזה מיצה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Ron1999
פני השטח

פני השטח

אוהד חמו

עמוס באנקדוטות, עם אג'נדה שמרחפת מעל כמו ריח רחוק של קפה שחור חזק, הספר נקרא בשקיקה.
כתוב קולח, נעים, לפעמים עם יותר פאתוס ולפעמים עם פחות, הוא מספק מעין
"מגדיר צמחים" לחבר'ה האלה "עם הזיפים" שחיים איתנו פה.

אוהד מתאהב במושא הכתיבה שלו, זה ניכר, הוא מנסה להסתיר את זה, אבל אי אפשר
להאשים אותו. לדעתי, כמעט כל הכתבים לענייני ערבים מתאהבים במושא הסיקור שלהם,
קצת עמו כתבי הפלילים ו"ראשי ארגוני הפשע", אבל בחזרה לעניין -

מה ההבדל בין החמאס לפת"ח?
איך מתלבשות סטודנטיות בגדה?
על מי חולם פתחי שקאקי כשהוא הולך לישון, ומה עושים לאסיר דתי שמביא ביד?
את כל התשובות לשאלות האלה ועוד נוכל למצא במגדיר הצמחים החביב הזה.

אז למה בכל זאת רק שלושה כוכבים ולא חמישה?
משתי סיבות בעיקר -
הראשונה, קלילה, מזהים אותה ומייד ומנטרלים אותה, היא האג'נדה הפוליטית.
לא במנותק נכתב הספר הזה, לא בכדי ולא במקרה, הוא נכתב בזמן מסוים,
בקונטקסט מסויים, וככזה - הוא מאבד לגיטימיות כמקור ידע אובייקטיבי.
זה כשלעצמו לא רע בכלל, אבל עבור מי שהפסיק לצפות בחדשות השבת בגלל הכתבות
המעיקות של הרזה-הגבוה עם השיער המקליש, לפגוש את זה בספר
בערב יום כיפור זה מעצבן.
הסיבה השנייה היא היא כנראה היסודית יותר - בתקווה שלא יהיה זה לקורא הפעם הראשונה בה הוא פוגש בקונפליקט הישראלי-פלסטיני, המניעים (שבאמת נחשפים פה בכנות מכאיבה) הפלסטיניים לפעולה שמצויינים על ידי חמו הם בדיוק אותם מניעים שאפשר לפגוש בספרים אחרים רבים כל כך אצל מומחים אחרים לפלסטנים, לאיסלאם ולמזרח התיכון, אבל בעוד הם אכן מוזכרים בכנות, הם כמעט מוצנעים בספר, כדי לא לפגוע בנראטיב, ולקורא שציפה למצא עיסוק מורכב מעט יותר מחזרה על ססמאות בחירות של מפלגות מרכז, אין אלא להשאר עם תאוותו בידו, תובנה עמוקה מזו לא תגיע


בכל מקרה, ובחזרה להתחלה - כמגדיר צמחים לחבר'ה שחיים איתנו, מדובר בספר קולח ואינפורמטיבי,
אבל אם אנחנו רוצים לנסות לגש דיעה, טיפולית או לא, הייתי ממליץ לקבל גם חוו"ד נוספת, רק בשביל האיזון.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Ron1999
לא קמתי מהלילה שלי

לא קמתי מהלילה שלי

אנני ארנו

מחד נכחתי כשהורי סעדו את הוריהם
שדעכו מדמנציה ואלצהיימר
מאידך לא זכרתי כלל שקניתי את הספר הזה
נתקלתי בו כשחיפשתי את רולאן בארת
במדף הספרים שלי
דבר גרר דבר אחר והספר הזה נקרא בשבוע אחד
כתוב תמציתי
אנני יכולה היתה לסחוט הרבה יותר
רגש מהקוראים שלה
היא נעה בתחום של לכתוב על אמה
על עצמה
היא מרגישה ואמא שלה דועכת היא עושה ככה
ואמא שלה דועכת
תהליך הדעיכה
ההדרדרות קורית במקביל לחייה שלה
ולכל אורך הקריאה הזכרתי לעצמי (שכמו בחיים האמיתיים)
קשה ממש לשפוט את מי שלא בנעליו
אתה נמצא, בעיקר אם סועד הוא
את הוריו שדועכים מולו
אז הנושא הוא קרוב וכאוב ונפיץ ממילא
והכתיבה של אנני שוקלת בזהירות את הפרטי
עם האישי, היא כותבת כאב
אבל סטרילי, ומנותק. זה מוזר
אבל זה מסתדר היטב
כי בלי הניתוק אי אפשר
להתקרב לסיטואציה הזו.

ספר טוב, לא נעים ולא עושה הנחות.
הוא לא סוחט דמעות ולא מבקש לייצר רגש שאין
אבל הוא (הספר) והיא (אנני) מעבירים את הנקודה
בדיוק רב
ככה זה מרגיש, לאה ומתיש ועצוב.
עצב לא הירואי, עצב דמנטי.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Ron1999
הביתה

הביתה

אסף ענברי

קניתי בעקבות המלצה ספונטנית
מנומסת מעל שולחן בופה, כנראה המקום הכי טוב לקחת ממנו
המלצות
הציפיה נמוכה, אבל הספר הפתיע.
אדון ענברי נמלט היטב ממלכודות ספרי-תקומה-קלישאתיים.
זה גם לא ממש ספר תקומה.
במקום זה זה ספר אנושי
ספר על אנשים שלוקחים את גורלם בידיהם, לא רק במובן הפרטי והאישי
אלא כקבוצה.
ואמנם כל זה באמת לא בהכרח מסתכם לספר טוב
ענברי בא ולוקח את זה צעד נוסף -
הוא כותב ספר רוסי
אבל בעברית.

השפה, התחביר, צורת המשפטים.
גם כשהוא לא מנסה לשקף מבטא
הוא מצליח להשאר "כותב ברוסית"
אני לא יודע אם בכוונה או לא
אבל לי זה היה תענוג לקריאה.

הספר עצמו זורם, קולח, כל מה שאומרים
על ספרים שנעים לקרוא אותם.
העמודים עפו בזה אחר זה.
אולי קצת מהר מידי, נאלצתי להפסיק מידי פעם
רק שלא ייגמר.
לקראת הסוף מתחילה איזה תחושה של איבוד מומנטום,
אולי במקביל לגלגול חיי הקיבוץ
אבל אז, דווקא אז, הבחור מתעלה על עצמו בכמה
רעיונות, שברי משפטים, שעושים את הסיפור כולו שווה
ירידה לצורך עליה
או עליה לצורך הקמת קיבוץ
או קיבוץ לצורך מימוש רעיון
או דעיכת הרעיון לטובת ריהוט מודרני

לא גדלתי בקיבוץ
לא רציתי מעולם לגדול בקיבוץ
ואחרי הספר הזה אני שמח על שני אלה
אבל יש פה הצצה אמיתית לרעיון
בצורה מזוקקת שלו ולפעמים
זה כל מה שצריך. זה
והיכולת לכתוב
בעברית
ברוסית.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•Ron1999
הנכס

הנכס

רותו מודן

קניתי את הספר הזה לפני שנים
ישב על המדף, ישב על המדף, ישב על המדף
ועכשיו, בזמן קורונה הוא צד את עיני.

מרשים, כבד, ריח של נעים של צבע עז.
זכרתי אותה מלא באנו.
על אתגר כבר ויתרתי מזמן,
never meet your heroes
אבל רציתי לתת לה צ'אנס.

אז פתחתי אותו.
ריח הצבע העז התחלף בריח נפתלין.
נפתלין ופצ'ולי.
כיכר הבימה בשבת בבוקר.

מצד אחד זקנה מקומטת עם סיפור שמקסים את המשפחה שלה
בעיקר
ומהצד השני, הנכדה שלה, חיוורת,
רוכבת על אופניים עם קסדה,
עוד לא אגסית אבל שומעים את השעון.
ויונתן פולק, שעדיין לא הגיע.


הישראלי השחור, החצוף, אינטרסנט, נכלולי
הפולני הרגיש שמזיין אותה באדיבות,
הסבתא הממורמרת תמידית שאיזה ולאדק עשה עליה סיבוב,
ומעל הכל - דירה מסריחה באיזה חור מזרח אירופאי,
החלום הישראלי, מייד אחרי דרכון של ארץ עם כלכלה כושלת.


בשלב מסויים שמתי לב שאני מדפדף מהר יותר
בלי לקרוא
נזכרתי בחברה שלי מהתיכון
שותים לפתן, בשקט,
שבת בצהריים
אוכלים קומפוט
והרעש היחיד הוא הכלים שמשתקשקים
וחרחורי הבליעה.

סיימתי את הספר כמו את הקומפוט.
בלעתי מהר. כמעט בגועל.


איך אומרים? נבר מיט יור הירוז?
אפשר להרחיב, נבר מיט אף אחד.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Ron1999

ביקורות נוספות על "אבא, לאן הולכים?"

אבא, לאן הולכים?

אבא, לאן הולכים?

ז'אן-לואי פורנייה

ספר מרגש ומצמרר. שני הבנים המוגבלים של הסופר מעוררים אותו לשאול שאלות נוקבות על העולם, על אשמה ועל צדק - אשר מעטים מאיתנו מעיזים להיישיר אליהן מבט ולהתבונן בהן ביום-יום.
מדוע חשוב לנו להקים דור-המשך מזרעינו? איזו משמעות יש להמשכיות הזו, כאשר נולדים ילדים מוגבלים, אשר נידונו לחיים של סבל ולעולם לא יביאו דור-המשך משלהם?
ביד עדינה ופיוטית מתאר הסופר חיים שהאושר ניטל מהם ומוחזר אליהם לאט, במשורה, ולא כפי שמגיע.
ללא דתיות יתרה שואל הסופר את עצמו למה זה מגיע לו. הוא בוחן את תקוותיו, רצונותיו, חלומותיו ותוהה אם היה בהם משהו שהוא "יותר מדי", בשלו נלקח ממנו כל כך הרבה.
הוא כותב על ילדיו המוגבלים בעט אוהב אך גם מסוייג, עם הומור עצמי, הומור שחור וללא רומנטיקה.
ספר שהוא יותר מכל דבר חשבון נפש - של אדם שחייו הפכו ליום-כיפור מתמשך.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•עורכת
אבא, לאן הולכים?

אבא, לאן הולכים?

ז'אן-לואי פורנייה

מעט מאוד ספרים השאירו אותי בסופם ללא מילים.
חלקם עצבנו אותי אז קיללתי או סתם אמרתי לאשתי לא לקרוא.
חלקם עוררו בי התרוממות רוח, אז סיפרתי עליהם לרבים ככל שיכולתי.
זה השאיר אותי נתול מילים כלל.
השאיר אותי עם רגש הזדהות עמוק ביותר.
השאיר אותי עם חמלה ורצון עז להודות לילדי נורמאלי.
אך את המילים הוא השאיר בעמקי הבטן.
מותיר אחריו רק לשון יבשה.
בקיצור כמה שעות אחריו נשאר לי רק להמליץ לכם על הווידוי הזה.
הוא לא שינה לי את החיים אך ללא ספק הוא שינה לי את הרגע הזה שאחריו.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•שוט של אספרסו קצר
אבא, לאן הולכים?

אבא, לאן הולכים?

ז'אן-לואי פורנייה

ספר כואב, מצמרר ואמיץ בצורה יוצאת דופן. הוא מעלה על כתב את הבלתי נאמר, הבלתי ייאמר, בשל הצנזורה החברתית (או הסופר אגו אפשר לומר גם) שגורמת להורים של ילדים עם חריגות (רצינית) לנסות להקהות את הכאב או לא להראות אותו בנוכחות אחרים.
הספר עורר בי עניין רב לא רק כקורא אלא מתוך עבודתי בשנה הנוכחית- אני עובד כפסיכולוג חינוכי בבית ספר לחינוך מיוחד שאליו באים ילדים הסובלים מפיגור שכלי קל ובינוני. כשאני רואה את הילדים - בעיקר אלה עם הפיגור השכלי הבינוני, אני חושב לעצמי כמה קשים ולא הוגנים החיים האלה יכולים להיות לפעמים,. הספר מבטא , נראה לי, לפחות לפעמים ולמשך רגעים, את מה שחושבים הרבה הורים של ילדים עם לקויות קשות. ספר חשוב שמביע את התחושות הקשות של אי-קבלה לצד חמלה של פורנייה לבניו. פורנייה משתמש בהומור שחור ככלי ל״בלוע״ את מה שהפגיש לו הגורל. ההומור שנון ומטלטל ומראה כמה הכאב שלו עמוק.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•
אבא, לאן הולכים?

אבא, לאן הולכים?

ז'אן-לואי פורנייה

ספר יוצא דופן שנתקלתי בו במקרה והעיצוב משך את תשומת לבי להתעניין בו מעט יותר.
ספר שבחלט לא ניתן להתעלם ממנו, הוא קליל במבנה וכבד בנושא.. ואולי זו הסיבה שאפשר להמשיך לקרוא אותו.
הסופר בכנותו הראויה לשבח והמשעשעת מאיר אור על מקום אפל וחשוך שהוא אינו נושא טריביאלי לשיחה. הנושא קשה מאוד אך הדרך שבא מעביר הסופר את המשקולת לא מותירה ספק אם היה כדאי לקרוא אותו. מומלץ לכל למי שעובד, מכיר או חשב על מוגבלות אצל ילדים.
כנותו וגם הדרך שבא מתמודד הסופר עם גורלו נותנת תחושה של ניצחון ואנחת רווחה שאכן קיים עלי אדמות אדם שכזה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•git
אבא, לאן הולכים?

אבא, לאן הולכים?

ז'אן-לואי פורנייה

נתקלתי בספר לגמרי במקרה . הוא משך את תשומת לבי בגלל העטיפה היפה (עיצוב: אורית איזנברג), ובגלל כותרת המשנה שלו. פורנייה הוא סופר ובמאי צרפתי ידוע, ויש לו שני ילדים מוגבלים מאוד מאוד גופנית ושכלית. הספר כתוב בפרקים קצרצרים. לעתים פסקאות בודדות. איך חיים עם ילד מוגבל? ועוד עם שניים? זה ספר מרגש, מטלטל, מצחיק ועצוב במידה בלתי נתפסת. לא לבעלי לב חלש, ורק לאנשים שמעריכים הומור שחור בכמויות. ספר שגורם לך להסתכל על החיים מחדש, ולהעריך את הדברים הקטנים שנראים לנו בדרך כלל מובנים מאליהם.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•ספרים שענת
דירוג
5.0
לפני 10 שנים

“ספר יוצא דופן שנתקלתי בו במקרה והעיצוב משך את תשומת לבי להתעניין בו מעט יותר. ספר שבחלט לא ניתן להת”