עמוס באנקדוטות, עם אג'נדה שמרחפת מעל כמו ריח רחוק של קפה שחור חזק, הספר נקרא בשקיקה.
כתוב קולח, נעים, לפעמים עם יותר פאתוס ולפעמים עם פחות, הוא מספק מעין
"מגדיר צמחים" לחבר'ה האלה "עם הזיפים" שחיים איתנו פה.
אוהד מתאהב במושא הכתיבה שלו, זה ניכר, הוא מנסה להסתיר את זה, אבל אי אפשר
להאשים אותו. לדעתי, כמעט כל הכתבים לענייני ערבים מתאהבים במושא הסיקור שלהם,
קצת עמו כתבי הפלילים ו"ראשי ארגוני הפשע", אבל בחזרה לעניין -
מה ההבדל בין החמאס לפת"ח?
איך מתלבשות סטודנטיות בגדה?
על מי חולם פתחי שקאקי כשהוא הולך לישון, ומה עושים לאסיר דתי שמביא ביד?
את כל התשובות לשאלות האלה ועוד נוכל למצא במגדיר הצמחים החביב הזה.
אז למה בכל זאת רק שלושה כוכבים ולא חמישה?
משתי סיבות בעיקר -
הראשונה, קלילה, מזהים אותה ומייד ומנטרלים אותה, היא האג'נדה הפוליטית.
לא במנותק נכתב הספר הזה, לא בכדי ולא במקרה, הוא נכתב בזמן מסוים,
בקונטקסט מסויים, וככזה - הוא מאבד לגיטימיות כמקור ידע אובייקטיבי.
זה כשלעצמו לא רע בכלל, אבל עבור מי שהפסיק לצפות בחדשות השבת בגלל הכתבות
המעיקות של הרזה-הגבוה עם השיער המקליש, לפגוש את זה בספר
בערב יום כיפור זה מעצבן.
הסיבה השנייה היא היא כנראה היסודית יותר - בתקווה שלא יהיה זה לקורא הפעם הראשונה בה הוא פוגש בקונפליקט הישראלי-פלסטיני, המניעים (שבאמת נחשפים פה בכנות מכאיבה) הפלסטיניים לפעולה שמצויינים על ידי חמו הם בדיוק אותם מניעים שאפשר לפגוש בספרים אחרים רבים כל כך אצל מומחים אחרים לפלסטנים, לאיסלאם ולמזרח התיכון, אבל בעוד הם אכן מוזכרים בכנות, הם כמעט מוצנעים בספר, כדי לא לפגוע בנראטיב, ולקורא שציפה למצא עיסוק מורכב מעט יותר מחזרה על ססמאות בחירות של מפלגות מרכז, אין אלא להשאר עם תאוותו בידו, תובנה עמוקה מזו לא תגיע
בכל מקרה, ובחזרה להתחלה - כמגדיר צמחים לחבר'ה שחיים איתנו, מדובר בספר קולח ואינפורמטיבי,
אבל אם אנחנו רוצים לנסות לגש דיעה, טיפולית או לא, הייתי ממליץ לקבל גם חוו"ד נוספת, רק בשביל האיזון.