ספר מיוחד בשפתו ובהיקפו. הספר מתאר את הקרבות החוזרים ונשנים על גבעה 244 (הקרויה צקלג) במלחמת העצמאות מנקודת מבטם של מספר לוחמי פלמ"ח.
חלק ניכר מהספר מתאר את מחשבותיהם ולבטיהם באשר למלחמה, לעבודה במשק, לבנות ועוד. בכל פעם מתוארות מחשבות של חייל אחר, אך ממילא תמיד ס. יזהר מדבר מגרונותיהם וקשה להבדיל בין הדמויות. השפה גבוהה וקשה, מלאה חידושי מילים והטיות, ותיאורי נוף אינסופיים המעבירים היטב את אווירת המדבר.
מצד אחד, אורכו של הספר ואיטיותו מאפשרים לקורא להזדהות עם הלוחמים אשר בעצמם סופרים דקה אחר דקה. מצד שני, כמאמר אחד המבקרים את הספר בשעתו - הספר אינו מתגמל את הקורא בצורה מספקת על היגיעה הדרושה לקריאתו.
מבחינה תוכנית, הספר מספק הצצה להלך רוחם של הצעירים, לספקות האוחזים בהם, ולאנדרלמוסיה השלומיאלית לעתים השוררת בצבא. כך הלוחמים אינם מוצגים כאידיאליסטים מושלמים, יפי בלורית ותואר, אלא כבחורים בשר ודם, ואת המלחמה עצמה ככאוס נורא ואכזר.

מאמר שפרסמתי ב-2018 על "ימי צקלג"

השנה ימלאו שישים שנה ליציאתו לאור של האפוס הספרותי הגדול והשנוי במחלוקת של ס. יזהר, "ימי צקלג". אף כי בעיני כל יום מימות השנה הוא יום מצוין לקרוא את היצירה הנהדרת הזו, ציון 70 שנה להכרזת עצמאות ישראל הוא הזדמנות חגיגית וראויה לחזור ולהזכיר אותה ולדבר על משמעויותיה.

רבות דובר ונכתב על הספר. דנו בשפה הייחודית של יזהר, שלפי מצדדי הספר הגיעה ברומאן הזה לדרגת פיוט, ולפי המקטרגים להתפייטות מלאכותית ובלתי קריאה; דנו בעיצוב הדמויות הלקוי, ולא מעט חוקרים הגיעו למסקנה שהדמות הראשית וה"עגולה" ביותר היא נופיו של הנגב; דיברו על המשמעויות המוסריות שעולות מן הספר — האם יזהר מציג באור שלילי או פגום את לוחמי הפלמ"ח ומפקדיהם כהמשך להצגתם בסיפוריו המוקדמים, או שמא להפך, מהלל ומשבח יתר על המידה את יפי המלחמה ואת הפלמ"חניקים גסי הלב, חסרי האמפטיה לאחר, לערבי בן־המקום, ועוד ועוד.

לפעמים נדמה שיותר אנשים כתבו על הספר מאשר קראו אותו. כבר כאשר יצא הספר לאור ב-1958 הוא נחשב לספר "חשוב" שקיבל חיבוק, אולי חיבוק מצמית, מהשלטון והממסד המפא"יניקי, אך גם למין ספר שנקנה, מפאר ומקשט את ספרייתו של בעל־הבית המשכיל ויושב שם כאבן שאין לה הופכין.

מדוע אנשים נמנעים אז כהיום לקרוא את ס. יזהר, ובעיקר את "ימי צקלג"? ישנן סיבות רבות: הספר, בהוצאה החדשה מ-1989, מכיל 1156 עמודים הכתובים בעברית פיוטית ומסתלסלת, חלקם כתובים בשיטה המזכירה את "זרם התודעה", אין דמות ראשית, העלילה מתרכזת באופן תמוה בקרב של מחלקת פלמ"חניקים מוקטנת על כיבושה של נקודת גובה 244, גבעה שטוחה, לא תואר לה ולא הדר, שמזוהה בטעות בתחילת הספר כעיר צקלג המקראית — את מי זה מעניין?

ולמה בכל זאת כדאי לקרוא את הספר?

ראשית, ניתן להציע סיבה אפשרית לשאלה מדוע בחר יזהר דווקא בקרב הזה, קרב חרבת מאחז, כזירה עלילתית לספר. כאשר אני דנה בשאלה הזאת אני לכאורה מתעלמת מקריאתו/בקשתו של יזהר לקרוא "את" ולא "על", כלומר לקרוא את הספר ולא פרשנויות עליו, כפי שכתב הסופר בספרו "לקרוא סיפור" (עם עובד, 1982). למרות זאת, אני חושבת שבמקרה של ספר המבוסס על עובדות היסטוריות הבנת ההקשר לאירועים יכולה להנהיר את העלילה לקורא ואולי (הלוואי!) לעודד אותו להמשיך ולקרוא את הספר.

הרבה חוקרי ספרות מדברים על קרב שולי, אפילו מיותר, על גבעה שכוחת־אל ובלתי נחוצה. האמנם? ובכן, לא לפי דעתו של הפיקוד העליון של אותה תקופה, ואף לא לפי דעת האויב, כפי שהשתקפה בנחישות התקפותיו החוזרות ונשנות.

עם תום "קרבות עשרת הימים" ביולי 1948 וכניסתה של ההפוגה השנייה לתוקף עמדה מדינת ישראל בפני בעיה קיומית: חוסר הכרעה במערכה עלול היה להביא לקריסת המדינה הצעירה (בן גוריון עצמו היטיב להבין ולנסח את הבעיה). מדינת ישראל החליטה לקטוע את ההפוגה ולהשיג הכרעה מול המדינה הערבית הגדולה ביותר, מצרים. צה"ל החל את ההכנות למבצע "יואב", שמטרתו היתה להכריע את המצרים ולחבר את הנגב ברצף טריטוריאלי למדינת ישראל.

תנאי הכרחי למבצעים אלה היה מהלך לוגיסטי רחב היקף שבמסגרתו יש להעביר כוחות לוחמים ואספקה הכרחית לנגב. כמו כן, היה הכרח לחלץ את חטיבת "הנגב" התשושה ולהחליפה בחטיבת "יפתח". לצורך זה הוכשר מדרום לקיבוץ רוחמה מנחת מאולתר, "אבק 1", כדי לאפשר את נחיתתם של מטוסי תובלה. היתה זו הפרה בוטה של תנאי ההפוגה, והמצרים, שהבינו את חשיבותו של המנחת, החלו בתחילת ספטמבר להזיז לעברו כוחות ממזרח ומצפון. כדי להגן על מנחת המטוסים מפני ארטילריה ששאפו המצרים לקדם נתפסו על־ידי לוחמי חטיבת "יפתח" חמישה תלים (מה שמכונה "שטחים חיוניים") שניצבו במעין קשת: תל שקף, תל חאסי ותל קונטרה מצפון למנחת, תל נג'ילה ממזרח לו ותל מילחה מדרום־מזרח.

תל נג'ילה היה קרוב מדי למנחת בשביל להגן עליו מפני ארטילריה, ולפיכך הוצאה ממנו מזרחה ב־29 בספטמבר מחלקה מוקטנת ותפסה את חרבת מאחז להשלמת מערך ההגנה. הקרבות על הגבעה נמשכו שמונה ימים (בספר קיצר יזהר את הקרבות המתוארים לשבעה ימים), כשהכוחות הישראליים והמצריים כובשים את הגבעה ונסוגים ממנה חליפות חמש פעמים, עד לכיבושה הסופי על־ידי כוחות צה"ל.

אם כן, אותה גבעה שטוחה ושכוחת־אל לכאורה היתה למעשה נקודת התורפה האחרונה בהגנה על מנחת המטוסים "אבק 1", מקור החמצן העיקרי של הנגב באותה תקופה. כיבושה של אותה גבעה היה צעד הכרחי, מבחינת "ייהרג ובל יעבור", בהכנות למבצע "יואב", לכיבוש הנגב, להכרעת מלחמת העצמאות ולקיומה של מדינת ישראל.

לא יהיה זה חסר שחר להניח שיזהר בחר כרקע לספרו בִּקְּרָב שהיתה לגביו תמימות דעים בקרב הפיקוד הבינוני והעליון בנוגע לנחיצותו ולחשיבותו במערכה. ייתכן שבחירה זו נועדה למנוע דיון, אם מדובר באירוע מיותר שסיכן לשווא חיי אדם או באירוע הכרחי, דיון שהיה מסיט את תשומת הלב מעיקר הסיפור.

מבחינה ספרותית, סיפור על קרב שכזה יוצר מתח דרמתי בין חשיבותו האסטרטגית של הקרב ובין הכוח הצבאי המצומצם והזוטר שהוקצה לו, בין תכנון המלחמה בדרגים הגבוהים ובין ההבנה הלקויה והחלקית של החייל הפשוט לגבי חשיבותה של נוכחותו בשטח.

יזהר תופס את עמדתם של החיילים הפשוטים והוא אינו מסתיר את אהבתו אליהם. הסיפור מסופר מנקודת מבטם. הפרספקטיבה שלהם היא אולי צרה ואישית בנוגע לקרב עצמו ועיצוב דמויותיהם חלקי, אבל מכלול שיחותיהם, מחשבותיהם ודעותיהם הפוליטיות, כפי שהן מופיעות בספר, מציגות לפני הקורא תמונה רחבה של דור תש"ח: יש, למשל, נחום וקובי — בני הקיבוצים; ויש גידי, עודד, ורפי — בני המושבים; יש ברזילי התל־אביבי ועובדיה בן הפרברים המזרחי, יש דויד המאצ'ו בעל הניסיון עם הבנות ועמיחי בעל הנפש הרגישה, יש יאקוש שחושב באופן פרקטי על עתידו האישי ולעומתו בני האידיאליסט. יש אלה שדרכם ומטרותיהם ברורות להם והמלחמה מפריעה להם בתוכניותיהם, ויש אלה שהמלחמה משמשת להם מפלט ודחייה של הכרעות בדבר עתידם הלא ברור; יש הפחדנים ויש האמיצים, החרוצים והעצלנים. הם מעוררי השראה, מרגיזים, דוחים, מצחיקים, מביכים ונוגעים ללב, מכיוון שהם מעוצבים כבני־אנוש.

כדאי בהקשר זה לזכור שהלוחמים הם ברובם נערים בני 18-17, גיל שבו האישיות עדיין אינה מגובשת, ואולי בגלל זה עיצוב הדמויות החסר לא מונע מהקורא לראות בהם דמויות מעוררות אמפטיה ושותפות גורל.

השפה של הספר עלולה להיות אבן נגף לקורא: זו שפה פיוטית, יפהפייה, גבוהה וחדשנית, ויזהר מסלסל בה במשפטים ארוכים ומפותלים ויוצר ממנה תיאורים מפורטים של נוף ומזג אוויר. כאשר קוראים אותם הם עלולים להראות ארכניים, מאולצים ומשעממים, אבל אם מתמסרים אליהם מגלים שיש להם אפקט מצטבר: נופי הנגב, החם ביום והקפוא בלילה, צבעי האדמה וצמחיית סוף הקיץ היבשה והמאובקת מהדהדים בתחושותיהם של הלוחמים: דכדוך, פחד, כעס, שעמום, חוסר משמעות, געגועים הביתה, בהלה ובעיקר — הרגשת חוסר הערך וקטנות היחיד אל מול מרחבי הישימון האין־סופיים שסביבו. יש מבקרים הטוענים כנגד השפה של יזהר שהיא מתיפייפת, מאוהבת בעצמה וריקה מתוכן. הם אומרים שכך לא דיברו או חשבו הלוחמים ושזהו אמצעי יפה מדי לתיאור מלחמה, אמצעי שמאדיר אותה במקום לחשוף את זוועותיה. אבל אם הדמויות של יזהר הן יותר מייצגות מ"עגולות" מדוע הוא צריך להיצמד לשפתן, שהיתה בהכרח "רזה" יותר, חסכונית, עילגת ומתקשה לבטא את הרגע?

דבר נוסף שכדאי לשים אליו לב, שב"ימי צקלג" נוצרת חפיפה מרתקת בין ציר זמן ההתרחשויות ובין ציר זמן קריאת הטקסט בפועל. רק השפה העשירה היא זו שמאפשרת לו לתאר דקה אחר דקה את הוויית אותם שבעת ימי המערכה. כתיבה מעין זו היא כלי ספרותי מן המעלה הראשונה גם להפיכת עלילה בת ימים ספורים לאפוס רחב יריעה. ועושר השפה אינו תכשיט שבנוי אלא אמצעי נחוץ למיצוי דקויות הסיטואציות המתוארות. אותה כתיבה מפרטת ומתארת היא זו שיוצרת את המציאות החיה של הספר, עד שנדמה לפעמים לקורא שהוא־עצמו משתתף בקרב, שפגזי המרגמות שורקים מעל ראשו־שלו. נראה שאילו יכול היה הקורא להקדיש את זמנו לקריאה רצופה למשך שבעה ימים, יכול היה לחוות את הספר בנפח הזמן הריאלי של ההתרחשויות.

"ימי צקלג" אינו ספר נטול פגמים. הוא ארוך וקשה לקריאה, בעיקר בעידן שבו הקוראים חסרי קשב וסבלנות גם לקריאת פוסט פייסבוק שמורכב מיותר מ-300 מלים. אפילו קוראי ספר מיומנים נרתעים לעיתים מספרים עבי־כרס. יזהר לא עשה מעולם הנחות לקוראיו, לא בשפה שבה כתב, לא בתיאורים של אירועים מזעזעים או בדעות של דמויותיו, דעות שלעיתים יוצרות תחושה של אי־נוחות, בלשון המעטה.

ובכל זאת, אני מאמינה שמי שיפנה מזמנו וממרצו לקריאה של "ימי צקלג" ייצא נשכר. הוא עשוי לגלות עולם מרהיב המתואר בעברית משובחת וסמיכה, שמאריכה את משך החוויה ובו־בזמן מעמיקה אותה.

באחד המערכונים של 'היהודים באים' נערך טקס חלוקת פרס ישראל לסופר ס. יזהר על ספרו 'ימי צקלג'. כשעולים חברי ועדת הפרס לתת את נימוקיהם לבחירה מסתבר שאיש לא קרא את היצירה המונומנטלית הזאת " מרוב שאהבנו את הספר" אומר אחד השופטים "קנינו שניים ממנו". קטע משעשע במיוחד מגיע כשעולה הסופר, בגילומו של מוני מושונוב הנהדר, ומסתבר שאפילו הוא לא קרא את הספר פרי עטו " הספר הזה על...אה...אחח...צקלג עם השטויות שלו".

חודשיים וחצי לקח לי לסיים לקרוא את הספר. הקושי שהוא מציב בפני הקורא איננו קושי רעיוני או הגותי, הוא אינו ספר מסועף או מורכב במיוחד, אין בו אדיומים וכפלי משמעויות וחלקים הדורשים פרשנות כמו ב'יוליסס' למשל. הקושי הוא טכני בעיקרו: 1156 עמודים הכתובים בכתב קטן ודחוס מאוד, השפה היא כמו מקראית ולוקח קצת זמן להתרגל אליה. בנוסף משתמש יזהר במילים עבריות נדירות רבות אשר הביאו אותי לבדוק את פירושן במילון רק כדי לגלות שהמקור לחלקן הוא 'ימי צקלג' של ס. יזהר, הספר שהביא אותי אל המילון מלכתחילה.

הסיפור מתאר קרבות בין שבוע ימים בנגב במהלך מלחמת העצמאות סביב גבעה 244 המזוהה על ידי אחת הדמויות, כנראה בטעות, כצקלג המקראית. במלאכת מחשבת של אריגת פרוזה בה עשרות דמויות תוהות ומתחבטות על מקומן בעולם מצליח ס. יזהר ליצור מעין תנ"ך של ישראליות. לכל אורכו של הספר אנו עדים לרחשי ליבם, לבטיהם, מחשבותיהם של דור הפלמ"ח במדינה שזה עתה נולדה. חלק ניכר מאותם מחשבות מובא בזרם מונולוגים פנימיים המציג את עולמם של החיילים העורגים כולם לאהבה רומנטית ומודעים לכך שחייהם בסכנה מוחשית. לכל חייל יש דמות נשית המחכה בבית או במשלט: אורה של אורי, תמר של רפי, רינה של צ'יבי, גליה של נחום. הצורך באהבה או בכמיהה אליה מבוטא בצורה מרגשת במיוחד אצל אחת הדמויות הנפלאות ביותר שקראתי בספרות העברית, המ"כ גידי. גידי המתולתל והמהורהר הוא אחד החיילים היחידים שאין לו בת זוג, מחשבותיו עורגות אל לילך הג'ינג'ית חברתו של עמיחי החובש, אף שמעולם הוא לא פגש בה:

'עמיחי?' חזר הקול הצרוד וריטן. 'מה?' - 'תגיד מה שמה ההיא, הג'ינג'ית שלך?' ובחטף, שכבר יאמר. 'מה?' נבעת עמיחי כנכוה. 'סתם, תגיד. מה שמה?' – 'מה זה עסקך!' נסגר עמיחי קיפודית באיבה לא מובלגת. – מ'כפת לך אם תאמר? זה סוד?' – דיבר גידי עמומות מרבצו בעפר. מה פתאום? מה הוא לי כאן? מה הוא חושב לו? (עמוד 451).

אחת המעלות המוחלטות של הספר הזה הוא עמידתו במבחן הזמן. על אף שמדובר בספר שנכתב לפני שנים רבות (פורסם ב- 1958) הוא רלוונטי לימינו. את ענייני הפוליטיקה ופילוסופית המלחמה אשאיר לכם, מה שאותי עניין היא המורכבות האנושית לפרטי פרטיה כפי שבא במונולוגים הפנימיים של הדמויות. אותם לבטים, כמיהות, רחשי לב והרהורים שיש לכולנו עד לימים אלה.

רבות דובר על תפיסת המרחב של יזהר אך אין טעם להכביר מילים, אלא לתת דוגמא:

"וכבר מתקרב לחמש ורבע, כשנחלצה פתאום השמש, והתערטלה מכל אותם בלויי הסחבות הממורטטים שנותרו תלויים מעליה אין–חפץ באותה קהות אילמת שלהן, ובטרם תטבול סנדלה בדחס הערפל הסגול–תותי, הממתין כטפח מתחתיה, מחגורת כבדה על כל אופק מערב, ניתן לה רגע גדול ופנוי כולו לה, ונתלהטה מיד בחישופה, דיסקוס–סנוורים מרשיף, מתהפך ומדליק סביבו התלקחויות, עמומות ומבליחות. וחלקת– בוהר עצומה היתה קורנת, מהבהבת ומרקיעה עד עצם צהרי מרום, שנעשו שם אפורי תכלת מרצדת, ומשורטטים פספוסי חיורת אוכרה לימונית, ומלוא דממת–עולם נתנה קולה, פיכתה זמזומית, בטנונית ופעמונית, התעוררה, הבהירה, ענתה בזיו צהבוני, והיה כאילו דרור קורא, שבת נוגש שבתה מדהבה, וכאילו משא–אבנים פורק מעל הכתפיים, וצפור עלמונית צייצה גם היא מאד, הללויה ובכל נפש, ובצלילות ובטוהר של נפש תמה, כאילו באמת הנה לבסוף חוף–מבטחים מתקרב עד תום הרגע הזה, הדולק בחשוף, והחישוק הדלוח החוגר את האופק, שקצרה רוחו כבר לסגור, סופן במעיו את כבשן היום הזה ואת זלעפו המקופל של מחר, השיג כבר נוגה אחר, מתחת הגלגל הזוהר, משהו נעתם שבחלודה, שנתאחז בשפתו התחתונה, המתקרבת, כבתחילת ליקוי, והיה ברור כי אין שום מנוס, והשמש תכבה עוד בטרם תשקע, טבוע תטבע ביון הערפל הזה." (עמ' 512)

נהניתי מאוד מהמסע המפרך של קריאת הספר הזה. קראתי פרק, שניים ביום. הזדהיתי והתחבטתי עם הדמויות, כעסתי על דעות שונות משלי, צחקתי מהבדיחות המלוכלכות של יעקובסון, התדיינתי פילוסופית עם בני ורפי, האזנתי לסוויטה לחליל של באך ששרק עמיחי החובש, התאהבתי בקובי החבלן-המשורר וברות חברתו של דוד, דמעתי כשאחדים מהם נהרגו. למשך חודשיים וחצי הייתי חייל פלמ"ח בקרבות מלחמת השחרור.

יצירת מופת.
פלא ספרותי. מציב את הקורא על הגבעה לצד הלוחמים מתחבט איתם בשאלות מוסר וחלומות על החיים. קחו למשל תיאור של שקיעה המתפרש על פני 3 עמודים שכל משפט יפה יותר ומועצם יותר מקודמו. זוהי היצירה היפה ביותר שקראתי בעברית, ממש מלאכת מחשבת.
ממליץ לקרוא את הפרק הראשון בספר תחת עץ האשל הבולט שעל תל נגילה (לדעתי זו נקודת היציאה למשלט המדובר- מאחז).

חודשיים ימים קראתי אותו באוטובוסים (הכוונה לשני הכרכים) בדרכי לעבודה בירושלים. חודשיים ימים הייתי עם המחלקה על ההר תחת אש. אחד הספרים הגדולים שקראתי.

יש לי עותק של הספר במהדורת 1958 הספר עלה לי מעל 200 ש"ח ברובינזון. הספר מחייב קריאה עם מילון. מבהיר היטב את השינוי בשפה העברית ב - 40 השנים האחרונות.

עוד לא קראתי אבל ממה שאני מדפדף ספר קשה עם עברית קשה שפה. האם מישהו קרא ויכול להמליץ או שלא כדאי בכלל להכנס לזה. נראה קצת כמו כתיבה טרחנית.