מטפיסיקה של איכות.
זן ואמנות אחזקת האופנוע סב סביב רעיון אחד מרכזי, גדול וחשוב: האיכות מהי? ובאמנות - היכן היא נמצאת בדיוק - ביצירה או בצופה? כשאדם מביט בציור המרגש אותו, האם ההתרגשות היא בגלל המטען המצוי באדם - או שמא משהו הקיים בציור עצמו? והיות ולא כל אדם יתרגש מאותו ציור - אז הכיצד?
שאלה זאת, לי אישית, היתה חשובה מאין כמוה בצעירותי. אני זוכר את עצמי מתהלך שעות וחושב על כך, וכמובן לא מגיע לשום תשובה.
את זן ואמנות קראתי שלוש פעמים. לראשונה בגיל 16, כשהייתי מאוהב באופנועים, ואז לא הבנתי על מה מדבר הספר אבל הרגשתי שנאמר בו משהו חשוב. ובפעם השניה כשהייתי כבן 25 ועסוק בשאלות ותהיות פילוסופיות, ואז, אז הספר הכה בי. הבנתי והרגשתי את האיכות.
פירסיג מציע את הרעיון שהשאלה האם האיכות מצויה באובייקט או בסובייקט אינה נכונה, ובדרך ארוכה ומרתקת, ומלאת חכמה, הוא מראה איך האיכות היא נקודת המפגש בין היצירה לצופה. וברור היה לי בסיום הקריאה, שנקודת המפגש ביני לבין הספר המופלא הזה הבעירה בי הבנה והתרגשות גדולה.
בשלישית קראתי אותו עשור מאוחר יותר ויכולתי להעריך דברים נוספים ביצירה הזאת - למשל את התשתית המורכבת הדרושה למלאכת הכתיבה של ספר עמוס כל כך, את הגאונות של הסופר הזה (ופירסיג היה גאון 'עם תעודות') ואולי, מעט, את האפילה שיכולה להחשיך חיי אדם כמותו, ואת הבוקר המפציע, לעיתים, אחרי כל החושך הזה.

משהו הכביד עלי, מהרגע בו שמעתי על הספר יוליסס, ועד שקראתי אותו לראשונה, לפני כעשור. תחושה שנוצרה מפי השמועה ומדברי מבקרי ספרות מכובדים. אך הכבדות נעלמה ברגע בו התחלתי לקרוא את הספר המופלא הזה. והתחלפה בתחושת ריחוף בתוך פאזל בן אלף חלקים. שכן יוליסס הוא ספר מורכב ותובעני, אך מאוד מתגמל: מצחיק, חכם, מוזיקלי ובעיקר שונה מכל מה שהכרתי.
הקריאה ביוליסס משימתית למדי: לעיתים קרובות על הקורא להיות מרוכז ולשתף פעולה פן יתק חוט המחשבה ויסחוף אותו החוצה מהספר. אולם לרוב כל כך מהנה לקרוא בו, עד כדי צער על כל דף שנהפך, בעיקר כשאנו צועדים בעקבותיו של ליאופולד בלום המקסים (המזכיר בתכונות מסוימות הן את סוואן מ'בעקבות הזמן האבוד' והן את פייר בזאוחוב מ'מלחמה ושלום') שלא ניתן שלא לאהוב, שומעים את מחשבותיו (זרם התודעה המפורסם, המעביר את מחשבותיהם של ליאופולד בלום, סטיבן דדאלוס ומולי בלום כחלק רציף בטקסט), נמלאים שמחה וצער לנוכח הצלחותיו וקשייו ונדהמים כמוהו כשמסתיימת הפנטסיה על גרטי מקדאול...
רצף התודעה יוצר לעיתים תחושה מופלאה של התמזגות עם הרגע בסיפור. למשל הערב השיכור בו מבקרים הגיבורים בפאב המקומי: אני, באופן אישי, הרגשתי לרגעים את הצלילים בפאב כמו שומע אותם דרך אדי אלכוהול... מזכיר מעט את התחושות אותן מצליח אנדריי ביילי לעורר בספר פטרבורג. והיפה ביוליסס הוא שרצף התודעה הוא פשוט מושלם.
ותחושת השלמות מגיעה לשיאה, כיאה לספר העצום הזה, ממש בשורותיו האחרונות. כשנראה היה לי שכבר לא אהיה מופתע עוד, או נרגש, הגיעו משפטיה האחרונים לספר של מולי בלום ומשום מה כל כך שימחו אותי.
הספר מותווה ברמת קצה מסויימת על עלילת האודיסאה, ולמרות שזה לא מחייב, לדעתי שווה לקרוא את האודיסאה לפני יוליסס - זה די מהנה לראות את ההקשרים. והעיקר - לא לפחד כלל.

האיש בלא תכונות מוגש בשני כרכים, וטוב שכך: ראשית, החלוקה לשני הכרכים היא מובהקת בכתיבה עצמה - הכרכים נכתבו בהפרש של שנים רבות, ושנית, נדמה לי שלאחר השנים הרבות הסופר דווקא איבד משהו מחדוות הכתיבה, ולא פיצה על כך באיכותה. (מזכיר את מה שקרה לגתה עם המחזה פאוסט, שתחילתו שוטפת ומרגשת והמשכו, לדעתי, משעמם טיכו)
אני אומר זאת כיוון שכרך א' הוא ספר מאוד מאוד יפה. הוא מעניין, מגרה את המוח ומרגש. מוסיל הוא אמן דימויים - כמעט בכל פסקה הוא מכניס דימוי היוצר אצל הקורא תחושה/הבנה טובה יותר של מה שהסופר רוצה שנבין. והדימויים שלו הם מופלאים, לא פחות. למשל: "שפתיה ושפתיו כבר נפגשו כמה פעמים כשני חברים סקרניים, ונשמותיהם תאמו זו את זו כפי שהד תואם את הבדידות". וכן משפט שלו על מהות הדימויים: "תחשבו על זה, הלא כל דימוי הוא דו משמעי לשכל, אבל לרגש הוא חד משמעי". אמנות הדימויים של מוסיל יכולה בהחלט לשמש בית ספר לכתיבה.
ואז מגיע כרך ב', ומבחינתי הוא אכזבה רבתי, שכן נדמה היה לי שאבד משהו ריגשי חשוב בכתיבה שלו, כלומר נשארה הטכניקה אבל הכלל נותר בחסר. לרגעים ממש השתעממתי בקריאת הכרך השני והמשכתי בכוח עד הסיום. ולכן, לדעתי כדאי לקנות ולקרוא רק את הכרך הראשון, ולהישאר עם הקסם של מוסיל הצעיר יותר.

ישנו רגע במהלך קריאת הספר, בו נוצרת תחושה של עוצמת המילים - במהלך אחד הקרבות, כאשר האויב מפגיז את הגבעה עליה מגינים הלוחמים, וההפגזה נמשכת עוד ועוד, ואנו, הקוראים, מתחילים לשמוע ממש את הפגזים, ולהרגיש את העייפות ואת הרצון להימלט מהגבעה ומהמצב הנוראי... תחושת הזדהות ותחושה שהמילים הופכות לחומר, למצב שממש נמצאים בו. תחושה שנתקלתי בה במעט מאוד ספרים אחרים - למשל באחד הקרבות בספר מלחמה ושלום ולהבדיל, בסצינת השכרות בפאב המקומי ביוליסס של ג'ויס.
הספר הזה הוא בהחלט מהספרים הטובים ביותר שנכתבו פה, ולדעתי מהטובים שנכתבו בכלל. אם יש משהו שפוגם בו הרי שאלה מספר עשרות עמודים בהם שבה ומתוארת מחשבתו של אחד החיילים (של החובש עמיחי אם זכרוני אינו מטעה אותי). אבל אם נשים אותו על מאזניים, הרי שהכף נוטה בבירור. הקריאה משאירה את הקורא נדהם למול יכולת הכתיבה הנדירה של יזהר.