מאיר שלו אמר פעם שהוא מקנא בסופר המקראי שכתב את סיפורי ספר בראשית, על שהצליח לקפל במילים בודדות - "ויעבד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" - סיפור אהבה גדול.
בניגוד לסופר המקראי העלום, סיפור האהבה שכתב שלו אורך יותר מ-300 עמודים, ולגבר המצפה בכליון עיניים לאהובתו אמנם קוראים יעקב (שיינפלד) אך הוא אוהב דווקא את יהודית. יהודית מצדה אוהבת את רחל. רחל איננה אישה חשוקה אלא פרה איילונית, כלומר בעלת איברים זכריים ונקביים, טומטום או אנדרוגינוס בלשון חכמים, או בעלת דיספוריה מגדרית, בלשון חכמים בני זמננו.
ואם המצב אינו מסובך גם ככה, יש עוד שני גברים בתמונה, שגם הם חפצים ביקרה של יהודית. גלוברמן סוחר הבהמות, טיפוס גס רוח שמפזר הלצות ביידיש וחותם כל משפט בנקודה, ומשה רבינוביץ' האלמן, שהיא משמשת סוכנת בית לילדיו ולפרותיו, אותן היא חולבת וברפתן היא ישנה (לבקשתה)
את סיפורה של יהודית ושלושת מחזריה מספר זיידה (zeyde) הילד השתוקי של יהודית, שערפל מרחף מעל זהות הגבר שהביאו לעולם ושלושת המחזרים רואים עצמם כאבותיו. שמו, סבא ביידיש, הוא טכסיס שטכססה יהודית להרחיק ממנו את מלאך המוות, מכיוון שכאשר יווכח הטיפוס הקודר ההוא שהסבא שהגיע לקחתו לגנזי מרומים הוא למעשה נער רך בשנים, יהיה אנוס לקפל את חרמשו המעוקל ולחפש קליינט אחר.
ילד עם שם מוזר ושלושה אבות, אני לא מקנא בו על מה שהילדים האכזריים בבית הספר ובכפר עוללו לו. אולי מכיוון שכך הוא מעדיף את חברת הציפורים, ובעיקר העורבים. הוא משקיף, עוקב ולומד את אורחם ורבעם של בני הכנף שחגים בשמי הכפר.

ברומנים של שלו, לפחות באלה שקראתי, המספר יודע הכול הוא בד"כ מביט מן הצד, משקיף ומתעד - את סיפורי הכפר והמשפחה, אך הוא בעצמו נפרד ומובדל, נמנע מנישואים ומהקמת משפחה. כך ברוך שנהר הקברן ברומן רוסי, המספר בעשו, איתמר דיסקין באל תספר לאחיך, וזיידה אצלנו (בביתו במדבר ממתין לתורו בסבלנות על המדף) הן דמויות אל-הוריות, אל-משפחתיות, וחלקן אולי א-מיניות. מדוע בחר שלו לאפיין כך את דמות המספר ברומנים שכתב? יבואו החוקרים המלומדים וישיבו.
כפי שכתבתי לעיל, מדובר בסיפור אהבה, לא רק אהבתם של שלושת האבות ליהודית, אלא גם אהבה לעמק, לנופים, לצמחים, לבעלי החיים, לאיכרים אנשי העמל, בעלי תבונת הכפיים, ובעיקר לבעלי הכנף. שלו זכה בפרס האגודה האנטמולוגית הישראלית בעקבות רומן רוסי, בו תיאר ופירט על חיי החרקים. על כימים אחדים היה יכול לזכות בפרס האגודה האורניתולוגית הישראלית, בהנחה שקיים גוף כזה.

סיכומה של סקירה - חמישה כוכבים בוהקים ומנצנצים בליל קיץ חם, בשדות עמק יזרעאל.

הסקירה הזאת באה במסגרת פרוייקט השלמת חוסרים שמטרתו גם להוריד את לי צ'יילד ולינווד ברקלי מגדולתם בראש רשימת "הסופרים של נצחיה" בעמוד שלי באתר. אז לרגל זה מצאתי את הספר בספריית הרחוב וקראתי אותו בפעם השניה. הפעם הראשונה היתה מזמן. כמה מזמן? זה היה ב"שבת בני דודים" שערכה תחיה בת דודתי בבית שלה כשעוד היתה נשואה, והשבת היתה לכבוד עטרת בת הדודה שלי שעוד היתה רווקה ועמדה לפני נישואיה הראשונים. לפני שידענו שהנישואים האלה יכללו אהבה גדולה מהחיים, ושברון לב גדול עוד יותר כשאביעד בעלה ימות מסרטן ריאות, שזה סרטן של קשישים בעיקר, בגיל שלושים וישאיר אותה אלמנה עם שלושה ילדים שהקטנה ביניהם תינוקת בת שלושה חודשים. כי ככה זה, החיים קורים, ולפעמים קורים בהם דברים שנראים כמו סיפורים מתוך ספרים. והסיפורים העמוקים יותר הם הרבה פעמים גם הסיפורים העצובים יותר.

אז באותו מקום, ובאותו זמן, באותה שבת לפני למעלה מעשרים שנה, קראתי לראשונה את הספר הזה. ושמא היה זה "בביתו במדבר" שקראתי באותה שבת, ואת הספר הזה קראתי בזמן אחר, אין לדעת, כי הספרים של מאיר שלו מתערבבים ומתערבים זה בזה ובשורה התחתונה הם נראים ונקראים כמו סיפור אחד ארוך בוריאציות שונות. ובכל מקרה קראתי את שניהם וזכרתי חוויה טובה משניהם ודירגתי בחמישה כוכבים, דירוג שאני כבר לא אשנה למרות שבקריאה חוזרת הייתי מורידה כוכב.

יש כאן סיפור מסגרת בתוך סיפור מסגרת. המספר שמו זיידה, שזה ביידיש "סבא", כינוי עוקף שמטרתו לרמות את מלאך המוות, אבל מכניס לחייו מגוון סיבוכים שלא יתוארו, החל מהצחוק של הילדים בבית הספר היסודי וכלה בחוסר רצונו להתמסד ולהוליד צאצאצים פם יהפוך לסבא באמת ומלאך המוות יבוא לגבות את החשבון. לזיידה הנ"ל יש אימא אחת, יהודית, וכמו כולנו יש לו שלושה אבות. נכון ששלושת האבות שלנו הם אבות במובן הרחב ואינם בני דור אחד, ואילו אצל זיידה מדובר בשלושה גברים בני אותו כפר שהיו כולם מאוהבים באימו יהודית וכולם לקחו חסות על הילד השתוקי שנולד לה ושאין לדעת מי אביו האמיתי. או שיש לדעת אבל היא נמעת מלספר. הספר מתרחש סביב ארבע ארוחות שמכין לו אביו המשוער יעקב שיינפלד, והדברים שסיפר לו אותו יעקב אודות משפחתו, הכפר שבו נולד, ואירועים שונים שהתרחשו. ספוילר: גם בסוף הספר לא תדעו האם יעקב הוא אביו של זיידה או שמא זה משה רבינוביץ' האלמן שאת ילדיו באה יהודית לגדל או שמא גלוברמן סוחר הבקר ("הסויחר") שנהג לבוא ולשתות איתה יחד כוסית משקה מפעם לפעם.

אל הנופים, החי והצומח של עמק יזרעאל במחצית הראשונה של המאה העשרים, מביא מאיר שלו דמויות מיתולוגיות שבמו יצאו מחיי הקוזקים הרוסים. בכתיבה עשירה ומעניינת, עם המון דימויים, המון אירוניה, והרבה מאוד סיפורונים קטנטנים ודמויות צבעוניות, נארג כאן מיתוס כמו תנ"כי אבל הפוך שאומר שכן, יצר לב האדם רע מנעוריו, ועם הרוע הזה אנחנו צריכים להתמודד. "כימים אחדים" זהו התיאור של התנ"ך לתקופת ארבע עשרה השנים שהמתין יעקב אבינו (כן, ההוא המקורי) לרחל אהובתו עד שמימש את אהבתו אותה, ולא היתה קשה עליו ההמתנה. ואילו בסיפור האישה אינה רחל אלא יהודית, ואת השם רחל היא נתנה לעגלת המחמד שלה. מי שיחפש בספר עלילה או פתרון לתעלומה לא בהכרח ימצא אותם, אבל העדרם לא יפריע לעניין ולהנאת הקריאה.

כימים אחדים, כך הוא מרגיש כשדמותה צפה בזכרונו.
כימים אחדים, כך הוא לוחש לעצמו באשמורת ראשונה.

נדמה כי אין אהבה כזאת. גבר שאוהב כל כך את מושא אהבתו שהוא מוכן להפוך עבורה הרים וגבעות, לטוס אל הכוכבים בחזרה.
יעקב מאוהב ביהודית מהרגע שראה אותה. הוא לא מצליח להסביר במדויק מדוע הפכה להיות זו שתגנוב את ליבו אך הוא אוהב אותה בנאמנות.
מוכן להמתין לה ככל שתחפוץ, לארוב לה עד הרגע שהיא תשבה בקסמיו. מוכן ללמוד עבורה את רזי העולם, לפתוח את ליבו בפניה, צוהר כמוס אל ציפוריו האהובות שרגע פריחתן מולה במעוף ססגוני הוא הרגע המכמיר והיפה ביותר בספר- הרגע שיעקוב מגיש לה את ליבו על מגש, הינה אני, אני כאן, אני שלך לעד, לא משנה מה.אני אחכה לך עד האינסוף ואחריו.

גם משה רבינוביץ' אוהב אותה בדרכו. אהבה שקטה, כמעט בלתי מורגשת, הוא לא צועק את מילותיו ואת כוונותיו, אלא אוגר לתוכו את צרותיה ומנסה להפחית מהן כמיטב יכולתו, בעדנה, חרישות והתחשבות. ללא מילים אך עם כוונה עצומה שמחפה על המילים החסרות.

הלב מרטיט והנשמה נפתחת לנוכח השניים שאוהבים אותה בחוזקה, כל אחד בדרכו, לפי הבנת ליבו אך בכנות, עוצמה ותשוקה רבה.

" את סירות הנייר הניחו הבחורים על המים והניחו להן להיסחף בשטפם. כמאתיים פסיעות הפרידו בינם ובין הכובסות, וסירות רבות ספגו מים והתפוררו, אחרות התהפכו וטבעו, או נהדפו אל הגדה ונתקעו בחישות הקנים. המעטות שהגיעו נחסמו בידי הנערות, שהיו כה להוטות אחריהן, עד שביקשו לנקר אישה את עיני רעותה כדי לקבל ' קורבליק לובוי'"

שלושה גברים. אישה אחת. עץ אקליפטוס הנישא אל על, רם מעלה, זקוף איברים ופשוט ענפים.
עורבים החגים בתוך הרקיע ותינוק אחד ששמו זיידה, שם המניס את מלאך המוות המבולבל בכל פעם שהדרדק ניצב אל פתחו.
ריחות בישול מרחפים על פני האוויר, נישאים אל ניחרי כולם ובלוטות הרוק עובדות שעות נוספות, נוטפות ריר של תאווה וכמיהה.

קיבוץ קטן בקצה הארץ, בו כולם מכירים את כולם. אישה וילד אשר מלינים עליה מי האב, מרננים. ילד ושלושה אבות שמחד גיסא לא ידוע מי האב האמיתי אך מאידך שלושתם מרגישים תחושות קרבה אל הרך הנולד שברבות השנים דמותו מתעצבת לכדי נער צעיר ואף גבר.
שלושה גברים ושלוש אהבות לאישה אחת.
אלמן,
רווק,
נשוי.
שלושתם, בדרכם שלהם, מוציאים את ליבם ומניחים אותו על מגש של כסף בפני יהודית. האחד ליבו לב של שור ממש, עבה, נוקשה וגס רוח. השני לב שתקן אך חזק והשלישי ליבו הולם בפראות לנוכח ניחוחותיה של האישה ואף צעדיה, עם קול פסיעותיה מצטרף הלב בהדהודיו הקצביים, לב רך ונמס כחמאה.
והאישה? אין לדעת למי ליבה באמת שייך. שלושת הגברים כרוכים אחריה בעבותות של רגש עז והיא עצמה ממשיכה בנוקשותה, מהדקת אל ליבה את הבן האהוב, חוששת שמא יפרוש כנפיו ויפרח לו מן הקן.

שלושה גברים וסיפור אחד של יישוב שכוח אל בקצה הארץ, אין לדעת מה שמו, שם חיות דמויות ססגוניות, על גבול המיתיות, ויהודית אחת. יהודית שליבם של השלושה נתון אך ורק לה.
יעקב שיינפלד חוזה בדמותה לראשונה כאשר היא חולפת על פניו עם עגלה בשדה פרחים זהובים ששופכים אור קורן ונינוח על בבעותה, ליבו מחסיר פעימה.
משה רבינוביץ' השתקן שהתאלמן בנסיבות טרגיות מאישתו טוניה האהובה, שהותירה לו למשמורת את שני ילדיהם נעמי ועודד.
הסויחר גלוברמן הממולח, קר מזג ואף הערמומי שלעיתים מבקע את ליבו טוב לב מסוים.

כולם כרוכים אחר יהודית, אמו של זיידה. איש-איש בדרכו נוהה אחריה לפי דרכיו ואישיותו.

זהו סיפור נפלא ומרגש. מריר מתוק על בריות פשוטות שאנו מציצים אל תוך פתח חייהם. אל התוצרים החקלאיים שהם מניבים, השדות שהם חורשים, השתילים שהם שותלים. זהו שיר הלל לאהבה ולארץ ישראל היפה והפשוטה כאחד.
שתיהן שלובות זרועה, אהבת אישה ואהבת ארץ. סיפורים קטנים קטנים על אנשים גדולים מהחיים שבכל סיפור נפרע פסיפס נוסף מאישיותם ובתום הקריאה, ואף וימים לאחר מכן, הדמויות מתגלגלות בתוכך כמו יין בתוך כוס זכוכית צלולה שאתה מגלגל אנה ואנה, מביט בו בריכוז, כיצד צבעו האדמדם העז משתלב עם יופי הזכוכית ואינך יכול לשכוח מראה זה.

יהודית גנבה בצנעה ובלא יודעין את לב שלושתם ומאיר שליו בספרו היפה גנב את ליבי. עם תיאוריו המרטטים כפרפר קל כנף ועדין מראה, הוא שייט אל תוך נימיי ועורקיי. כציפור קלת נוצה הוא פרש כנפיו ופרח,
ביופי שפתו וביופי מחשבתו . כאשר שליו תיאר בתחילת הסיפור את המנהג שהגברים היו משיטים במימי הנהר סירות נייר אל אהובות עלומות, השורות הללו כבשו אותי וידעתי שתחת ידי מצויה פנינה נדירה ונכונה לי הנאה רבה ונחת גדול. לא שגיתי.
נהפוך הוא, הדבר התעצם. כאשר שיינפלד המתין בסבלנות ליהודית, תולה יום יום מפתקאותיו הצהובות, ואהבתו ניגרת אל תוך שלוליות של ציפייה, כאשר הוא עמל עם פועלו האיטלקי על ההכנות לחתונה, על הריקודים והשמלה וכל שאר הפיצפקעס, התמוגגתי. אלה היו תיאורים כל כך יפים, עדינים ומקסימים.


ספר ישראלי במיטבו אך עם נגיעות פנטזיה קלילות שרק מדגישות את המסתורין , היופי והטרגי הנמהלים בו. הספר הוא כמו יין טוב שמשתבח עם השנים.

"באמיריו הגבוהים קיננו עורבים., ובעונה ההיא כבר היה אפשר להבחין בצאצאים שהיו גדולים כמעט כהוריהם והחלו בלימודי התעופה. "

" נראתה יהודית ליעקב כאילו היא שטה לאטה בנהר הרחב, זהבהב-ירקרק, שאין לו מצרים."

שיהיה גמר חתימה טובה וצום קל לצמים. אלה זמנים של חשבון נפש והתבוננות עצמית. לזוגות שבינינו, במידה וזו אהבה אמיתית, שימרו על הזוגיות שלכם בחוזקה כי קשר אמיתי, כנה ,חזק, ללא אגו, ללא אנוכיות והתחשבנות על כל צעד ושעל, קשה מאוד להשיג. במיוחד בימינו אנו הטכנולוגיים שמעניקים אשליה של היצע רב, אך רק לכאורה, נדמה שזה מצרך נדיר במיוחד. זו מסקנתי העיקרית מן הספר.

ספרו זה, השלישי במספר של מאיר שלו, הוא הכי פחות "עמק" שלו וה"כפר" שלו יכול להיות בקלות כל כפר בריטי או אמריקאי, רצוי בריטי, עם מוזיקה מתאימה ברקע. מוזיקה נוגה, פסנתר, גיטרה, להקת זמרים, פה ושם טנגו סוער.
שלו רגיל לכתוב על העמק, עמק יזרעאל, על ירושלים, על המדבר. אבל הפעם זה בעיקר על אבהותו של הילד זיידה, סבא ביידיש. ילד סבא? אמו יהודית קראה לו כך משום שברגע שמלאך המוות יגיע לקחת את זיידה ויראה שזה ילד, יבין שטעה ויסתלק. זה אכן מוכיח עצמו ולא פעם אחת. בתחילה צחקו לשם, וילדים הם הרי עם אכזר, אבל בכפר כמו בכפר, מתרגלים לזר גם אם הוא מוזר. אלא שהשם של זיידה אינו הדבר היחיד המוזר בו, באשר לילד אחד שלושה אבות, לא מנישואי אמו, כי אם שלושה אבות, שלא ברור מי הוא האמיתי ממש. גם בזה לא נגמרה המוזרות, באשר גם לא ברור מהיכן באה האם, שהחליפה את האשה החוקית שהסתלקה, ומדוע היא צועקת בלילות, ובכפר שומעים הכל, עד שהתעברה, לא ברור ממי, כנאמר. לא שהיא גילתה, זה קל מדי, אבל בכפר בו הזר והמוזר הופך להרגל, עניין של הסתגלות, החיים ממשיכים וזיידה זכה מכאן ומכאן.
ארבעה חלקים בספר, כמו ארבעת הארוחות המופלאות אותן בישל האב יעקב, אחד האבות. את הארוחות למד האב לבשל מהפועל שלו, אסיר איטלקי נמלט. זיידה נהנה מארוחות נפלאות, מזביונה לקינוח (חלמונים, סוכר, יין מרסלה), מכלים מרהיבים לבנים על השולחן, כל פעם ביום הולדת אחר, ובינתיים שומע סיפורים על משפחתו.
דוק של אגדה אופף את הספר. גשם בעתו, פרחים מפוזרים אביב, יותר מזה לא צריך, אבל שלו יודע ללהטט בסיפור, למשוך אותנו אל נפלאות האוכל, הפרה רחל, מסתרי יהודית, האבות רבינוביץ', אצלו גרה יהודית עם פרתה, גלוברמן סוחר הבקר, ממנו חזרה הפרה לאחר שנמכרה, ויעקב שיינפלד, שמספר מעל הארוחות המופלאות את הסיפורים ומצטער שיעקב הוא השם שאין עמו כל מזל.
האסיר האיטלקי, המקבל שם ישראלי, יהושע, הוא גיבור החלק האחרון. יכולתו המופלאה לחקות שפות ותנועות אנושיות מאפשרות לו ללמוד לתפור, להכין מאכלים יהודיים היישר מתפוצת אוקראינה ובנוסף ללמד את יעקב שיינפלד לרקוד טנגו בחתונתו.
יהושע תופר שמלת כלה מופלאה, מלמד את שיינפלד לבשל ואף לרקוד טנגו בחתונתו, ועוזב כשבכיסו מסמכים חוקיים ושוב הוא שבוי איטלקי. השנה היא 1950, החודש הוא פברואר הנודע בשלג הכבד היחיד בכל ישראל.
האוכל בושל, המוזמנים נמצאים, השמלה נשלחה ליהודית, שתגיע לחתונה עם שיינפלד. ורק האקליפטוס, שלא מכיר שלג, אינו מצליח להשאר זקוף בחצר בשלג הנערם על ענפיו והוא מתמוטט.
ואלה המתעקשים לברר אצל זיידה מי בכל אביו, לא מצליחים לקבל תשובה והוא נותר שתוקי.
מקסים.

מצב רוח עגמומי ומהורהר הביא אותי לזנוח ערימת ספרים חדשים שמחכים לי ולחפש נחמה בין דפיו של ספר אהוב ומוכר, כזה שקראתי כבר המון פעמים ואין בו הפתעות לא צפויות, כזה שיכול להחליף שוקולד עתיר קלוריות. הבחירה ב"כימים אחדים" הייתה מיידית אם כי תמוהה. "כימים אחדים" אינו ספר מתוק, מקסימום שוקולד מריר. מצד שני, שוקולד מר- מריר הוא השוקולד האהוב עלי.

האמת שלא תכננתי להשוות את מאיר שלו לשוקולד, אבל במקרה זה אולי דווקא רעיון טוב. מאיר שלו בכלל, ובמיוחד בספר הזה, כותב כל כך טוב על אוכל עד שההשוואה ראויה, בתנאי שמדובר על איזה לינט משובח ולא חלילה שוקולד השחר.

הספר מתאר את סיפור אהבתם של שלושה גברים שונים לאישה אחת, יהודית. הסיפור מסופר לנו מפי זיידה, בנה של יהודית שהוא גם בנם של כל השלושה. כל אחד מהם מנסה לגרום ליהודית להתאהב בו בדרכו שלו. "כימים אחדים" מדבר על אהבה, אהבה ככוח מסתורי שמניע את החיים, כוח שיש לו ישות בפני עצמו. " יש כללים לאהבה... יש כללים, אחרת האהבה תהרוג אותך כמו סוס שהוא מרגיש שאין עליו מושכות... בשביל שגבר אחד יצליח לקבל את האשה האחת שהוא באמת רוצה, מישהו צריך לנהל את כל העולם בשביל זה וכל החלקים של העולם צריכים לזוז ולהסתדר... בבית שאין בו כללים, הגורל משתולל, המזל מתעכב והמקרה מבקר. אבל בבית שיש בו כללים, הגורל עושה מה שאומרים לו, את המזל לא צריכים, והמקרה נשאר בחוץ, דופק וצועק ולא יכול להיכנס... אהבה זה עניין של השכל ולא של הלב, של חוקים ולא של חלומות ושגעונות."

האהבה מניעה את הגיבורים עד שהם כמריונטות בידיה, בובות על חוטים חסרות בחירה. שלו יוצר בספר עולם מופלא עם חוקים משלו עד שדרך פעולתן של הדמויות נראית אפילו הגיונית ומובנת כשזה בתוך הסיפור. "גם השקרנים מיטבים לדעת שהאמת והבדיה אינן עומדות זו מול זו. שכנות טובות הן, המתעניינות זו בשלומה של זו ומשאילות זו לזו דברים נחוצים." האהבה אצל שלו היא תמיד פגומה ומשובשת, כך שהגיבורים מובלים עד לסוף המר הבלתי נמנע, לעיתים מבלי לדעת, לעיתים אדישים לגורלם, והמספר מתבונן מהצד ורק מעביר לנו הקוראים את הדברים לכאורה כהוויתם.

ההקבלה שעושה שלו בין אוכל לאהבה היא מופלאה ומעוררת תיאבון. בתרגומו לאנגלית הספר נקרא "ארבע ארוחות". זו לא ארוחה מתיימרת ומתייפיפת במסעדה אופנתית חדשה. מדובר בארוחה עסיסית וגשמית רווית מיצים שחודרת לתוכנו עד הלב.הארוחה הנכונה אצל שלו מעוררת את התשוקה שבין גבר לאישה, אך סתם אוכל יכול לכבותה "זוג שאוהב באמת אף פעם לא אוכלים יותר מדי. אם תראה זוג במסעדה שאוכל יותר מדי, שתדע לך שהם שונאים, שהם רוצים להרוג אחד את השני באכילה, ובעיקר הם ממלאים את הבטן בשביל שיהיה להם תירוץ לא ללכת אחר כך ביחד למיטה."
תיאור הזביונה שמכין יעקב לזיידה כדי לבסס את אבהותו גורם לי בכל קריאה פשוט להזיל ריר.

זהו, סיימתי עוד קריאה של הספר המופלא הזה ושוב אני מנגבת דמעה. אולי זו לא היתה הבחירה הנכונה להפיג את העצבות. בכל מקרה אני הולכת למקרר לראות אולי יתמזל מזלי ונשאר שם משהו ראוי.

פעם שלישית שקראתי את הספר הזה, כמה הוא מקסים, אנושי ומרגש!
אני אוהבת את הכתיבה של שליו, את הסיפורים ההזויים והמצחיקים והעצובים.
כמה אני אוהבת להישאב בדמיונות של איך נראה והתנהל כפר בארץ ישראל של לפני קום המדינה.
פעם שלישית שקראתי את הספר הזה, וגם הפעם בכיתי בסוף.
ספר מעולה!

כימים אחדים חולפים החיים, בטרם הספקנו לחלום ולהגשים, להרהר ולהסיק, להתחרט ולהחליט. כימים אחדים חולפים החיים, קצרים, קצרים מדי.

הסיפור עוסק בבן ושלושה אבות, ובאמו שהפיחה אהבה בכולם. קורות חייהם מגוללים לאורך מספר דורות בכפר הקטן בעמק יזרעאל.

את שמו, קיבל זיידה כנגד עין הרע, אולם זהו שם שמתגרה בגורל, עד שזה מכריעו (קוטף את אהוביו).

מאיר שלו מחזיר אותי לעצמי, לאהבה היוקדת לשפה העברית ולשלווה שניסכת בי דרכה. לרצון לכתוב, לחוות ולחיות. סגנון כתיבתו ערב לאוזניי כמוזיקה קלאסית נושנה, שטרם פג זמנה, והלוואי ולעולם לא יפוג. כזקן במסבאה, הוא מושבינו מול האח ומספר על עוד עולם שהעצבות, השמחה והאהבה, נמזגים בו כנחל שמתנקז לים ענקי.

שלו הוא מדריך הטבע שלי, זה שמכיר לי אינספור עצים, פרחים וציפורים יפיפיות. הוא מצית את כמיהתי לטבע ומבעיר את יגוני על בורותי העירונית.

"תמונת התמיד" היא תמונה שנצרבת בזיכרון בעליה ומשליכה על חיי אהבתו (וגורלו). עבור שיינפלד, הייתה זו תמונתן של נערות כפרו, רוחצות את בגדיהן בנהר שטוף השמש. שנים אחרי זה, תמונתה של יהודית, חוצה בזוהרה את נהר השיבולים, תסחוף את לבו ותחרוץ את גורלו.

שלו יודע לספר סיפור, דמויותיו נצרבות בנפש, כל אחת ועולמה (ואין דומה לה). התחבבו עלי בעיקר, רחל, רבינוביץ', שיינפלד ופועלו.
הוא בונה את עלילתו טיפין טיפין, וכמותה את הסנטימנטים שנעורים בנו עקב מחוות הטבע או האדם.
מות הנשים ביצירה, היווה מוטיב חוזר. כמו גם יתומים (זיידה, נעמי ורחל).

עם תחילת יצירתו, חושף שלו את סופה, ובתוך כך מזהיר את קוראיו מפני היעדר התכלית הצפוי להם. במידה רבה אזהרתו מוצדקת – הספר אינו טומן בחובו איזה מסר חשוב או עלילה מפתיעה, אלא פשוט מגולל את סיפורה של משפחה.

הספר טוב, אך אינו מתעלה על "רומן רוסי" ו"יונה ונער".

כריכת הספר הפנטה אותי. תוהה אני האם בצלקתו של שיינפלד אני חוזה או שמא בגופה של יהודית טמון בשלג הרך.

לחובבי שלו והשפה העברית,

ארבעה וחצי כוכבים.

'ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה' (בראשית כט).
מאיר שלו הצליח לשבות אותי מהפרקים הראשונים, בו הסתער משה רבינוביץ על עץ האקליפטוס האגדי בזעם, כמעט קדוש, ועד ללחישת המילים האחרונות בדף האחרון.

שלו אורג סיפור יפהפה על רקע כפרי העמק העמלים, בשנים שלפני קום המדינה ואחריה, ומצליח לצייר דמויות רבגוניות, משעשעות לצד מלנכוליות, ממולחות לצד תמימות, גלויות לצד מסתוריות. גם מקומם של בעלי החיים לא נפקד, כראוי לחיים בכפר, פרה איילונית, להקות של עורבים, קנריות ובנדוקים. הצד השווה שבהם, שכולם משתלבים בסיפור של זיידה, הילד שנולד ברפת, שמלאך המוות לא יכול לו, ושעל אבהותו מתחרים שלושה אבות, שאמו המסתורית, שבתה את לבם ללא תקנה.

זהו סיפור על הגורל, שאח אחד שלו הוא המקרה, והאח השני הוא המזל. סיפור על מלאך השינה שיחד איתו תמיד מתלויים המלאכים לולי אילולא ואילמלא, המעלים חרטות בלב האנשים ומנדדים את שנתם. סיפור על אהבה, אכזבה, עצב, אבדן, ייאוש ותקווה. פרוזה משובחת ביותר עם נגיעות קלות של סוריאליזם ופנטסיה, מומלץ בחום.

קסום, מעורר נוסטלגיה לתקופה שלא תשוב עוד. מאיר שלו מלמד אותנו שיעור חשוב באהבה.

בסיפור הקסום הזה מאיר שלו מלמד אותנו מהי אהבה. אהבה לצומח ולאדמה, אהבת אם לילדיה , אהבת האדם, אהבה לבעלי החיים ואהבה בין גבר לאישה.
שלושה גברים נלחמים על ליבה של יהודית. כל אחד בדרכו מנסה לשבות את ליבה אך היא שומרת בסוד את צפונות ליבה , גם מפנינו הקוראים. יהודית נכנסת להריון, אך האבא נשמר בסוד מפני שלושת הגברים וכל אחד מהם מרגיש כאביו של הילד.
אהבתי את חכמת החיים הנגלית אלינו הקוראים דרך המספר, אשר הינו בנה של יהודית, זיידה.
דוגמא: אהבתי את ההסבר של אחד משלושת הגיבורים (יעקב שיינפלד) לזיידה. מה גבר יכול לאהוב באישה. מדוע התאהב ביהודית. האו מסביר בסגנונו, כי אישה אינה חייבת להיות יפהפיה כדי שגבר יתאהב בה. מספיק שחלק אחד בה יגרום לחוש אהבה. כמו: גבות , מבט , חיוך וכו'..

נהניתי מאוד מהאזנה לספר. משרה תחושה של רוגע והנאה.