• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
משחקי הרעב

משחקי הרעב

מאת סוזן קולינס

הביקורת של Silver

תמונה של Silver
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
משחקי הרעב

משחקי הרעב

מאת סוזן קולינס

הביקורת של Silver

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של Silver
הוצאה לאור:כנרת זמורה ביתן
שנת הוצאה:2010
סדרה:משחקי הרעב #1
קטגוריה:תרגום (נוער)
הקודמת
ג'ינג'י
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
לפני 11 שנים

“אני יעשה לכם טובה קטנה,אל תקראו את הספר הזה ! הוא משעמם ! בבקשה :-)”

73/375
ביקורות על משחקי הרעב
הבאה
אגס
לפני 7 שנים

“בס"ד "אתה לא אתה כשאתה רעב" קראתי את המשפט הזה לפני איזה חודשיים כשבאמצע סרטון צצה לי פרסומת לאי”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•1 דקות קריאה

אני שונאת את התקופות בהן אני מתה לקרוא ספר טוב אבל שום דבר לא מעניין אותי בתקופות האלה אני חורשת על ספרים אהובים עלי
בזמן האחרון יש לי מלא תקופות כאלה ואחותי התיאשה ממני ונתנה לי לקרוא את משחקי הרעב לצערי הוא נגמר מהר מדי
לא הצלחתי להתנתק ממנו לא משנה למי ובאיזה גיל (חוץ מממש קטנים הוא די מפחיד) צריך לקרוא אותו
אותי קטניס כבר הקסימה

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אסתי
אסתי
תמונה של אנג'ל
אנג'ל
תמונה של מגדת העתידות
מגדת העתידות
תמונה של נדיה
נדיה
תמונה של סופר-מדפדף
סופר-מדפדף
L
Luna Moth
תמונה של כלנית
כלנית
תמונה של ג'יהאן
ג'יהאן
9קוראים|גיל ממוצע41|89%נשים

על המבקרת

תמונה של Silver

Silver

חברה מזה 16 שנים
31 ביקורות•244 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
תרגום (נוער)•מדע בדיוני ופנטזיה•ספרות מתורגמת
תמונה של Silver
Silver
חברה באתר מזה 16 שנים
ביקורות31
לייקים שקיבלה244
דירוג ממוצע4.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
תרגום (נוער)9מדע בדיוני ופנטזיה7ספרות מתורגמת6

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של Silver

אסון יפהפה

אסון יפהפה

ג'יימי מקגווייר

אזהרה: ספוילרים בגוף הביקורת

ספר הוא אוכל.
כן, אוכל. זה לא שאני שולחת אתכם עכשיו להתחיל לקרוע עמודים מספרים ולאכול אותם, זאת ממש לא הכוונה, ואם תעשו את זה אתם תרצחו בכאב רב על ידי מתנקשת אנונימית שהיא בכלל בכלל לא אני. בכלל. בכל מקרה, אני גם לא חושבת שיהיה לכם טעים במיוחד.
כמו שאוכל מזין את הגוף, הספר מזין את הנשמה. זה נשמע עמוק וטיפה כמו זיבולי שכל אבל זה נכון, מילולית, אני לא חושבת שהייתי יכולה לשרוד בלי ספרים תקופה הרבה יותר קצרה ממה שהייתי מצליחה לשרוד בלי אוכל. אולי לא, מי יודע, אני בנאדם מאוד רעב...
כן, כן, אני מתמקדת, שניה. רק שתבינו השעה היא שלוש ושבע דקות לפנות בוקר, ואין לי מושג למה אני כותבת את הביקורת הזאת עכשיו.
אולי סתם משעמם לי.
אז.... כמו שיש סוגים של אוכל יש סוגים של ספרים. יש את הספרים הטובים והמנחמים בתקופות הלא קלות, שתמיד כיף לקרוא אותם. הספרים האלה הם כמו מרק או שוקו חם בחורף, הם כמו מה שסבתא מבשלת כל פעם שבאים אליה, כי היא יודעת שזה מה שכולם יאהבו וכולם יאכלו. הספרים האלה בדרך כלל מקבלים ביקורות חיוביות והרבה אנשים אוהבים אותם, כי מי לא אוהב אוכל מנחם?
יש את הספרים שהם כמו אוכל שרוף, או גבינה שעמדה המון זמן מחוץ למקרר, אלה עלולים לגרום לכם קלקול קיבה רציני ועדיף להפסיק ברגע שאתה מבין שהם כאלו. יש קלקולי קיבה מנטאליים. תתפלאו.
יש גם את הספרים שהם נחמדים, טעימים, אבל לא מיוחדים במיוחד. כמו פסטה ברוטב עגבניות או שניצלים, אתה לא תזכור שאתה אכלת אותם, למרות שבזמן הקריאה/האכילה נהנית מהם.
אפשר לקרוא ספרים שהם כמו מנות גורמה, אבל לרוב הם טובים במנות קטנות. גדושים בסלסולים ובהרהורים פילוסופיים. יכול להיות שהם ישאירו טעם של עוד, אבל עדיף ככה, כי אם תקרא יותר מדי מהם, הם יהיו טפלים.
ויש את הספרים שהם כמו חטיפים. משמינים. מלאים בסוכרים ובפחמימות פשוטות. משאירים טיפה טעם לוואי בפה. אבל בזמן שאתה קורא אותם.... הווו... בזמן שאתה קורא אותם הם כל כך כל כך כיפיים. אין להם שום ערך מוסף, או הגות מהורהרת, או איזושהי מטרה חוץ מההנאה של אותו רגע.
הספר הזה הוא בדיוק אחד מהספרים החטיפיים האלה (באמת הגיע הזמן שאני אדבר קצת על הספר הספציפי הזה, לא?)
אסון יפהפה הוא כל מה שספר שטחי של טינייג'ריות צריך להיות. יש בו הכול:
1. שם מפוצץ - אסון, דבר נוראי שעדיף שלא יקרה, ועדיין הוא יפהפה. זה בכלל הגיוני?
2. גיבורה שלא מודעת שהיא יפה ומושלמת וכו', שיש לה עבר מתוסבך.
3. גיבור עוקצני ומתוסבך לא פחות מהגיבורה שעושה הכול, אבל הכול כדי שהגיבורה
א. תשים עליו, ו-ב. תדע שהיא שיא השלמות המפואר של היקום, גם אם היא לא בדיוק.
4. סיפור מתוסבך שגורם לכולם להשתנות ולהתבגר, שכולל בתוכו אלימות, מין ואלכוהול
5. קיטצ'יות שלא תאמן, שאם היא הייתה קיימת בעולם האמיתי, כולם היו יורדים עליה.
כן. הספר פתטי ברמות. טרביס (הגיבור המהולל) הוא רגע אחד אדיר וקשה להשגה ואליל מין וכל מיני תכונות שמאפיינות גיבורים בספרים כאלה. ואז שנייה אחרי זה הוא סמרטוט רצפה שיעשה בשביל אבי "פיג'ן" הכול. מלהתנזר ועד פחות או יותר לחתוך ורידים. (הוא לא באמת עושה אף אחד מהם בספר... אבל לשם ההדגשה תסלחו לי, נכון?)
אבי, לעומת זאת, היא מין יצור פלאי שכזה- --ספוילרים--בתולה ועדיין סקסית ברמות (הספר משפיע עלי >< אמרתי לכם שהוא מהסוג המשמין והלא בריא...), היא לא מודעת לזה שהיא יפה אבל היא מושכת את המבט של כל גבר שני, היא תמימה ועדיין שחקנית פוקר בזויה מווגאס. –סוף ספויילרים--כאילו, כמה לא אמינה את יכולה להיות?
הדמויות המשניות שטוחות לגמרי ולא שוות אפילו אזכור בשמן.
העלילה הבסיסית בנאלית לגמרי, ועליה מורכב מין סיפור הזוי ולא אמין על חובות בווגאס, משפחה מוזרה, קרבות אלימים וlucky 13 או איזה שטות אחרת.
אבל עדיין, בכל ים המגרעות הזה יש מרכיב שממנו אי אפשר להתעלם.
מרכיב שנתן לספר ארבעה כוכבים. ארבעה!
והמרכיב הוא........
מונוסודיום גלוטומט!
סורי... בדיחה פרטית.
המרכיב האמיתי הוא שבאמת באמת נהניתי. הספר היה כיפי וקליל לכל אורכו, ולא התיימר להיות יותר מהחטיף שהוא.
חטיפים זה לא בריא, ולא מוסיף כלום לחיים ואני באמת צריכה להפסיק איתם (גם עם הספרים שהם כאלה וגם עם האוכל שהוא כזה), אבל מדי פעם, הם נותנים טאץ' מרענן, מין צלילה לניתוק זמני שרק ספרים כאלה יכולים להביא.
אז עכשיו השעה שלוש ארבעים ושש לפנות בוקר, אני עייפה אפילו יותר, אבל סיימתי את הביקורת, ולדעתי היא בין הארוכות שכתבתי אי פעם.
לילה טוב.XOXOXO

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Silver
להבה אפלה

להבה אפלה

אליסון נואל

אוףףףףף איזה ספר מרגיז.
ובכל זאת אני נותנת לו שלושה כוכבים... תשאלו איך? יופי, ילדים טובים.
אזז אוור ממש ממש ממש ממש מעצבנת, ״אוי לא, המפלצת, החיה אעאעאע״ תסתמי כבר!!!
והקשר שלה עם דיימן ממש מעצבן: ״המסך הדק שדרכו יכולתי לנשק אותו, אבל זה לא אותו דבר״ ואיך שהיא פגעה בו.... והוא עדיין סולח לה? נו באמת
ורומן ממש מעצבן ״ידעתי שתחזרי אלי בסוף״ אולי תפסיק להיות כל כך יהיר??? זה מעצבבבןןןן ו״אוי, דרינה, דרינה״ היא מתה, כבר שלושה ספרים, תתגבר ותתבגר כבר.
היוון, אחת הדמויות הכי אדירות בספר, החליטה לתפוס תחת, והיא לא מפסיקה לציין את זה ״את כבר לא המלכה היחידה אוור, בלה בלה בלהלללהלהלהלה״

שלא נדבר על החלק הכי מעצבן בספר: היא עדיין מושכת את הקטע של התרופה המפגרת, יאללה, תתקדמי, נמאס, יכולת לעשות את כל הספר הזה בתוך שלושה עמודים מהספר הבא, למה למשוך בכוח?
נראלי שלמה שהספר הזה היה כל כך מעצבן כי הוא כלללללל הזמן חוזר על עצמו, רק כדי למלא את מכסת העמודים.

אז בכל זאת למה נתתי לו 3 כוכבים?
קודם כל, בגלל ג׳וד, הוא באמת דמות סבבה.
ובגלל שבסוף (בערך ב25 העמודים האחרונים, וכן, אני רצינית) אוור מתבגרת ונהיית פחות בלתי נסבלת.
וכי אני מקווה שהבא יהיה הרבה יותר טוב.

באופן כללי אני חושבת שהיה אפשר לסיים את כל הסדרה הזאת רק עם ספר 1, היא קצת מיצתה את עצמה.
טוב, מיס נואל, התאכזבתי, אני מקווה שתשתפרי בספר הבא.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Silver
אלה המכושפת - מהדורה מחודשת

אלה המכושפת - מהדורה מחודשת

גייל קרסון לוין

איזה ספר מושלם!
****
כשאחותי התקשרה אלי לפני כמה שנים, לא ממש שמתי לב למה שהיא אמרה, הייתי שקועה עמוק בספר, אני לא זוכרת איזה, היא הצליחה לתפוס את תשומת הלב שלי בארבע מילים: ״יש לי ספר בשבילך״, אלה, נראה לי, המילים היחידות שיכולות להוציא אותי מספר.
אחותי מבוגרת ממני ב14 שנים, ועל פי מה שהיא אומרת, כמעט גידלה אותי בשלוש שנים הראשונות של חיי, מיותר לציין שהיא יודעת את הטעם המדויק שלי בספרים.

אז.... מספיק לדבר עלי, בואו נעבור לדבר על הספר.
קראתי את הספר בערך בין 7 בערב ל12 בלילה, ונהנתי מכל רגע.
הדמות של אלה מדהימה! היא מרדנית, נועזת, מצחיקה, חכמה, וכל זה למרות ה״מתנה״ שנתנו לה - הצייתנות.
הספר כתוב בצורה מעניינת, עוצרת נשימה, וגם ברגעים שלא קורה הרבה, כיף לקרוא אותו.

אבל יש בעיה גדולה שאי אפשר להתעלם ממנה, בעיה שעצבנה אותי לאורך כל הספר:
השם של הנסיך! מקסים? באמת? ובתור שם חיבה מקסי? מה, הוא כלבלב???? אוף!

בקיצור, ספר מדהים, ממליצה לכם לדמיין שלנסיך קוראים אדמונד או משהו בסגנון, משהו יותר הולם ממקסים! איכס!!!

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Silver
הארי פוטר ואבן החכמים

הארי פוטר ואבן החכמים

ג'יי. קיי. רולינג

כל כך רציתי לקבל את המכתב מהוגוורטס!
*****
כשהייתי קטנה, בערך בת 5, ראיתי את הסרט הראשון של הארי פוטר, באופן מובן, ראיתי את הסרט שוב, ושוב, ושוב, וכך גם את השני והשלישי. במקביל, אח שלי וקרא את הספרים.
הפעם הראשונה שממש לקחתי את הארי פוטר, הספר בכבודו ובעצמו לידיים הייתה בכיתה ב׳, הייתי מרותקת, במבט לאחור אני מבינה שהספר הגאוני הזה פתח לי את האהבה למדע בידיוני ולפנטזיה.
הייתי צריכה להתחנן כדי שירשו לי להמשיך בספרים הבאים (שהם קצת ״גדולים״ על ילדה בת 8). דווקא לאימא שלי, שראתה רק את הסרטים, לא הייתה בעיה שאני אגמור את הסדרה, באופן אופייני לי, תוך שבוע. המתנגד האמיתי היה אח שלי, שלמרות שהוא מבוגר ממני רק בחמש שנים, התנהג לעיתים קרובות כמו אבא שלי, בצורה מאוד מעצבנת.
בסופו של דבר הצלחתי לשכנע אותו להתקדם ״רק״ לספר הבא, ומעולם לא הצטערתי על זה. זאת סדרה שקראתי כל כך הרבה פעמים, במיוחד שהייתי חולה, וכל פעם נהנתי באותה מידה ואפילו יותר.

ו... לנושא שהכי רציתי לדבר עליו, המכתב! יש לי נטייה מעצבנת להאמין לספרים שכתובים טוב. אוקי, זה לא בדיוק להאמין, אלא יותר לרצות להאמין, אבל... עדיין.
אז עד לפני שנתיים הייתי בטוחה שאני אקבל מכתב מהוגוורטס, כן, כן, אני יודעת עד כמה זה לא הגיוני, (מצד שני, עכשיו אני בטוחה שיש ערפדים...) כשהגעתי ליום הולדת 11 נכנסתי ל(סוג של, לא ממש) דיכאון, ועד היום אני שונאת את רולינג בגלל זה!

אז, מה שבעצם אני רוצה להגיד זה: מי שלא קרא את הארי פוטר, הוא פשוט חסר תרבות, כל מי שעוד לא קרא אותו מתבקש ברגע זה לקחת את עצמו ולדפוק את הראש פעם אחת בקיר, ואז לרוץ לסטימצקי/ לצומת ספרים/ לספרייה הקרובה, לקחת כמה ימי חופש ולקרוא את כל הסדרה!

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Silver
חוק הקוסמים הראשון

חוק הקוסמים הראשון

טרי גודקינד

ספר סדיסטי לחלוטין. מדהים לגמרי.
הספר הזה, רק באופן בו הוא מרתק אותך, כבר קופץ לאחד מהמקומות הראשונים ברשימת הספרים.
הספר מכיל המון אלימות, כן, אבל אני חושבת שזה לא כל כך רחוק מהמציאות. משקף את הצדדים הנוראיים, החייתים, אצל בני האדם.

הספר הזה אכזרי. יש בו רוע, רוע של ממש. אבל איכשהו, בקטעים האלה, הייתי יותר מרותקת. אולי כי אני סדיסטית, אולי כי אני לא נורמלית, אבל בעצם, בכל אחד יש את הצד הזה.

בקיצור, חובה לקרוא, אבל כדאי בגיל יחסית גבוה (14+) כי הוא מכיל תיאורים אלימים, נוטפי דם, ולעיתים קרובות גם מיניים.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Silver
כשף של דיו

כשף של דיו

קורנליה פונקה

זה אחד הספרים שהכי חבל לי לכתוב עליהם ביקורת רעה.
למה?
מסיבה פשוטה מאוד, כמות הפוטנציאל הלא ממומש.
העלילה-נהדרת, הכתיבה - נפלאה, התרגום - טוב.
אז למה זה "פשוט לא זה"?
כי העלילה מפותלת כל כך שקשה לעקוב אחריה, ואני אוהבת לחיות את הספר, ולא להיות חייבת לחשוב על כל מילה שניה שאני קוראת.
כי בתחילת הספר אין תזכורת של מה שהיה בספר הקודם (ובגלל שעבר לא מעט זמן, קשה לזכור. טוב, אולי שאת רק אני...)
כי יש כל כך תיאורים שקשה להבין למה הכותבת התכוונה (ראו ביטוי: מרוב עצים לא רואים את היער).
אז לסיכום, המילה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה היא: חבל.
את הספר הבא בתור, כבר לא קראתי.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Silver
אורה הכפולה [מהדורת 2010]

אורה הכפולה [מהדורת 2010]

אריך קסטנר

אני יושבת על הרצפה, על שטיח ישן ודי מכוער, באמצע כיתה ב׳ בערך. המחנכת שלי, אסתר, המחנכת האהובה עלי ביותר. מלמדת שיעור ״שעת סיפור״.
״אורה הכפולה״ היא קוראת לנו את הכותרת, ״מאת אריך קסטנר״
וכך מתגלגל סיפורה של התאומות, עם הפסקות כדי להסביר לנו את החלקים הלא מובנים.
ואני? אותי הסיפור שבה, האזנתי כבחבלי קסם, מתעלמת מההפרעות בכיתה מסביב.

את הסיפור, אסתר לא סיימה להקריא לנו. אבל למרות שהיא הזהירה אותי שיהיה לי קצת קשה להתמודד עם הספר, לקחתי אותו לקראת החופש הגדול מהספריה.

נהנתי מכל רגע בסיפור הזה. הספר הזה הוא שפתח לי את הצוהר אל העולם הנפלא של הספרים. תמיד תהיה לי פינה חמה בלב בשבילו.
מומלץ לכל הגילאים!

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Silver
שוליית הצל

שוליית הצל

ג'וזף דילייני

אחד הספרים המפחידים ביותר שקראתי.
ועם זאת, אחד הספרים הטובים ביותר, המותחים ביותר שקראתי והיה לי קשה להניח אותו מהיד.
הסיפור עצמו יוצא דופן בצורה שמושכת את הלב, לא תמצאו ספרים רבים כאלו.
כן, הסיפור מאוד מפחיד, אני חושבת שאני עצמי התמודדתי איתו בגיל שלרוב הילדים יהיה קשה להתמודד איתו, פחות או יותר בגיל עשר, ואני עדיין זוכרת אותו, כמעט פרט בפרט, ואפילו יכולה לצטט ממנו מרוב העוצמה שהוא מכיל.
לפי דעתי, אפשר לקחת את הזמן, ולקרוא את הספר בגיל 13+ כי הוא מכיל תכנים מאוד מאוד מלחיצים. אבל אל תתנו לזה להרתיע אתכם מלקרוא את הספר, הוא מדהים.
חלק מהבעיה שלו, שעם זאת, היא מעלה, היא החיות של הספר, קל מאוד לדמיין את מה שקורה בתוכו, ככה שהוא אפילו מפחיד יותר.
לסיום, עצה קטנה שלי, למרות שהספר מותח, אל תקראו אותו לפני השינה, זה מתכון בטוח לסיוטים.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•Silver
עורבני חקיין

עורבני חקיין

סוזן קולינס

ושוב, קולינס מפתיעה ובגדול.
למרות שאני מאוד רוצה, אני לא מסוגלת לתת לספר חמישה כוכבים.
כן, הכתיבה עדיין מעולה ומרתקת, אבל יש אווירה מרחפת, שאתה מתנתק לרגע מהספר ולא מבין מה קרה כשאתה קופץ בטעות שורות.
העלילה בהתחלה קצת מרוחה, דבר שלא ציפיתי, ובסוף הכול קורה בקצב יותר מדי מהיר, מה שגורם לחוסר בהירות כשאתה קורא.
הרבה פרטים איכזבו אותי, ויש דברים שבאמת אני לא אסלח לקולינס עליהם.
חותם את הסיפור, וחבל שכך, בצורה לא מושלמת, לא ברמה שרציתי שיחתום, לא ברמה שציפיתי שיחתום.
חובה לסיום הטרילוגיה, אבל סיום קצת מאכזב

לפני 14 שנים•
★★★★★
•Silver

ביקורות נוספות על "משחקי הרעב"

משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

אז זהו.
סופית נמאס לי מסוג כזה של ספרים שלוקחים לי שעות שינה, משאירים אותי במתח, נשארים לי בראש כל הזמן. זהו, אני איתם סיימתי.
אפשר לצפות למעט רחמים, אני שוכב במיטה חולה, ובמקום להיות עסוק בהחלמה אני רק חושב על קטניס ועל חבר שלה פיטה.
ומי בכלל קורה לדמות בשם פיתה. אני לא יכולתי לחשוב על דבר חוץ מפרצוף עגול עם כתמים של חומוס וטחינה.
אז בזאת אני נשבע- בפעם הבאה שאני חולה אני קורא ספר שישעמם אותי, שיגרום לי לישון ולהבריא, ולא ספר שיעניין אותי, ירתק אותי ויגרום לי לקרוא ולקרוא בלי הפסקה.
חוצפה באמת!!!

לפני 15 שנים•
★★★★★
•גל
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

לקרוא את הספר הזה, את הסדרה הזאת, בפעם השלישית זה כמו לצפות בתאונת דרכים ולדעת שהיא הולכת להתרחש.
הסדרת ספרים הזאת היא ההגדרה של טרגי. אני קראתי אותה לראשונה בגיל 17 וכשסיימתי ממש בהיתי בקיר ופשוט חשבתי, מה.
אבל למזלי אני עדיין בספר הראשון, כשהכל חמוד ונחמד ויש מלא נשיקות ולא אכפת לנו מכל מי שמת.

הקטע הוא שכשאני קוראת ספר בפעם השלישית, אני יודעת כל מה שהולך לקרות. וזה טיפה משעמם. אבל באופן ממש מפתיע, אני עדיין חושבת שזה ספר טוב.
כאילו, קורה המון (תשאלו את אחותי) שאני קוראת ספר בתור נערה ופשוט מאוהבת בספר וממליצה לכולם ומשתפכת על כמה זה הספר הכי טוב שנכתב אי פעם, ואז אני קוראת שוב היום (כשאני בת 21) ופשוט שונאת כל דבר בספר: את הדמויות, העלילה, הכתיבה, החיים שלי בשלב מסוים.
ובספר הזה זה לא קרה.
שזה באמת הישג וממש מחמאה לסופרת.

ספציפית אני קוראת את הסדרה שוב כי יצא הספר החמישי, "הזריחה של האסיף" ואני אוהבת לזכור את כל העלילה לפני שאני מתחילה ספר חדש בסדרה. אני די הבטחתי לעצמי בפעם האחרונה שסיימתי את הספר שאני לא אקרא אותו שוב, אבל אף אחד לא יכול לתבוע אותי שאני שוברת את החוק של עצמי.
במיוחד כי זה כן ספר טוב, פשוט עצוב וחולני.
זאת לדעתי הדרך הכי טובה לתאר את הספר הזה, חולני.
הרבה פעמים עם ספרי נוער של מדע בדיוני, יש משהו יפה או מעניין. יש חמש קבוצות מעניינות של כל מיני תכונות אופי (מפוצלים), או שיש מעמדות ואז שוברים אותם (המועמדת). אבל כמו ברץ במבוך, גם בספר הזה אין אפילו דבר אחד שאני יכולה להגיד שהוא מנחם. אפילו הסוף.
אם כיום כל הספרי פנטזיה הם שיבוט של ספרי פנטזיה אחרים, הספרי מדע בדיוני של אותה תקופה הם מאוד... עצמם.
אולי זה מה שמפחיד בהם כי אין לי מושג מה הולך לקרות. משהו קורה ואני בהלם ואז עוד משהו קורה ואני יותר בהלם ואז הספר מסתיים ואני מנסה להבין איך הגענו לכאן.
והסדרה הזאת היא כזאת, והספר הזה הוא פשוט מהסוג שמכווץ את הלב כי תמיד קורה והוא תמיד רע, ואפילו בסוף יש טעם רע בפה.
אבל באמת שאם אני מסתכלת הדמות הראשית, קטניס, אני באמת אוהבת אותה. זה איזון כזה דק לגרום לדמות להיות מציאותית וחזקה ורגישה, ויש משהו כל כך אמיתי בה וברגשות שלה. היא לא מטומטמת והיא לא מתיימרת להיות יותר ממה שהיא.
היא יוצרת את מה שהיא רוצה, וזה מדהים לדעתי. גם אם מהספר השני הכל פשוט (ספוילר) נהרס.
ובנימה אופטימית זו, כמו הספר הזה, אני עוברת לחלק הבא בתאונת שרשרת הזאת.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•ליז
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

הערב, כ -20 עמודים לפני שעמדתי לסיים את הספר, הלכתי למטבח להכין לי תה עם חלב. העמדתי מיים על הכיריים בתוך קומקום שורק, ובינתיים הורדתי ספל מהארון ושמתי בו תיון של "טווינינגס ארל גריי" שהבאתי לי מלונדון ביולי האחרון. כשהמיים רתחו מזגתי לי מיים כמעט עד הסוף ונתתי לתיון לנוח.

חזרתי לספר ואחרי כמה עמודים חזרתי למטבח לשלוף את התיון ולהוסיף סוכר.
כשפתחתי את דלת המקרר כדי לשלוף את קרטון החלב, ההבנה שעד כה היתה ברורה לי מחיי היומיום כגישה לחיים וגם קצת מהספר, נחתה עלי הפעם חזק וסופית - כמו לבנה על ראשי.

המקר שלי עמוס לעייפה באוכל עד שלא רואים את הקירות שלו או את מדפיו השקופים.
במגרה התחתונה תריסר עגבניות בשלות ואדומות, מלפפונים וגזרים, במגרה לצידה סוגים שונים של פירות יבשים שקדים ובוטנים. מעליהם על המדף קרטון חלב סגור שוכב (רזרבי), עוף שלם מחולק ושורשים תואמים בכדי להכין מרק עוף הערב. במדף שמעליו שאריות צלי בקר עשיר ברוטב המכיל גזרים, בצל ופטריות ביין אדום מאתמול בערב, וגם אורז לבן בקופסה אחרת, ובעוד קופסה פרחי כרובים שבישלתי אתמול במיוחד לבתי. במדף העליון שאר קטנטנים כמו גבינות, זיתים, מעדנים, תפוחים ואגסים, ועוד כמה יותר קטנטנים.
על הדלת כעשר צנצנות זכוכית עם תבלינים ושתי ריבות, חמאה, רטבים שונים וביצים וגם – קרטון החלב המיועד.

כשראיתי אותו זה היכה בי.

ב"משחקי הרעב" נלחמים תרתי משמע על החיים ועל המוות, ואיך לא כשם המשחק – ע"י איתור אוכל והישרדות.
בלי אוכל הרי לא ניתן להתקיים.

ראיתם את הרשימה הזו שמכילה את המקרר שלי? יופי. עוד לא שמעתם מה יש במזווה ומה יש בפריזר (אציין רק שני לחמים ועוד שתיים-שלוש ג'בטות), ואני יכולה לומר לכם בבטחון מלא לגמריי, שבעולם היומ-יום של מחוז 12 במדינת פּאנֶם המקרר שלי יכול היה להאכיל 50 איש ואפילו יותר להשרדות של עוד יום אחד.

בעולם העתידני של "משחקי הרעב" אוכל הוא המצרך הכי יקר שאנשים יכולים, בלי קשר למשחק, למות בגללו. האוכל במחוזות לא נקנה ישר מהמדף בסופרים כמו אצלנו, והעושר הזה והיכולות החומרניות שאנחנו חיים בהם כאן ועכשיו, הם עושר עילאי לאנשים שנלחמים בכדי להשיג מאית ממנו. אפילו אלפית או יותר מיזה. לעיתים (וכאן מדובר בתובנה שאני מחזיקה בה עוד לפני הקריאה בספר) אנחנו לא יודעים להעריך ולהכיר בעושר הזה וחושבים שהכל בא בקלות.

בספר קיים מימד אחר, תקופה אחרת, שחלק מעניין הריאליטי שאנו נחשפים אליו היום שזור בו, אך גם עוני, מסכנות ומחלות של ימי הביניים. קטניס בת השש-עשרה עושה הכל כדי לשרוד בחיי היומיום, ומרגע כניסתה למשחק -גם להיות אנושית, כנגד עוד 23 מתמודדים ומתמודדות נוספים, שהישרדות היחיד בו היא עיקר המשחק. 23 נערים ונערות ימותו, ורק אחד ינצח.

תצוד – תשרוד
תמצא מיים – תשרוד
תדע לאתר צמחים אכילים או רעילים – תשרוד.
תדע להימנע מלהרצח ע"י אחד מייתר המתמודדים – התקדמת, אבל רק קצת.

כדי לנצח העקרון מאד פשוט – אתה צריך להיות האחרון שחי.

הספר הזה לא הניח לי בשלושת הימים האחרונים כשקראתי אותו ורק לחזור אליו רציתי. הוא כתוב בפשטות אך מותח בצורה בלתי רגילה! הוא מוגדר ספר נוער, אך תקף לכל מבוגר, ואני לא מתכוונת להתיחס יותר מידי לרבדים הפסיכולוגיים או הסוציולוגיים בספר (מה שנראה בו הגיוני או לא), מאחר ואלה התעמקויות אחרות שדורשות דיון ארוך שיהיה גם מלא בספויילרים.
כמו שאצל טולקין ישנם כשפים, קסמים בלתי מוסברים (בעולם הפיזיקלי שלנו) ועצים מדברים, כך בעולם שהסופרת יצרה, "משחקים" כמו אלו - שמשתתפים בהם נעים ונערות בני 12-18, יכולים להתקיים.
זה העולם שהיא יצרה והוא לא מושלם. גם שלנו לא.

מדד המתעניינים בספר 18377, ו- 183 ביקורות שכמעט כולן מהללות לא אכזבו.
מומלץ!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•שוקולדה
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

זה עתה סיימתי לקרוא את שלושת כרכי הטרילוגיה של "משחקי הרעב", ספרים שלא אוכל לעבור לסדר יומי מבלי שאחווה את דעתי עליהם. אך לפני שאתייחס אליהם לגופו של עניין, אביא לכם את ההקשר בינם לבין דבר מה שממלא את חיי בהנאה עד אין קץ.

בכל עת של קריאת סיפור הרפתקאות ופנטזיה יש רגע שבו אנו מדמיינים את עצמנו מתחברים באופן כזה או אחר מעוללות הגיבורים ולא פעם היינו רוצים להיות ממש כמותם, ועם זאת להיות גם מקור להערצה וחיבת רבים. סיפורים כמו "משחקי הרעב" הם התחליפים העכשוויים לסיפורים שמילאו את דמיוננו בימי ילדותנו ונעורינו. ממקום זה ועד לסיכוי שאלה ישתמרו בעתיד כאגדות בנות זמננו לילדים של המחר, המרחק הוא קצר.

כאן המקום לספר שבעצמי זכיתי למעריץ אחד שאוהב לשמוע מפי סיפורים עליהם גדלתי וזאת באהבה נטולת כל תנאי.
מאז הגיע נכדי יונתן לראשית שנתו הרביעית ממלאים הסיפורים והאגדות את דמיונו. בכל פעם שאני מגיע לביקור, הרי שהמילים הראשונות שמקדמות את פניי נשמעות בדומה לכך: "סבא יופי שבאת. אתה צריך לספר לי סיפור." ההבדל בין צריך או חייב או סתם מתבקש, הוא חסר משמעות והעיקר שאספר.

במהלך הזמן שחלף מאז הסיפורים הראשונים שהשמעתי באוזניו, הוא למד לנהל איתי משא ומתן קשוח באשר לכמות הסיפורים שעלי להפיק מפי במהלך ביקורי. בדרך כלל, זה נשמע בדומה לכך:
יונתן: "שלושה סיפורים עכשיו ואחר כך עוד שניים."
אני: "הגעתי קצת עייף אני חושב שנסתפק עכשיו באחד ואחר כך עוד אחד לקראת השינה."
יונתן: "טוב. אז עכשיו שני סיפורים ארוכים ואחרי ארוחת ערב עוד שניים ועוד שלושה במיטה."
אני: "לפני רגע ביקשת חמישה ועכשיו זה כבר הגיע לשבעה. אין לי כל כך הרבה סיפורים. אספר לך עכשיו רק אחד וניראה מה יהיה בהמשך."
יונתן: "זה לא נכון. יש לך יותר סיפורים מכל הסבאי'ם בעולם ביחד. אז אולי תספר עכשיו שניים ארוכים. אחד על דרקונים והשני על הרי געש."
אני מתרצה אף כי ברור לי שבכך לא די לו, אבל ניתן לדברים להתפתח ונראה כיצד זה יסתיים.

כך זה נמשך ונמשך עד כניסתו למיטה לקראת שנת הלילה ואיתה השלמת המטלה האהובה על שנינו. אני משתרע בעקבותיו במיטתו, מחבק אותו בחום ומתחיל בסיפור חדש.

בדרך הזו סיפרתי לו על כל גיבורי ילדותי. כיפה אדומה וסינדרלה, שלגיה ופינוקיו. עם הזמן מצטרפים אליהם אלאדין ועלי בבא, ארתור ואביריו כמו גם רובין הוד וריצ'רד לב הארי, גוליבר בארץ הגמדים ורובינזון השורד על האי ואפילו אגדות על מכשפות פיות ודרקונים לא החמצנו. כל אלה ורבים אחרים לאין ספור. כל דמות מחייבת אותי למתן מידע ספציפי הנחוץ לו לסיפוק צורך נפשי:
"הוא היה איש רע?" "תגיד סבא, בסוף הטובים ינצחו?" "זה היה ככה באמת?" ו"איפה אפשר לראות דרקונים?"
וכך הלאה. לפעמים הוא נרדם כמעט מיד ולפעמים......"

קולו של יונתן מגיע לאוזניי בה בעת שאני מתאמץ להישאר ער ללא הצלחה יתרה:
"נו תמשיך סבא, למה הפסקת?"
כן, קורה שמרוב עייפות גם אני נוטה להירדם. קורה שהסיפור מתארך והלאות משתלטת. אזי קולי הולך ודועך, מילותיי מאבדות את הקשרן ועפעפיי צונחים בכבדות. עוד מעט קט וגם נחירותיי ינסרו את חלל האוויר. אני מתנער מעט ומלהג עוד כמה מילים במינימום ההכרחי כדי להשלים את הסיפור.

מחר זה יקרה שוב כי כבר היום יש לי עבור יונתן סיפור נפלא שמכיל את כל המרכיבים הנחוצים לרתק את נפשו. אספר לו על שלושה עשר המחוזות, על משחקי הרעב וגיבוריהם הלו הם קטניס ופיטה ושאר חבריהם. על התושייה האומץ וההקרבה כמו גם על הנאמנות והשותפות, על הטובים והרעים ומי מהם היה זה שגבר על רעים. אספר לו על השעבוד והשחרור מהרעים בדרך של ניצחון הטובים.

כמו תמיד יהיה זה סיפור מרוכך. הנורא יטושטש והטוב יובלט, הגרוטסקי ישעשע והיופי יתואר בצבעים מאירי עיניים. יהיו שאלות ותמיד יעלה ויובן מוסר ההשכל. את כל שאספר לו מצאתי בשלושת הספרים של עלילות "משחקי הרעב". 1000 עמודים של כיף עם תחושה נפלאה של חווית קריאה כמו חזרתי לימי נעוריי.

אני כותב את השורות האלה אך מחשבתי נודדת. בדמיוני אני כבר מייחל לרגע בו אתחיל לספר ליונתן על "משחקי הרעב" ומייחל לתגובותיו, לשאלות התמימות ולתובנות התמימות לא פחות. מפעם לפעם תעלה בפיו התמיהה מאיפה אני יודע כל כך הרבה סיפורים ואני אלחש לו שהכול מצוי בספרים ושאם גם הוא יקרא אותם, הוא ידע אפילו יותר ממני.

בסוף הכל מחשיך לשנינו. לאחר זמן מה תעיר אותי איה ושנינו נניח מחדש את השמיכה על הזאטוט, ובטרם אלך לדרכי, נשיקה במצחו ומבט של פרידה על פניו השלווים בשנתו.

סיפורים – הרבה יותר טוב משירי ערש. גם למספר עצמו. הוי כמה שאני מתיירא מהיום בו יפסיק לבקש סיפורים ומפלל שהיום הזה יאחר להגיע.

ובאשר לספרים עצמם הרי שהם מומלצים ביותר למי שיש בו עדיין שמץ מהיצר למעט הרפתקנות, שנהנה מסרטי פעולה מלאי פירוטכניקה ותחכום שבהם הטובים הם הצודקים והמנצחים ואילו הרעים זוכים לגמול העונש לו הם ראויים.

לסיום ולסיכום: גם אם לא ממש התייחסתי באופן הראוי לעלילה עצמה ולטיב הכתיבה, לריגוש ולסקרנות מדף לדף, נראה לי שמכל מה שכן כתבתי הרי שדעתי על שלושת הספרים הללו, ברורה מעליה.

כל זאת נכתב על הטרילוגיה בשלמותה, על אף שרק הכרך הראשון הוא זה שאליו הצמדתי את הביקורת (?) הזו. ולכם ידידי שמצאתם דקה או שתיים לקריאת דברים אלה, תודה על תשומת הלב.

לפני 13 שנים•בן אסתר
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

אה, מממ, כן, משחקי הרעב, נכון.
הספר הזה שלא קראתי באופן חוקי.
(אני לא הולכת לכתוב על זה כדי שלא יגלו אותי. אני נינג'ה. אף אחד לא יתפוס אותי. מוחקת עקבות. פוף.)


אז אני פשוט אתחיל.
זה ספר פסיכי. זה אומר שהסופרת צריכה להיות בן אדם קצת מטורף בעצמה.
כי יש כמה אנשים שהיו יכולים לחשוב על רעיון יצירתי כל כך, אכזרי ומקורי כל כך. יכול להיות שהסיפור היה מותח ומסקרן גם בידי סופרים אחרים.
אבל הבחורה שהצליחה לכתוב את הספר כך שהעלילה תרצד לך מול העיניים בהבזקים שיעשו לך סחרחורת- היא גאון. גאון מטורף.
תחשבו על הסיבות שמביאות בן אדם לכתוב על זה. הספר כולו נראה כמו התפוצצות של משהו שהיה טמון עמוק כל כך במוחה של הסופרת עד שהיה חייב לצאת, כי פשוט אין ברירה וספר חזק כל כך צריך לצאת אל העולם כדי שיהיה לי מה לקרוא באופן לא חוקי.
(לא אמרתי כלום. שריקה תמימה. פוף, נכון?)


כל העלילה כל כך מהירה ומרתקת שאין סיכוי לעזוב באמצע. ואולי זה קצת מוזר, אבל תיאורי האוכל שם עשו אותי רעבה.
לחמניות. שוקו. מרק. יאמי לי.

הדמויות בספר טובות מאוד. כבר בהתחלה מתגלה בהן אופי ועומק ייחודי, וקל להתחבר אליהן.


כמה מילים על הספרי םהבאים בסדרה שעליהם אני לא אכתוב ביקורת-
"התלקחות", ספר ההמשך, הוא ספר טוב וסוחף אבל לא מרגש כמו משחקי הרעב. משהו בו הפך לכואב מידי, כבד מידי.
"עורבני חקיין" הוא כבר ספר מעיק.
במקרים רבים כשהכתיבה נעשית מתוך רצון לסיים את הסיפור ולקבל כסף, כמובן, הקדם מתפוגג.
אבל המתח נשמר לאורך כל הסדרה, וגם אם אני אמליץ לא להמשיך לקרוא את הספרים הבאים אתם תעשו את זה. חייבים לדעת את סוף הסיפור האכזרי הזה.
אז...אל תיקחו את זה קשה, בסדר?


אני ממליצה לקרוא את משחקי הערב בדם יזע ודמעות, ונפרדת מכם עד המשחקים הבאים.

מרימה שלוש אצבעות אל הפה וכלפי המסך

לפני 13 שנים•
★★★★★
•הלוחמת
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

קניתי את 3 הספרים ביחד במבצע, ומה זה שמחתי כשסיימתי את הספר הראשון שעשיתי זאת.
בקצרה- בעולם דיסטופי- שבו ארה"ב לשעבר מחולקת ל12 מחוזות עניים במידה זו או אחרת, כשעליהם שולטת עיר הקפיטול העשירה והנהנתנית.
בעבר היתה מלחמה בין המחוזות לקפיטול ומשזו נצחה- אחת לשנה כל מחוז צריך לשלוח 2 מתושביו הצעירים למשחק ריאליטי אכזר עד המוות.
הגיבורה קטניס, יודעת מהו רעב, ולאחר שאביה נהרג, היא זו שמפרנסת את המשפחה.
הדמות שלה, דיי חד מימדית- היא הגיבורה והסיפור מסופר בקולה, היא אמורה להיות ה"טוב"
אבל גם היא רוצחת בלי להניד עפעף את מי שעומד מולה, כי זה ענין של להיות או לחדול.

גילוי נאות- אני מכורה לספרי נוער- למרות שהספר הזה הוא הרבה יותר מזה. הספר בעצם מדבר על כמה מושחתת השררה,
ועד כמה אנשים צריכים להיות טובים אחד לשני, וכמה שמלחמה זה דבר רע!
יומרני ומתחסד אני יודעת, אבל היי מישהו צריך לחנך את דור העתיד , לא?

לפני שנה•
★★★★★
•נתוש
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

גיל ההתבגרות מעולם לא היה גיל יפה עבורי. זה גיל קשה שמלווה בהרבה כאב, עצב, בלבול ואף התאהבות והתפרצות ניצני מיניות שגורמים לבלבול מיני. זו תקופה שאתה מצוי במשבר זהות: מה אני? מי אני? למה זה ככה ולא אחרת? אתה מתחיל לחקור, לתהות, אתה מתחיל לגבש לעצמך תובנות שהן לפעמים לא הכי חיוביות שיש.
גיל ההתבגרות האישי שלי לווה בקושי חברתי גדול, קושי חברתי שגרם לי להתנתק ולהתבודד מ"החברים" בבית הספר. הרגשתי שאם אני עוברת מסכת ייסורים בבית הספר אז למה לי להמשיך עם זה? אולי דווקא עדיף שאתבודד ואדבוק בדרכי המיוחדת- יהיה מה שיהיה?
כשאני מביטה לאחור, אני יכולה להרגיש במדויק את התחושות שליוו אותי בימים חשוכים אלה. תחושות של נערה מבולבלת ששמחת החיים נלקחה ממנה. שהיא מנסה מצד אחד להתאים את עצמה לסובבים אותה אך מצד שני מנסה להבדיל את עצמה במכוון, לתת לעצמה את הטון הייחודי שלה. ואתם יודעים מה, זה מצחיק, כשאני חושבת על זה, כמה ישנו פער בין המחשבות והדמיונות שדמיינתי לעצמי לבין מה שהיה בפועל. בדמיוני הפרוע ראיתי את עצמי צובעת את שערי בורוד ומתהלכת בין מסדרונות בית הספר כשאני לא דופקת חשבון לאף אחד. סוף סוף אני תובעת לעצמי המגיע לי.אני חורגת מהמקובל ותובעת לעצמי זהות משל עצמי. זהות ייחודית.
בפועל, שיגעון הנעורים היחיד שהעזתי לעשות היה להחליף לק כל כמה ימים ולצבוע כל ציפורן בצבע אחר ונועז [ כחול, צהוב, ירוק והיד עוד נטויה] חלום אחר היה לצבוע את שערי לבלונד ולעשות פוני. ואפילו פעם אחת הפלגתי בדמיוני ופינטזתי שאני יורדת מן הארץ לטובת ארץ אחרת. הכול כדי לשכוח מן הכאב. היום אני מבינה שהמחשבה הזאת הייתה טעות מכיוון שזו הייתה בריחה, בריחה מהמציאות. במקום לברוח פשוט הייתי צריכה להיישר מבט אמיץ אל המציאות ולומר לה: את לא מפחידה אותי. תהיי מי שתהיי.
והחשוב מכול: יש לנו ארץ יפה, ארץ מהממת שכל פיסת מידע שאני נחשפת אליו בהקשר למדינתנו נוטעת אותי באדמה זו עוד יותר. אין לנו ארץ אחרת. -לי- אין ארץ אחרת.

בהתאם לתקופה מבולבלת זו גם הטעם המוסיקלי שלי השתנה. מנערה שהייתה שומעת את מה שכולם שומעים [מזרחית] התחלתי למצוא לעצמי טעם משלי. התחלתי לשמוע מוסיקת רוק, מטאל ורוק כבד. באנגלית וביפנית. [מוסיקה שמלווה אותי עד היום, יש לציין]
כפי שאמרתי, תקופה לא מלבבת שאני אישית לא הייתי חוזרת אליה. זו הייתה תקופה שהייתי נחשבת בעיניי חבריי לכיתה כמוזרה, כדחויה. חשבו שאני מתנשאת שאיני מהווה חלק פעיל בהווי החברתי ומעדיפה את הפינה השקטה ואת הספרים. והמחשב. לשקוע בעולם של ספרים והעולם האינטרנטי היה מספיק עבורי. הרגשתי שמצאתי את הנישה שלי. את חברייי, עולמי שלי. בכנות? לא הבנתי כמה הייתה מרה שגיאתי! אבל הייתי נערה בת 16. הייתי אומנם חכמה ותמיד קו מחשבתי היה שונה משאר חבריי לכיתה אבל בכל זאת התובנות הן כלל לא אותן תובנות והחוכמה היא אחרת. מי שאמר שהאדם מחכים ומתעצב עם השנים צדק ובגדול.
כיום, בגיל 24, נפל האסימון. אני בפתחם של החיים האמיתיים ומה שהיה עד כה זו הייתה כברת דרך ארוכה אבל זה מתגמד לעומת מה שיהיה בעתיד. זה משחק ילדים.

לא חוויתי חיים קלים גם במישור המשפחתי וכמו שכבר ציינתי מצאתי את עצמי נמשכת אל עולם הספרים ביתר חוזקה בגיל 15-16. עד אז, אני חייבת לומר, אהבתי ספרים אבל לא הייתי יכולה להיקרא תולעת ספרים. כניסתי אל העולם הזה התרחשה בפרק הזמן הזה, בין גילאי 15-16, וכשגיליתי את העולם הזה מחדש נפתח בעיניי צוהר שאין דרך חזרה כאשר אתה מדלג דרכו. באותה תקופה קראתי במשנה רצינות את ספרייה של אוסטן יקירתי, שרלוט ברונטה, ויקטור הוגו וספרי פרוזה רגילים המיועדים למבוגרים כמו זכרונותיה של גיישה.
עם זאת...בתקופה ההיא...למרות כל הספרים הללו, הכרתי סדרת ספרים שפשוט הפיחה בי רגשות שחשבתי שאינם קיימים בי והאמת היא שקצת מביך אותי להודות בכך. הסדרה הזאת הייתה עבורי מה שהארי פוטר אצל רבים. סדרה שמימדי הפופלאריות שלה מכובדות בהחלט אבל אין ספק שהאהדה לסדרה הזאת היא אפסית לעומת הפולחן שנעשה כלפי הארי פוטר וג'יי קיי רולינג. הסדרה הזאת היא משחקי הרעב.

בימים אלה אני מהרהרת ביני לבין עצמי מה גרם לי לאהוב את הסדרה הזאת? אין ספק שאחד הפרמטרים לאהבתי היה העולם הבדיוני שהוצג בו, שאומנם לא היה עולם שהייתי כלל שמחה לחיות בו אבל תודות לו זכיתי לימים רבים של שכחה, שכחה מצרותיי, שכחה מהיותי נערה בגיל הטיפש-עשרה. כאשר הייתי צוללת אל העולם הבדיוני הייתי יכולה להיות כל-יכולה ובסתר ליבי, קינאתי בקטניס. בחוזק שלה, באומץ, במהירות, עד כדי כך שרציתי ללמוד חץ וקשת כמוה ולעטות את דמותה פעם אחת ויחידה בפורים.
הערצתי אותה. עם זאת, למרות הערצתי אותה עדיין הרגשתי שיש בי היכולת לבקר את מעשיה [כיאה לנערה דעתנית כמוני] וכך היה, כשקראתי את הספר השני והשלישי הרגשתי שדרכה של קטניס שהייתה נערה נפלאה בספר הראשון, התקלקלה והרגשתי תרעומת. לכן, החלטתי לשכתב סוף חדש, או מעין המשך. לסוגה ספרותית כזאת קוראים "פאנפיק", פאנפיק מבוסס על סדרה, סרט או ספר קיימים.

זה ישמע אידיוטי אבל כשהייתי בתוך תוכם של הספרים הרגשתי פחות בודדה. כאילו שיש לי חברים שלמרות שהם אינם מדברים אלי הם מבינים אותי לא פחות "מחברים" מציאותיים אחרים. הרגשתי שכל דמות ודמות בספרים הללו ובספרים אחרים אשר קראתי הם חבריי, רעיי הטובים ביותר שהיו איתי ברגעים העצובים ושבזכותם דליתי משפטים רבים שפשוט היו כאוצר בלום עבור הנערה המבולבלת שלא מצאה את עצמה בחברה והחלה להלך בין הספרים, שעדין לא ראתה עצמה פוסעת על דרך המלך. אהבתי המטורפת לסדרת הספרים הזאת הסתיימה לה אי-שם בגיל 18. כמו רומן קצר מועד אך משמעותי מאוד, שהזוג יודע שזה כבר לא זה וחייבים להיפרד ואף על פי כן לא נפרדים ברגשי איבה אלא בידידות ובעיקר בזכרונות נעימים שמציפים אותך, עם כל הכאב שבדבר הפרידה.
יש שיגידו שאהבתי לסדרה הזאת לא הייתה אהבה אמיתית כי היא לא נמשכה זמן רב אבל טעות בידם. מה שהרגשתי עם סדרת הספרים הזאת שמילאה אותי במשך שעות, ימים וחודשים. האהבה המחדשת לספרים שהיא הטמיעה בי ובעיקר ההפנמה שאני יכולה לאהוב ספר בכל נשמתי כפי שלא אהבתי מעודי, שספר יכול להרטיט אותי כשאני אוחזת בו לאחר ציפייה מורטת עצבים של חודשים על גבי חודשים ופנטזיות ונבירה באינטרנט בכדי ללקט מידע חדש אודות הספר האחרון שעתיד לצאת..והו...כאשר הוא יוצא! המרוצה כאחוזת תזזית אל חנות הספרים לאחר שעות בית הספר כאשר המשפחה נוכחת לה במסע קניות ואני ישובה לי עם הכרך החדש באחד הכיסאות שבחנות, בניחותא, וריח הדפוס העולה מן הספר שווה ערך, לעניות דעתי, לריחו המשכר של לחם חם, נימוח וחמאתי היוצא מהתנור וריחו המתקתק והמענג נודף למרחוק, כשאני מלטפת את הדפים בעדינות מלטפת, ומצפה בכיליון עיניים להיבלע בתוך הרפתקה נוספת. לחרוט בזכרוני את מעללי הדמויות. לצרוב אותן בתוככי נפשי.
אני בטוחה שזו תחושה שכל תולעת ספרים אמיתי מזדהה ויזדהה עימה. אין לי שום ספק. בין אם מדובר בהארי פוטר, משחקי הרעב או כל ספר אחר, זו תחושה שמשותפת למרבתנו [אם לא לכולנו]
היכולת להזיל דמעות אינספור כשדמות אהובה הולכת לעולמה, לדאוב כאשר הדברים אינם קורים כפי שחשבת, להיות שרוי כמעט בדיכאון כשקמטי דאגה חרוטים במצחך ולהיות כסהרורי כשהעניינים מתחממים והאווירה מבשרת רעות. [ פרצוף תשעה באב, אבי מכנה זאת כך] לצחוק מעומק ליבך, עמוק-עמוק מתוך קרבייך, ממעמקי הבטן, כאשר קורה אירוע משמח. פשוטו כמשמעו: לעבור טלטלה רגשית, להיות מרוגש עד עמקי נשמתך ולצהול כשקורה דבר מה לא צפוי אך חיובי.

הרשו לי לסיים עם האנשה: משחקי הרעב עבורי זו אהובה ישנה, אהובה ישנה אשר מציצה מפעם לפעם מן המדף ומזכירה לי נשכחות.מאזכרת לי קיומה.
"שלום, " היא אומרת לי.
" הרבה זמן לא התראנו," אני משיבה והיא מצחקקת לה בחיוך נעים.
" נכון מאוד, התבגרת." היא ממשיכה וסוקרת אותי.
" ככה זה בחיים, מה שהיה-היה אבל עם זאת, לא אשכח את הימים שביליתי איתך. " אני עונה לה ופותחת הפרק הראשון בחיבה. מרגישה שהמילים מהלכות עלי קסם כבראשונה. אי-שם בגיל 15. כשהכרתיה לראשונה.
אז נכון, הביקורת לא יצאה ממש על הספר עצמו ויסלחו לי כל אלה שציפו לביקורת כזאת. הפעם חרגתי ממנהגי. הפעם הביקורת הייתה לא על משחקי הרעב אלא על מה ספר גורם לך. ספר שאתה מאוד מאוד אוהב.שהוא חלק ממך.

לפני 7 שנים•סקאוט
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

על הספר הזה המליצה לי המורה (המהממת) שלי לספרות, וכמובן ששיחדתי את ההורים שלי לקנות לי אותו ברגע שהופיעה ההזדמנות. ציפיתי מהספר הזה להרבה פחות, לא כי לא היו לי ציפיות גבוהות, אלא כי הוא פשוט התעלה על כולן. כל כך הרבה אקשן, גיבורה כל כך נפלאה, שכל כך פשוט להתחבר אליה בגלל שהסופרת מתארת בצורה כה נהדרת את הרגשות והדאגות שלה, רעיון מדהים, מקורי ומעניין, שהביצוע שלו היה פשוט מושלם (אבל יש לי הרבה תלונות לסרטים, ולכל אלה שאומרים שהם טובים יותר כי הם חד משמעית לא).
חלק מהדברים היו די צפויים, לדוגמא הסוף של המשחקים, אבל זה בכל זאת היה כתוב נפלא, ככה שזה לא ממש שינה לי.
העלילה התקדמה בקצב מהיר יחסית, מה שגם שימח וגם העציב אותי, כי הספר הזה הוא מהספרים האלא שמתחשק ממש למשוך, ושלא יגמרו לעולם.
למרות הרבה לחץ בלימודים ועבודה בתנך שאני צריכה להגיש (ועדיין לא הגשתי, למרות שעבר חודש. נאשים בזה את הספרים) גמרתי את הספר תוך שתי יממות ולילה, קצב די מהיר בשבילי בהתחשב בעובדה שאני כמעט ולא נמצאת במצב שמאפשר לי לקרוא (בגלל זה נתקעתי בהמון עצים תוך כדי קריאת הספר הזה. ועמודים. ובכללי כל דבר כי היה חושך והייתי צריכה ללכת יותר משני רחובות כדי לחזור הביתה מתחנת האוטובוס אחרי שיעור מתיש במדא). בכל מקרה, המהירות היחסית שבה גמרתי את הספר בהחלט מעידה על איכותו.
ממליצה בחום 3>

לפני שנתיים•
★★★★★
•גריינג'ר
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

כמובן..לקרא הרבה יותר קל מלכתוב...
ולכן את הקריאה סיימתי ביום אחד ואת הכתיבה בשבוע...אבוי!!
יום שלם הסתובבתי, עם האף תקוע בספר ומחשבתי מרחפת בזירת משחקי הרעב.
אין ספק, הספר מותח וקריא מאוד. ולמרות שדמויותיו לא מאוד מלאות והן די סכמטיות,
ניתן בהחלט להזדהות עם המספרת,קטניס, האוהבת את אחותה הקטנה, עם מאבקה בזירה.
עם הנער פיטה, המבקש לשמור על אישיותו ויושרו למרות האכזריות הנכפת עליו במשחק הריאליטי.
מישחק שמטרתו לשעשע את השבעים הנהנתנים בעולם בו המחוזות העניים נאבקים ברעב ומחלות מדי יום
ושליטי העולם אנשי הקפיטול המשועממים מחפשים ריגושים ואמצעי שליטה, מצב מוכר לכל הדעות, גם בחברה שלנו,
אם כי אולי פחות קיצוני.
יתכן שהכתיבה לא מעמיקה כדי שתתאים, כביכול לצעירים. מסרים פשוטים, דמויות סכמטיות..אקשן מהיר ומרתק..
אבל בכל פעם שאני קוראת ספר המוגדר 'ספר נוער' עולה בדעתי שוב שאלה הקשורה לא רק לספר המדובר אלא לתחום התקשורת בכלל:
למה בסרטים, בקליפים, בסדרות, וגם בסיפרי נוער כגון "משחקי הרעב" האלימות מאוד גלויה ובוטה ובכל הקשור למין היא מרומזת או מצונזרת?
נבצר מבינתי להבין את הצביעות הגורמת לכל הקשור למין להיות אסור ובכל הקשור לאלימות גלוי ומותר..

ובכל זאת ולמרות הביקורת..היה שווה לקרא! בהחלט!

לפני 14 שנים•טופי