יש איזו דיעה קדומה הרווחת בקרב קוראי ספרים, שלפיה אם אתה מסיים לקרוא ספר תוך יום או יומיים, סימן שהספר טוב מאוד, ואילו אם לוקח לך לקרוא ספר תוך שבועיים-שלושה או אפילו חודש, סימן שהספר לא טוב. אולם קוראי הספרים כנראה התעלמו מכמה נתונים חשובים, כמו למשל: אורך הספר, מצב הרוח של הקורא, שנת לימודים חדשה שמתחילה לה ועימה גם זמן הקריאה שהולך ומתקצר לו, ועוד.
את הספר לקח לי לקרוא במשך 4 שבועות (מהרגע שבו סיימתי לכתוב את הביקורת על 'תולעת משי', עד עכשיו) - 4 שבועות ארוכים שהרגישו לי כמו נצח. וכשאני חוזר לעמוד הראשון של הספר, וקורא את המשפט הפותח אותו ("יומיים אתה בסמולנסק נמצא כבר, מר פישר? היא שאלה"), זה גורם לי לחוש תחושת נוסטלגיה מוזרה. אני והספר הזה בילינו זמן רב,זמן רב מדי, ואולי בגלל זה נעשינו חברים טובים כל כך. ועכשיו סיימתי אותו, הגיע הרגע לומר "שלום, חבר", אבל רגע לפני שאני נפרד ממנו סופית ועובר להכיר חבר חדש (או אוייב חדש, תלוי איך נסתדר...), ברצוני להקדיש עליו עוד כמה מילים בביקורת שלי.
***
קודם כל, השם: "בית הספר לקסם אישי"
אחר כך, האכזבה: אין לזה שום קשר להארי פוטר או להוגוורטס, או לספרי פנטזיה בכללי, מלבד השם המתעתע. למען האמת, זה יותר ספר ריגול ומתח.
ואז, שוב התלהבות: נכון, אולי זה לא הארי פוטר, אבל עדיין זה ספר מתח שנראה מעניין, שמתרחש בתקופת המלחמה הקרה.
אבל מסתבר שבכל זאת יש עוד איזה פרט נוסף שמזכיר קצת פרט אחר מ'הארי פוטר', והוא: בשניהם מתרחש מקרה מוות כלשהו, שכולם חושבים שקרה כתוצאה מתאונת דרכים, אך האמת מורכבת יותר. גרגורי פישר הוא אזרח אמריקני אשר נרצח בעודו מטייל ברוסיה, אחרי ששמע דברים שה- ק.ג.ב לא היה רוצה שישמע, מפיו של שבוי מלחמה וויטנאמי שהצליח לברוח ממקום כלשהו, מן כלא כזה, שהוא קורא לו 'בית הספר לקסם אישי' של גברת איוואנובו. הרשויות ברוסיה טוענים שמדובר בתאונת דרכים, מראים לציבור את המכונית ההרוסיה כהוכחה, ובכך מטאטאים את הכל מתחת לשטיח. מסתבר שבלב רוסיה, מתחת לעיניהם של האמריקנים, הרוסים מתכננים מהלך מסוכן. לרוע מזלם של הרוסים, יש 2 אנשים, סם הוליס וליסה רודס, עובדים בשגרירות האמריקנית, שמחליטים לחקור את הנושא - מה שמוביל אותם, בסופו של דבר, אל אותו בית ספר לקסם אישי של הגברת איוואנובו, ואל הסודות שהוא מסתיר בתוכו.
חשוב לציין שהאקשן האמיתי בספר מתחיל רק בסביבות עמוד 400 (בכל זאת, ספר של 676 עמודים...), מלבד אולי איזה קטע אחד או שניים בתחילת הספר. אבל שלא תטעו: 400 העמודים הראשונים נכתבו לא סתם, והם בהחלט רחוקים מלהיות משעממים. במהלך 400 העמודים הראשונים, המתנהלים בצורה איטית יחסית לספרי מתח וריגול אחרים, כמו איטיות של מרגל שנשלח למשימת ריגול שדורשת סבלנות רבה, נלסון דה מיל בונה את האמינות בספר. הוא לא זורק את הקוראים ישר לתוך מערבולת של יריות וחטיפות, הוא קודם כל מתאר את החיים של אנשי שגרירות אמריקאים ומרגלים אמריקאים, בלב לבה של רוסיה המדממת והפצועה (לטענתם), הוא מתאר את היחסים המורכבים והטעונים של רוסיה ואמריקה, ואם יותר לי לציין, הוא עושה זאת בצורה טובה ביותר, כאילו הוא חי שם את כל חייו.
(הנה כמה ציטוטים: "בניגוד למה שראה כאן, ברחבי מערב-אירופה כל כפר היה תענוג לעיניים, כל עיקול דרך גילה מרחב חדש של יופי פסטורלי. הוא הבין שאי אפשר לומר, סתם ככה, שאין דמיון בין רוסיה הכפרית לבין אמריקה הכפרית. בתוך שני האיזורים האלה אפשר היה למצוא רק מעט מאוד דברים עתיקים או היסטוריים. לא היו שם ארמונות וגם לא טירות - אפשר היה למצוא שם מעט מאוד מסרים מן העבר. הוא ראה כאן מסחר חקלאי פונקציונלי, אם כי לא יעיל, שהמטה שלו היה במוסקבה", "אור השמש, חשב הוליס, אינו מחמיא למוסקבה ולתושביה, משום מה האפרוריות שלהם לא הייתה כל כך אפרורית כאשר השמיים היו מעוננים", "אנשים מן המערב עדיין היו נדירים למדי במוסקבה ומשכו תשומת לב, והמוסקבאי יכול להבחין באיש מן המערב בדיוק כשם שהמערבי יכול להבחין בקוזאק רכוב על סוס").
ומצאתי גם ציטוט, שקצת פוגע בכל האמינות והאותנטיות של הספר: "אספר לך סוד צבאי, השיב הוליס, מפני שאני מחבב אותך. הישראלים מסרו לנו בעבר טייסים מצרים וסורים שהסובייטים אימנו" - לפי הידוע לי, המלחמה הקרה התרחשה לפני שמדינת ישראלה הוקמה... אבל לא נורא, בקטנה.
עוד דברים שאהבתי: כתיבה קצבית שיוצרת אווירה של סרט (אבל ברמה סיפרותית, ותיאורים מענגים ועמוקים של רוסיה, שלא כל אחד יכול לכתוב), 2 הדמויות הראשיות (הוליס וליסה) שמצאו חן בעיניי מאוד, האקשן העשוי היטב שהגיע בסופו של דבר.
מומלץ לכל מי שאוהב ספרי מתח וריגול, לכל מי שאוהב ספרים שמתרחשים ברוסיה, ולכל מי שאוהב ספרי מתח וריגול שמתרחשים ברוסיה. אה, וגם למי שיש לו סבלנות לספר באורך כמו זה, ושהאקשן לא תמיד מצוי בו בכמויות.
שנה טובה.