“"שולחים אותך לחורים הכי זרוקים בעולם. אתה שומע פיצוצים של פגזים ופצצות. אתה מקבל נשק, מסוקים. אתה יכול להוריד את כל השמים, את כל הגיהינום, במכשיר הקשר שלך. מלחמה. נפלא. לא משנה מי האויב. כל בן-אדם, אפילו פעם אחת בחיים שלו, מוכרחל לצאת למלחמה" (עמוד 163).
"העמק ה-13" מאת ג'ון מ דל-וקיו (הוצאת ספרית מעריב, 1985) מתרחש באוגוסט 1970 ומתאר את לחימתה של פלוגה בדיוויזיה המוטסת ה-101 בפעילות "חפש והשמד" לאורך נהר קה-טה-לאו, מכוחות צבא צפון וייטנאם. המחבר, ג'ון דל-וקיו, גוייס לצבא ארצות הברית ונשלח לוויטנאם בשנת 1969, עם סיום לימודיו בקולג' לאפייט. הוא שירת ככתב צבאי בשורות הדיוויזיה המוטסת ה-101, ולקח חלק במבצעיה. על גילוי אומץ לב באחת הפעולות עוטר בכוכב הארד, העיטור הרביעי בחשיבותו. אף שבספרו בחר המחבר לכתוב אודות הדיוויזיה שבשורותיה לחם הרי שהוא מציין כי היחידה שעליה כתב, "גדוד 7 של חטיבת החי"ר 402 (מנוידת-אוויר) הוא יחידה הקיימת בדמיון בלבד. זהו סיפור. לא דיווח" (עמוד 7). העלילה גם היא אינה בדיונית כולה. לדברי המחבר במבצע בקה-טה-לאו (שתחילתו ב-13 באוגוסט, 1970) נהרגו כ-700 חיילים צפון-וייטנאמיים, 32 חיילים מצבא דרום-וייטנאם, שני גששי קיט-קראסון (דרום-וייטנאמים בשירות הצבא האמריקני) וחמישה חיילים אמריקניים. בנוסף נפצעו בה כ-100 חיילים דרום-וייטנאמים וכ-60 חיילים נוספים מצבא ארצות הברית.
הדיוויזיה המוטסת ה-101 (מנוידת-אוויר), היא יחידה שלה מסורת מפוארת למן מלחמת העולם השנייה. מפקדה הראשון, גנראל ויליאם לי טען בטרם שהוטלה לקרב כי אמנם אין לה מורשת אך יש לה מפגש עם הגורל. "האישיות הקיבוצית של הדיוויזיה ה-101 היתה נוקשה וספארטנית – אולי הספארטנית מכל היחידות האמריקניות בווייטנאם. מערכת הערכים של הדיוויזיה עוצבה בכוונה לאור ורוח היחידהשל הכוחות המוטסים במלחמת העולם השנייה. מסורת, מורשת, קשיחות וחספוס ו"באוויר לאורך כל הדרך": זו היתה המוטסת ה-101. דיוויזיה זו הסתערה דרך אירופה והגיעה לקן הנשרים של היטלר, לברכסגאדן ולזון, עמדה בגאווה בקרב "הבליטה" על באסטון, כאשר גנרל מקאוליף נתבע על-ידי הגרמנים התוקפים להיכנע – והשיב תשובתו המפורסמת: "משוגעים". אנשיה צנחו לנורמאנדיה ביום הפלישה. בווייטנאם, כינתה הדיוויזיה את בסיסי האש שלה בשמות מקומות שבהם לחמה במלחמת העולם השנייה או מושגים מחיי: וגהל, באסטון, קן הנשרים, ריפקורד (הכבל הפותח את המצנח בצניחה אוטומאטית), איירבורן (מוטסת), שמחט, רנדוו (מפגש), דסטיני (ייעוד).
ב-1969 הוסבה הדיוויזייה למנוידת-אוויר, כלומר לנישאת במסוקים, וב-1970 כבר לא היה גרעינה הנוקשה מורכב מצנחנים. אבל שכבת המפקדים, הקצינים הבכירים, עדיין הורכבה מצנחנים" (עמוד 141). חיילי הדיוויזיה כינו עצמם עכברי-הבוני על-שם "ה"בוני" הוא הסבך של וייטנאם, המורכב משיחים נמוכים, עב גבוה, קני במבוק וביצות" (עמוד 8).
גיבור הספר הוא ג'יימס וינסנט צליני, המכונה "צ'רי" (כינוי סלנג אמריקני לבחור חדש ביחידה קרבית ולבתול), מגויס חובה בצבא ארצות הברית שנשלח לווייטנאם כמתקין מערכות טלפון. להפתעתו הוא מוצב בדיוויזיה המוטסת ה-101, אחת מן הקשוחות שביחידות הצבא האמריקני, כלוחם חי"ר וכקשרו של סמל המחלקה דניאל איגן. באמצעות שורה של "עכברי-הבוני" המשרתים לצד "צ'רי" או לחלופין מפקדים עליו מתאר המחבר את ההווייה של מלחמת וייטנאם, על תחושת הייאוש, היעדר המטרה, הגעגועים הביתה, הפחד, הרעות והאויב האורב בג'ונגל. "צרי", בן דמותו של המחבר, הוא בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה ונקודת המבט שלו על המלחמה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשיח עם חבריו ומפקדיו ובמחשבותיו היא מעניינת. בשיחה על המניעים ללחימה, למשל, הוא מציין בפני המ"פ כי "מאסלו אמר פעם, "אם כלי-העבודה היחיד שיש לך הוא פטיש, הרי אתה נוטה לראות כל בעיה כמסמר." אם אתה חייל, אני מניח שאתה נוטה לראות כל בעיה כמטרת ירי" (עמוד 528). האם הפעלת הכוח היא באמת הפתרון המתאים לבעיית וייטנאם, ואם כן כיצד יש להפעילו?
הסמל שאליו מוצמד "צ'רי" הוא דניאל איגן, מהסמלים הקשוחים והמנוסים ביותר שישנם. זמן קצר לאחר שלחם בקרב הראשון שלו כבר היה איגן "שוב בתוך ה"בוני", עמוס מנשא-חי"ר בפלוגה ב' בגדוד 1, חטיבת החי"ר 506, ובתוך עשרה ימים התמנה למפקד כיתה שפעלה מעבר לגבול לאוס, באזור אה שאו. מבצע "שלג אפאשי" החל. במהלכו הגיע איגן לראש גבעה 937, דונג אפ באי, "גבעת האמבורגר". בקרב זה נאבקו שלושה גדודים אמריקניים וגדוד דרום-וייטנאמי אחד נגד חטיבה 29 של צבא צפון-וייטנאם שתוגברה. חיילי ה-29 התחפרו ברכס ההררי. אלף טונות של פצצות ואלף ושש-מאות פגזי ארטילריה הונחתו כריכוך על האויב, אבל התעלות והבונקרים שבמגנן הצפון-וייטנאמי נחפרו לעומק, והסתערות החי"ר שבאו בעקבות האש המסייעת נהפכה לקרב טיהור אטי ועקוב מדם, שנוהל פנים-אל-פנים.
מחלקתו של איגן רותקה לקרקע מחמת אש אויב כבדה. איגן תמרן בראש כיתתו, והתקרב לבונקרים של האויב. ואז, כשאנשיו מחפים עליו ומרתקים את האויב באשם, הסתער בטירוף על הבונקרים, ממטיר עליהם רימוני יד. הוא חיסל שתי עמדות והרג ארבעה לוחמים צפון-וייטנאמיים. מחשבותיו החלו נסוגות לאחור ונעשו פרימיטיביות. התנהגותו הונחתה מכוח קוד התנהגות פשוט ובסיסי. כמה חודשים לאחר מכן הוענק לו עיטור כוכב הברונזה, בתוספת האות V – לציון העובדה שהוא זכה בעיטור בקרב. בכתב ההענקה נאמר, כי העיטור ניתן לו על "גילוי גבורה בקרב יבשה נגד כוח אויב". הוא ירק על העיטור " (עמודים 32-33). "צ'רי", המתפקד כקשרו האישי, לומד ממנו את יסודות החיילות.
"צרי" מוצב בפלוגה א' שבפיקוד הוא לוטננט (אל-טי) רופוס ברוקס, קצין קרבי שחור, שהינו מפקד יוצא דופן ביותר ממובן אחד (גם קולין פאוול, לימים יו"ר הכוחות המזוינים ושר החוץ, ששירת בווייטנאם כקצין חי"ר, היה כזה). ברוקס שימש קודם לכן כמפקד מחלקת הסיור הגדודית. "במחלקת הסיור רכש לעצמו ברוקס ניסיון קרבי נאה, ובהדרגה חדלו אל-טי בי (ברוקס), והחל לכנותו אל-טי ברא (בראדר-אחינו). בינם לבין עצמם כינוהו אנשיו אל-טי ביוטיפול (היפה) או אל-טי בודהא. הם אמרו שיש לו קארמה, והתכוונו לומר שהוא אפוף בסוג מסוים של קסם. ברוקס נהג באנשיו באורח שקט, מדריך ומסביר. כשהזמן והנסיבות איפשרו זאת, היה מסביר את המצב למספר גדול ככל האפשר של אנשים, והיה שואל לדעתם – ולעתים תכופות פועל על-פיה. הוא תרם את חלקו בנשיאה בנטל הזיבולים, ואנשיו ידעו זאת. הוא בחר את המשחק, הגדיר את חוקיו, ווידא שכל איש מפקודיו יידע זאת. את מה שלא ידעו – לימד אותם. והוא העניק להם את הרוח, הרוח המניעה לניצחון" (עמוד 45).
יממה לאחר שהוא מוצב בפלוגה מחליט מפקד החטיבה, "השועל הזקן", להטיל את הגדוד למבצע "חפש והשמד", לטיהור העמק ה-13 שלאורך נהר קה-טה-לאו מכוחות צבא צפון וייטנאם (ומכאן שם הספר). "לוטננט-קולונל אוליבר הנדרסון, הטירון הגדול, פיקד על גדוד 7 של 402. הוא היה מפקד חזק. ככל שמפקד חזקיותר, כן גדלה השפעתו על החיילים שתחת פיקודו. הנדרסון ניהל את גדוד 7 במנהיגות תובענית וקשוחה. הוא התיר לעצמו רק מעט מותרות, ולאנשיו לא התיר מותרות כלשהם. הנדרסון נהג, כאילו לא היה מודע לנסיגת הכוחות האמריקניים ולרגיעה במלחמה. הוא היה טרוד מדי בלחימה. גדוד הסקייהוקים (נצי השמים) לו היה יחידה לוחמת וגאה" (עמוד 142). מפקד הגדוד, "הטירון הגדול", רואה במבצע הזה הזדמנות לפגוע באויב והוא לוחץ חזק את אנשיו לגלות לוחמנות וחתירה למגע. הוא עצמו מצוי עם אנשיו כל העת, מנחה אותם בקשר כשהוא מרחף העליהם במסוקו. "מצא אותם. רתק אותם. הילחם בהם. חסל אותם. לתפארת חיל-הרגלים, לוטננט" (עמוד 477), הוא תובע מברוקס במהלך הספר.
הפלוגה מוטלת לקרב במהירות, באמצעות אותם מסוקים שהפכו את הדיוויזיה כולה ליבילת אוויר (וכפי שהוסרט היטב בסרטים דוגמת "אפוקליפסה עכשיו" ו"חיילים היינו"). הספר מתאר את מסעו של "צרי" בנתיב החיילות, במהלכו הוא הופך אט-אט מטירון פאסיבי לכדי לוחם נחוש ונמרץ. במקביל נקרעים ברוקס ואיגן בדילמה האם לחתום לתקופת שירות נוספת בווייטנאם. תיאוריו של דל-וקיו את הלוחמים, תחושותיהם, ההווייה הקרבית והלחימה מרתקים. כך למשל הסצינה בה הוא מתאר ארוחה שעורכים הלוחמים בשטח, זמן קצר אחרי הלחימה. קל להזדהות עם המקצועיות, גישת הללא-בולשיט, המיומנות וגם החתירה להשגת תנאים טובים ככל שניתן גם בשטח אויב. מנגד, התרגום פחות ממיטבי והספר עצמו לא כל-כך מעניין. קשה להתחבר לדמויות העיקריות ולפלוגה א'. קשה להמנע מהשוואה לספרים אחרים אודות וייטנאם ובהם "חיילים היינו" מאת האל מור וג'ו גאלוויי המצוין שתיאר את קרב יא-דראנג ו"מטרהורן" מאת קרל מרלנטס, רומן בדיוני (מבוסס על חוויותיו) אודות פלוגת נחתים בווייטנאם. שני הספרים היו טובים בהרבה (כל אחד מהם בלט כיצירה בתחומה בין שהיה זה ספר עיון או רומן) וחיברו את הקורא מיד ובאופן עוצמתי לדמויות, הפלוגה, ולעלילה. כך לא אירע לי הפעם, וחבל.”
