"ההפצצה, היא בלבד היתה קיימת עתה לגבי ג'ייק גראפטון. חייו כאילו נדחסו לתוך הרגע הזה, ללא עבר או עתיד. הכל היה תלוי בהטסת שד 505 אל הנקודה המדויקת במרחב שבה ישחרר המחשב את הפצצות לעבר המטרה" (עמוד 13).
הספר "טיסת האינטרודר" (הוצאת כרם, 1987) מאת סטיבן קונץ, הוא שילוב בין ספר מתח לרומן מלחמה טייס בשלהי מלחמת וייטנאם. קונץ, יליד 1946, התגייס לצי האמריקני, שירת כטייס מטוס A-6 אינטרודר במלחמת וייטנאם ועוטר על גבורתו בצלב התעופה המצוינת. גיבור הספר הוא סרן ג'ייק "יד-שקטה" גראפטון טייס-צי המטיס מטוס A-6 אינטרודר, מטוס תקיפה-הפצצה המבצע בעיקר משימות השמדת מטרות נ"מ. גראפטון, בן דמותו של המחבר, הוא יליד וירג'יניה כמותו אשר זכה לכינויו בצי "כי הוא שקט כשמתחילים לירות. שקט לגמרי" (עמוד 307). בספר מוצא עצמו גראפטון נדרש להתמודד עם מות חבריו לטייסת ועם חוסר התוחלת שבלחימה נוכח המגבלות הפוליטיות המוטלות על הכוחות הלוחמים בשל המגעים להפסקת אש המתנהלים באותה עת.
קונץ, אשר חווה את הלחימה האווירית בווייטנאם על בשרו מתאר יפה יפה את גיחות ההפצצה של הטייסת כנגד הווייטקונג וצבא צפון-וייטנאם. "המפציץ נרעד על סף הזדקרות. ג'ייק הפך את המטוס, והאדמה ותחנת-הכוח שליד הנהר הופיעו מעל לראשו. החרטום ירד ותחנת-הכוח היתה היישר לפניהם, אנכית למטה. האינטרודר פרץ קדימה בכוחם המשותף של כובדו ושל שני מנועיו הפועלים במלוא העוצמה. ההגאים חזרו לרגישותם כאשר גדל נפח האוויר שזרם על-פני הכנפיים. המטרה נמצאה בכוונת-ההפצצה, הולכת וגדלה לעיניהם תוך כדי הסתערות. פקעות עשן נ.מ. התערבו בענן האפור שהיווה את כותלי המנהרה. קול הכריז על הרום. משהו על הקרקע נצנץ כיהלומים - רשפי לוע. ברום 9,000 הטיל ג'ייק את הפצצות והתיישר מן המנהרה ולתוך העננים. ארבעה ג'י. הוא לא הרגיש בהשפעת הג'י. חמשת-אלפים רגל בעננים. הם יצאו מן הצלילה, 540 קשר. הוא הרגיש את הטלטולים דרך מושבו כאשר נתקל המטוס בגל ההלם שנע במהירות הקול ומנע הגדלה נוספת של מהירות האוויר. הוא הפחית את הג'י והרשה למטוס להמשיך לרדת, כי חושיו ויבבת האתראה מפני טילים האיצו בו לצאת מתוך העננים כדי שיוכל לראות שוב. ג'ייק התאזן ברום 2,000 רגל בתוך גשם וקווצות-ענן אפורות מעורפלות שנתמשכו כלפי מטה, אל שדות האורז המוצפים. אתראות הטילים פסקו וקולותיהם הנרגשים של טייסים אחרים הדהדו באוזניו. הוא פתח בפניה מתונה לדרום-מזרח והסתכל סביבו לראות אם אין מטוסים בקירבתו. הוא היה לבדו. מתחתיו ראה רשפי ירי ואנשים רצים לאורך סוללות העפר התוחמות את שדות האורז, אך לפניהם השתרע הים והם היו בדרך הביתה. "לעזאזל," צעק אל וירג'יל קול, "עשינו זאת!" הוא טפח על זרועו" (עמוד 216).
כמו גם את הווי השירות בטייסת לוחמת. בין שמדובר ביחסי הרעות בין הטייסים, בהומור הפנימי ובאופן הבוטח בו מנהיג אותה סא"ל פרנק קאמפארלי המנוסה והשקול. קאמפארלי מזהיר את גראפון כי "כוונותיך היו טובות, אבל אני נמצא כאן כדי להודיע לך שלא משנה מהן הנסיבות, שיפוט נכון הוא הדבר הארור היחיד בעולם שישמור עליך בחיים לאורך זמן, כדי שבסופו של דבר תזכה להתפגר במיטתך. ואולי גם זה אינו מספיק" (עמוד 31). קאמפארלי אהוד על אנשיו, אשר הולכים אחריו גם לקשות שבמשימות. "כאשר צעד אל תאו, החליט ג'ייק שפרנק קאמפארלי בסדר גמור. הוא היה יכול להגיד לך ללכת לעזאזל, ואתה היית הולך בשמחה" (עמוד 32).
אולם בניגוד לסופרים אחרים המנסים למכור דימוי קשוח וקר-רוח מסרב קונץ להתיר לגיבורו להפוך לצמא דם. כשהוא מתבשר כי הוא מועמד לקבלת עיטור-אומץ בעבור משימת ההפצצה המוצלחת, במהלכה פגע קשות ביחידת אויב, הוא יוצא מכליו, "עיטור מזוין לענוד על המדים כדי שבכל פעם שאלבש אותם אזכור שהרגתי ארבעים-ושבעה איש. כן, אני זקוק לזה, ממזר מטופש שכמוך. זה מה שחסר לי. ועכשיו מדוע אינך מסתלק מפה ורץ כחץ מקשת לחבר את הדו"ח. לך ספר ללנדין. הוא מחבר זבל כזה ומעביר לווילסון. לך, ספר לו!" (עמוד 115). אתגר אחר שגראפטון נדרש לו מגיע בדמות הוראה מסא"ל קאמפארלי כי יכתוב לאלמנת הנווט שלו שנהרג."בשעה זאת כבר הגיעה אלייך הידיעה על נפילתו של מורגן בקרב. הוא נהרג בעת תקיפה לילית של מטרה בצפון-וייטנאם, כאשר עשה כל מה שביכולתו למען מולדתו. עובדה זאת לעולם לא תמלא את החלל שנותר עם הסתלקותו, אך בגללה תזהיר דמותו בזכרוני באור בהיר שבעתיים" (עמוד 44).
אחד משיאי הספר מגיע כאשר גראפטון והנווט שלו מופלים מעל לאוס לאחר משימת הפצצה בצפון וייטנאם. גראפטון נדרש למצוא בעצמו את אותן תכונות ויכולות על הקרקע אשר גילה באוויר. "שוב נמצא אורב לאייל בהרי האפאלאצ'ים, דרוך ללא פחד" (עמוד 363), וללחום על חייו כנגד אנשי הווייטקונג המנסים לקחת אותו בשבי. "הוא הושיט את האקדח האוטומטי בזרוע מתוחה והעביר את משקלו קדימה לצעד נוסף. האיש שעמד באמצע, פניו אל ג'ייק, ראה אותו בזה הרגע. הבעת פתיעה התפשטה על הפנים השחומות כאשר קליע 0.45 פגע באמצע חזהו. ראשו הוטח קדימה והכובע בעל השוליים נשמט כאשר נפל ארצה" (עמוד 364).
מלאכת התרגום שעשה רוז טובה מאוד. הספר נקרא כאנטיתזה לספרים דוגמת "מלכוד 22" מאת ג'וזף הלר. גיבוריו של קונץ אינם מזלזלים במלחמה או בזים לצבא. הם גברים לוחמים המאמינים במטרתם ונאבקים בפחד כל יום, שעשה שעה, כאשר הם עוטים את סרבל הטיסה ומטפסים בסולם למטוסם. לדידי, אהבתי יותר את גרסתו של הלר לעניין, אבל איני יכול להתכחש לכך שהספר כתוב טוב, מותח וקריא מאוד. מומלץ!!!
