ספר טוב! מאוד ייחודי: זהו יומנו האישי של גמד, עוזרו האישי של נסיך מקיאבליסטי. הגמד הוא בעצם ייצר הרשע של הנסיך עצמו ומתאר את העולם שלנו דרך עיניים רנסנסיות, מנקודת מבט מאוד מאוד מעוותת.
הגמד מתאר לנו את האנושות מתוך נקודת מבט של שינאה, תיעוב ובחילה. הייתי אומרת שגם מתוך צרות אופקים ואינטליגנציה ריגשית נמוכה מאוד. במשך הקריאה, זה נראה לי לפעמים, שכל המתקפה הזאת היא בעצם הגנה, כי הגמד נפגע לא פעם- הוא מתאר בספר איך המין האנושי מתעלל בו וצוחק עליו ולועג לו. והנסיך- שלו הוא נאמן כל כך- מתייחס אליו באיזשהו כבוד מסויים.
ספר לא קל לעיכול, אבל שווה כל רגע של קריאה.

אחרית הדבר של הספר (מאת המתרגמת בשמת אבן-זהר) מעניקה לנו עוד נופך לסיפור. מעניין לקרוא!

ב'אחרית דבר' לספר, כותבת המתרגמת - בָּשמת אבן-זהר, את הדברים הבאים:
"הספר מתאר תמונה קשה ומעוותת של המציאות מבעד לעיניו של הגמד... תמונה זו נוצרת לא במעט בזכות הביטויים הקשים, המשפטים המסורבלים והעומס של שמות התואר והפריטים. מציאות זו אינה מתוארת בסגנון חלק ונעים או קל לעיכול, ומטרתה אינה לספר שורה של מאורעות בנסיכות רֵנֵסַנְסית. ביטוייו ודימוייו, והשימוש הטעון-משמעויות בהם נועדו לגרום לקורא להיעצר בקריאה ולשבור את ציפיותיו, כמו גם להכריח את הקורא לראות סיטואציות שחוקות באור חדש, או ליצור הקבלות ודימויים מסוימים, חדשים, שונים ומוזרים, במוחו... לאגרקויסט משתדל לזעזע את קוראוֹ..."
פשוט, גאוני! כל מילה זהב!
כנראה שמעולם לא היה תימצות כה נכון לספר כה משוגע, שכולו בעל דימויים מיותרים ורמיזות, שאתה הקורא, אם לא קראת את 'אחרית דבר' – לא היית מנחש 'למה התכוון המשורר' - גם אם אתה בעל תואר אוניברסיטאי בספרות...
מכאן לבעיה, שבה מבחינתי, לוקה הספר.
אופן הבנת הנקרא, או אי הבנתו ליתר דיוק, הזכיר לי תמונה שראיתי במוזאון ת"א: התמונה כולה היתה בצבע אדום חלק, וקו לבן רחב (כזכורני) חצה אותה מלמעלה למטה. נו, אז היכן הפואנטה, וודאי תשאלו. ובכן, שם התמונה היה: "שדה כלניות עם שביל"... נשבע לכם! כפי שנוהגים הילדים להישבע...

כך גם כל הספר, ואז עולה השאלה: מדוע לא לקרוא לילד בשמו? מדוע להסתובב סחור סחור סביב נושא כה ידוע ש"נחרש" לבלי סוף (איטליה במאה ה-16), ומה הטעם בחפירות נוספות של מהמורות לקורא הממוצע והדי אינטליגנטי, כדי לראות כיצד יתמודד איתן והאם ייחבל ביציאה מהן – והעיקר, ממש לא תורמות דבר לסיפור! וכפי שהמתרגמת הגדירה זאת בהגדרתה הקולעת: "נועדו לגרום לקורא להיעצר בקריאה..."

דוגמאות? בבקשה, מיד אחרי התקציר:
גיבור הסיפור הוא הגמד שמשרת את אדונו הנסיך, ב"מדינת מילנו" שבאיטליה, והוא גם איש סודה של הנסיכה והשליח שלה לעת מצוא למכתבי האהבה שלה. כל הספר הוא מונולוג אישי שלו על כמה הוא שונא את עצמו, את הגמדים ואת בני האדם באשר הם - את הצחוק שלהם, אהבתם, את אמנותם. בקיצור את כל התנהגותם! ורק דבר אחד "טוב" אנו מביאים, וזה היציאה לקרב! כל יציאה כזו משמחת אותו, וגורמת לו אושר, מאחר שבטבעו הוא אדם (גמד) רע, מר על כל העולם, אינו צוחק לעולם, והדבר היחידי הגורם לו שמחה הוא הרג, רצח והרבה דם, והוא אף מוכיח זאת אישית!
גם דימויים כמו גמד (נמוך) שגר בעליית גג (מקום גבוה) נראים לי ילדותיים במקרה הטוב, והרבה פחות מכך במקרה התייחסות לטקסט... הגמד יודע כל דבר שנעשה בממלכה ודבר לא נסתר ממנו, והוא גם טיפוס מעצבן. זה מביא אותי לבדיחונת חמודה על ה"נָגֵ'זִיות" הזו:

פאציינט פונה לרופא: "דוקטור, בלילה אני עושה פיפי במיטה."
"למה זה קורה?" שואל הרופא.
"כל לילה אני חולם על גמד קטן ששואל אותי: 'פיפי עשית?' וכשאני משיב בשלילה, הוא אומר: 'אז תעשה...'
"בפעם הבאה, כשיבוא הגמד וישאל אם עשית פיפי, תגיד לו שכבר עשית," יעץ לו הרופא.
החולה הודה לו וחזר מבסוט לביתו.
בלילה, בחלום, הגיע הגמד ושואל אותו: "פיפי עשית?"
ענה האיש בשמחה: "כן!"
"וקקי?"... שואל הגמד.

והנה מעט מהדוגמאות המעצבנות, כפי שהבטחתי:
המונה ליזה - מתוארת כסימביוזה של הנסיכה הזונה שבסיפור, שמתה עם החיוך המסתורי והמרוחק משהו על פניה...
מקיאוולי – מתואר כָּנסיך (מקיאוולי, כידוע, כתב ספר בשם זה)...
ליאונרדו דה וינצ'י – מתואר כברנארדו, אשר שש לנתח גופות שהנסיך מספק לו, ומלבד תמונת ה"מונה ליזה", אינו מסיים שום יצירה שבה החל (אולי את "הסעודה האחרונה" במילנו...?).
יש עוד, אולם נראה לי שאסתפק בזה לעת עתה. קטונתי מלהבין מה הטעם בדימויים ורמיזות שאינם מובנים לאיש, ויפה תיארה את מהותם המתרגמת (13 עמודי 'אחרית דבר' נמצאים בסוף הספר ולא בתחילתו, שייתכן ושם מקומו).
לסיום, ניסיון פלצני לכתיבה, שמראש נועד להקשות עלינו, הקוראים, מבלי לתת לנו איזושהי "פואנטה" שלשמה סבלנו את 220 עמודי הספר הקטנטן.
אם חפצה נפשכם בתולדות התקופה – חפשו ספר "נטו" עליה, ולא רמזים בלתי מובנים ומתחכמים בנוסח "תמונת שדה הכלניות" שבתערוכה...

וכאן המקום לעצה ידידותית.
אם תסתקרנו מעט מי היו אותם הגמדים - תוכלו לקרוא על הגמד המפורסם ביותר, שהיה בחצרו של קוזימו דה מדיצ'י, דוכס פירנצה - Nano Morgante, שמופיע בציורו של הצייר ברונזינו (מחזית ומאחור) ובפסלים בפירנצה (גם בגני בובולי) ונותן תמונה נכונה על מקצועו, שהיה... לכידת ציפורים עבור אדונו.
אגב, שם בציור היא "נבנתה" כדמות חלשה מול השליט החזק - קוזימו דה מדיצ'י.

ולמרות פרס הנובל שבו זכה - מבחינת דעתי הצנועה, הספר והאירועים שבו האמורים לשקף דבר מה שונה - לא יותר מבינוני...

בשמת אבן-זהר תרגמה נובלה זו להפליא ואני מזכיר אותה כבר בהתחלה משום שבאחרית הדבר שכתבה, 16 עמודים גדושים, ניתחה בצורה מסויימת את היצירה והוכיחה שללא הקשרים היסטוריים נרחבים, כמו גם אמנותיים, תיאולוגיים ופוליטיים, קשה לנתח יצירה זו ולרדת לעומק סמליה והמשל שהיא מהווה.


מה נותר לי לעשות? לתת לכם את נקודת המבט שלי ולומר כבר כאן ועכשיו שזו יצירה קטנה-גדולה, יצירה כתובה היטב, מרתקת לרוב ומהווה נקודת מבט כלפי בני-האנוש ע"י מי שלא מחזיק מעצמו בן-אנוש במובן הרגיל.


הגמד שלפנינו אינו אחד המצטייר לנו באופן טבעי ככזה האמור להצחיק את רואיו ולהשתטות כמיטב יכולתו. זה שלפנינו מלווה את הנסיך ליאונה והנסיכה תיאודורה בנסיכות הרנסנסית אי-שם במאה ה-16, במה שהיום הוא שטחה של צפון איטליה.


הגמד מלווה את הנסיך, משרת אותו, אינו מחייך אף פעם וכמובן שאינו צוחק. הוא סבור שבני אדם הצוחקים וחושפים שיניים וחניכיים מהווים מראה מכוער. הוא אינו מהווה רק משרת, אלא גם איש סוד ושיחה לנסיך. כך גם הוא מהווה איש סוד לנסיכה שנואת נפשו, שאת סודותיה הוא מעביר במכתבים לנמעניה ואהוביה.


בתחילת הסיפור שקט ושלווה בנסיכות, הנסיך אהוב על עמו וענייני חצר הטירה מתנהלים על מי-מנוחות. אבל בשלב מסוים הנסיך מחליט לצאת למלחמה נגד נסיכות שכנה ממזרח. הוא מגייס צבא חזק, יוצא ללחימה רבת הוד, כפי שהיא מתוארת ע"י הגמד, החובב דם, תמרות עשן ומוות של היריב. הוא אף מנסה להשתלב בלחימה, עוטה שריון כמו זה של הנסיך, אך הנסיך מונע ממנו להשתלב בלחימה.


הלחימה מסתיימת בכך שכמעט מצליחים להשתלט על הנסיכות השכנה ומראים לה שימיה ספורים. כאן מחליט הנסיך לשים קץ ליריבות רבת השנים בין הנסיכויות ולהכריז על שלום. הכרזה זו היא למגינת לבו של הגמד, הרוצה בנפילתה הסופית של הנסיכות השכנה. אבל טקס הכרזת השלום מתנהל כסדרו, חצר הנסיכות מתקשטת, אוכל מוכן בכמויות אינסופיות והיין נשפך כמים. כולם יושבים סביב שולחנות, אוכלים וסובאים, צופים בתוכניות אמנותיות ומאזינים לנאומים. אבל אז הכל משתבש.


לגמד נקודת מבט ייחודית בסיפור הזה. לרוב, הוא רואה את האמת ללא כחל וסרק. הוא מתקשה להבין התנהגויות של שני אדם, אינו מבין אהבה מהי ומה היא גורמת לאנשים לעשות. הוא צמא דם וסבור שצריך להשמיד עד הסוף. הדברים פשוטים בעיניו ולמרות הכל, הוא צריך ללוות את הנסיך ואת החלטותיו כשהוא נחשף לכל סוד בין אם זה בחדר המיטות ובין אם זה בהחלטות מדיניות.


מומלץ בחום רב.

האם הרוע הוא הקוטב ההפוך לאהבה?
הגמד אינו מבין באהבה וזו החידה שאינו מצליח לפצח ,אבל ברוע הוא מבין גדול וכך הוא מתאר את חיי הנישאים מעם החיים חיי הוללות ופריצות על חשבון פשוטי העם המשלמים בעבור כל הגיגיהם . קשה ליצור אמפטיה לדמויות שבספר ,ומתגנב הרעיון שבעצם העולם השטני הזה מוטב שיכחד מה עוד שהספר נכתב בזמן מלחמת העולם השניה וכנראה בהשראתה.

ספר גאוני ומצמרר. הוא נכתב מנקודת מבט של גמד בחצר המלוכה של מלך סקנדינבי, נדמה לי, בימי הביניים. הספר מעולה כי הדמות של הגמד דוחה ומעניינת בו זמנית. הגמד מעורר גועל אבל גם הבנה ועל הפער הזה בנוי הספר. ממליץ מאוד.

- הספר מעניין. הרקע הסטורי: הריניסאנס. המספר (לא הסופר!) ציני, אפל ומרושע. אהבתי יותר את התרגום הישן, אף על פי שהוא, כנראה, פחות נאמן למקור (אלדה ע.)