"ויתרת, אך עודך עוין, וגם מגזים
בזעמך, אך אלה שטבעם כזה
הם בעיקר סובלים, ובצדק, מאפיים."

זה המחזה היווני הראשון שקראתי, ובין האחרונים שאני כותב עליהם כאן, לאחר שהספקתי כבר לכתוב על עשרות מחזות אחרים.
למה רק עכשיו אני כותב על אדיפוס? כי את אדיפוס המלך אני למדתי לבגרות בספרות בהיותי בתיכון, וההתעמקות הרצינית והכפויה הזו בטקסט גרמה לכך שכשניגשתי לפני מספר שנים לקרוא מחדש את המחזה הזה, לא באמת הייתי מסוגל להינות מהקריאה, אז ויתרתי עליו for the time being.
עכשיו כנראה עבר מספיק זמן, כי קראתי את המחזה ונהניתי ממנו מאוד.

אדיפוס הוא בין הדמויות היותר מורכבות ומאופיינות היטב שראיתי בטרגדיה יוונית כלשהי. הוא רציונליסט שכזה, דיקטטור נאור, אדם אכפתי מאוד ומבריק, אבל מצד שני , כמו הציטוט ששמתי בראשית הטקסט - הוא נוטה לכעוס, ויש בו מימד של אבסולוטיזם ושל (איך לא..) היבריס.
זה פשוט בן אדם מעניין לקרוא עליו.

העימות המרכזי במחזה הוא בעיניי בין הרציונליות והעוצמה שבהומניזם לבין מה שאדם מאמין היה קורא לו "אלוהים" או "גורל" אבל אני האתאיסט אקרא לו המקריות והאקראיות של הקיום.
המחזה לא מעניק תשובה חד משמעית לאף צד, ובזמן שאפשר בצדק להגיד שהמקריות ניצחה בסוף המחזה, הלא אדיפוס הרציונליסט והמאמין בעצמו כן הצליח להוביל לשינוי משמעותי לחיוב בתביי לפני נפילתו, וגם את נפילתו הוא קיבל באופן שהבין את הנסיבות ולא ניסה להילחם בהן לשווא מרגע שהן התגלו. זו גדולה אנושית, כי הוא יכול היה גם להגיד "אחריי: המבול" ולהמיט חורבן על תביי.

זה מחזה מעניין רעיונית, גורם לי לרצות לחזור ל"אדיפוס בקולונוס" (שעוסק באדיפוס לאחר אירועי המחזה הזה) ולקרוא אותו שוב באופן מעמיק יותר. בכל מקרה ברור לחלוטין איך המחזה הזה הפך למחזה היווני המפורסם והמשפיע ביותר, יש כאן הרבה מה לחשוב עליו ומה לפתח לכיוונים שונים. אדיפוס הוא הגיבור הטרגי בשיאו.

"הו, דורות בני האדם,
עד כמה בעיניי סך כל חייכם
הוא אפס ואין!
כי מי, מי האיש
הנוטל מן האושר יותר
מאשר מראית עין,
כן, רק מראית עין חולפת?
כשלעיניי גורלך כדוגמה,
גורלך, אדיפוס האומלל,
איני מייחס לאדם
שמץ של אושר!

הן אתה מעל ומעבר
ירית חצך וכבשת
את מכלול הברכה והאושר -
הו זאוס - שעה שקלטת
את אותה בתולה עקומת ציפרניים,
מזמרת החידות, ובארצי
עמדת כמגדל כנגד המוות.
מאז נקראת מלכי,
ובכבוד שאין לו משל
שימשת כשליט
בתביי האדירה.

וכעת, מי סיפורו אומלל יותר?
מי עוד כמוך ידע בחייו
מהפך נורא שכזה?
הו אדיפוס הנודע,
לאותו נמל גדול,
זה שהיה בו די
כדי לשמש לבן ולאב,
חזרת כדי להזריע.
איך, הגד אומלל, איך
יכלו התלמים שחרש אביך
זמן כה ממושך
לשאת אותך בשתיקה?

על כרחך גילה אותך
הזמן שרואה הכל.
הוא החורץ את דינו
של אותו זיווג מעוות,
שבו הנולד מוליד.
הו בן ליוס,
הלוואי, הלוואי שאותך
מעולם לא הייתי רואה!
קינה מרה עלייך
בוקעת מפי.
כי זו האמת: בזכותך יכולתי לנשום
ובחסותך נעצמו עיניי."

Oedipus Rex - לוק סקייווקר, סופו של תסביך.

לוק סקייווקר נתלה בידו האחת על אנטנת מנהרת העילרוד של עיר העננים. על פלטפורמת הגישה אל האנטנה עומד דרת' ווידר כשחרב הלייזר עוד שלופה בידו. "אתה בני. הצטרף אליי לצד האפל" הוא מבקש מלוק התלוי בן שמיים וארץ. לוק מסרב להאמין כי מי שעד לפני רגע נלחם בו לחיים ולמוות, מי שכל הרע ביקום מיוצג על ידי דמותו האלמותית, הוא אביו מולידו. הוא משחרר את אחיזתו ונופל אל התהום.

באפוס מלחמת הכוכבים שבמרכזו ניצבת דמותו של לוק, ישנו שימוש ברור במיסתוריות של המיתוס האדיפלי. לוק צריך להציל את היקום מדמותו הרעה של דארת' ווידר. הוא עומד להורגו, אך לאחר התמודדות כושלת בקרב פנים אל פנים הוא מגלה שווידר הוא אביו. לאחר מכן הוא חוזר להתמודד איתו שוב - אלא שהפעם הוא מציל אותו מהרוע העליון - קיסר האימפריה. בנוסף, יש את סיפור התאהבותו במי שאינו יודע כי היא אחותו, הנסיכה ליאה. בכל אלו ניכר השילוב שעשה ג'ורג' לוקאס, יוצר האפוס, בין המוטיבים היוונים הקלאסיים, המוסר הנוצרי והתפישה הפרויידיאנית. לוק עומד להרוג את אביו, אך כאשר הוא מתוודה אל האמת הוא נמנע מכך (בניגוד למיתוס האדיפלי). הנפילה אל התהום (ממנה הוא ניצל) הינה סמל נוצרי מובהק, ואילו התהליך של מחילה והצלת האבא היא בדיוק אותו תהליך של עידון הייצר ופתרון התסביך - על פי פרוייד. כך גם ביחס לאחותו – החטא מתגלה בטרם הוצאתו אל הפועל ונפתר על ידי דמות לגיטימית – האן סולו.

יצירות רבות משתמשות במיתוס של אדיפוס, וכל יצירה מרפררת לחלק אחר בו ובמובן שונה. דוסטוייבסקי, שעסק רבות ביחס האדם אל האלוהים, עוסק בספרו "האחים קרמזוב" ברצח אב. האב הינו דימוי לאלוהים - סמכות אשר כנגדה שואף האדם למרוד. בסיפור "המרקיזה פון או" של היינריך פון קלייסט ישנה רמיזה לגילוי עריות, והתפתחות העלילה הסוערת (כרגיל אצל קלייסט) היא סביב השאלה האם נעשה הדבר מרצונה של הגיבורה או מתוך ניסיונה להסתיר את החרפה (שכן היא אלמנה והרה). גם הרומן של מאקס פריש "הומו פאבר" מתייחס לחלק של גילוי העריות אך בצורה הפוכה - כקשר בן אב לבתו שאינו יודע שהיא בתו (על פי פרוייד: תסביך אלקטרה, אלא שאצל פריש התסביך הוא אצל האב). ביצירה זו השימוש במיתוס משמש את פריש לעסוק בחופש האדם וייחודו בעולם המכונות הראציונאלי והסטטיסטי, המוחק את חשיבותו של הפרטי והאישי. ובסרט "צ'יינה טאון" גילוי העריות משמש את פולנסקי ליצור תמונה של רוע שאין לעמוד בפניו - החטא נעשה ביודעין על ידי בעל הכוח, ואין לעצור אותו לעולם (בדומה לדימוי הרוע ב"לא ארץ לזקנים"). מיסתוריות המיתוס והגילוי את החטא באים בסרט לידי ביטוי בדמות הבלש אשר כמו אדיפוס מבקש את האמת, אך לא יוכל לשנותה גם לאחר שנחשפה.
השימוש במיתוס האדיפאלי משווה ליצירה איזה נופח מיסתורי ובעל אמירה עמוקה לגבי טבע האדם. אך מה הוא בעצם אומר? היום, יותר ממאה שנה לאחר שהחל פרוייד לפתח את התאוריות שלו (שהחלו בניסויים קליניים על נשים "היסתריות"), קשה יותר לשחזר את המבט שקיים היה לפניו לגבי אדיפוס, ופרשנותו כמו עטפה את המיתוס עד שרגילים לכרוך את שניהם יחד כמקשה אחת, ולעיתים אף מיחסים לה מעמד של אמת צרופה. מהי אותה פרשנות?
פרוייד השתמש במיתוס בכדי להסביר את שלבי ההתפתחות של הילד. פרשנותו הייתה סימבולית, כאמצעי דיאגנוזי וטיפולי. השלב האדיפלי מציין לפי תורתו שלב שלישי (לאחר השלב האנאלי והאוראלי) בהתפתחות הילד, ונועד להוות מעין אבטיפוס להתפתחות תקינה לעומת כזו שאינה תקינה. בשלב האדיפאלי (גיל שלוש-ארבע), הילד מפתח רגשי קינאה כנגד אביו לגבי אימו וכך נוצר התסביך בו מבקש הילד כמו להחליף את אביו. בהתפתחות נורמלית על פי פרוייד, שלב זה (כמו שאר שלבי ההתפתחות התקינה) ייפתר בדרך הסובלימציה, עידון הרגשות על ידי פיצוי של האב את הילד וכד'.

פרוייד השתמש במיתוס בכדי לתאר תהליכים קונקרטים של התפתחות. אך המושגים של הפסיכולוגיה השתנו רבות מאז. התפישות החדשות שלאחר ויניקוט, קוהוט, יונג ואחרים מתייחסות אל הפרקטיקה הפסיכולוגית באמצעים שונים בתכלית והתיאור הסימבולי של פרוייד אינו נחשב עוד קוהרנטי, ככזה המייצג תהליכים התפתחותיים קונקרטיים, גם אם גילויו את התת-מודע והתייחסותו אליו מתוך גישה רפואית, היו פורצי דרך.

המחקר ההיסטורי לעומת זאת מנסה היום לדלות מהמקורות הראשוניים את שלבי התפתחות וגיבוש המיתוס לכדי סיפור קוהרנטי ואחיד פחות או יותר. בסיפרו של ד"ר מעין מזור למשל, "אדיפוס - לידתו של מיתוס" מציין מזור כי בפרגמנטים מוקדמים נרמז כי המלך אדיפוס לקח לאישה את אמו לאחר שהרג את אביו המלך, אך הילדים שנולדו לו היו דווקא מאישה אחרת, אסטימדוזה או אוריגיניאה. מוטיבים רבים במיתולוגיות העתיקות נמצאו משותפים לכמה וכמה תרבויות שחיו זו בצד זו. למשל, הנבואה כי ילד שיוולד עלול להביא עימו את קץ השלטון הקיים והניסיון להרחיקו ולחסלו עוד בילדותו קיימים גם במיתולוגיה שלנו - בסיפורו של משה שהנבואה חזתה כי ימית אסון על בית פרעה. נטישתו בתיבה, הצלתו בידי בת פרעה וסופו של פרעה הינם כולם מוטיבים חוזרים במיתוסים של מלוכה בעולם העתיק. פגם מולד (צליעה או גמגום) היווה סמל למלכות (זוהי גם משמעות שמו של אדיפוס - רגל נפוחה). מציאת הילד האבוד בטבע והגילוי לבסוף כי הוא בן למשפחת המלוכה שימשו מלכים רבים בכדי להצדיק את מלכותם, שכן אדם שאינו מבית המלוכה השולטת זקוק היה להצדקת זכותו לכתר. בהקשר זה ראוי להזכיר את האגדה היוונית אודות דפניס וכלואה (זהירות ספויילר) המהווה סיפור של בני אצולה הננטשים בילדותם בטבע ומוחזרים אליי מלכות בבגרותם. כאמור, גם לוק סקייווקר הורחק בילדותו ולאחר מכן ניצח את המלך - אביו (אך לא הרג אותו).
כפי שהיוצרים השונים השתמשו במיתוס לתפישתם, וכפי שפרוייד השתמש במיתוס לצרכיו הטיפוליים, כך גם עשה סופוקלס, שכאמור לא היה הראשון שכתב את המיתוס. התקופה הסוערת בה חי, תקופה של שינויים פוליטיים רדיקליים ומלחמות תכופות, העמידה במרכז הדיון את שאלת לגיטמיות שלטון היחיד יחד עם מושג הידיעה בה דנו רבות באתונה של המאה החמישית לפנה"ס אנשים כמו סוקרטס, אפלטון ופרוטאגורס. העלאת הטרגדיות במסגרת תחרויות שנתיות שקשורות היו לחגים הדיוניסיים עסקו באמצעות המיתוסים בנושאים העכשוויים של אותה עת. אתונה, ואיתה שאר ערי המדינה היווניות, עברו באותה עת משלטון טירני לשלטון ייצוגי, של הדמוס – "העם" (למעשה בעלי האדמות באתונה), ובמיתוסים הקדומים שירשו ממי שנקראים היום ה"מיקנים", היוונים הקדומים, בא לידי ביטוי אותו כאוס חברתי ושלטוני קדום הכולל רצח אב, בישול הילדים והגשתם למאכל לאביהם, אינוס קטינים בני חסות ועוד. ההבדלה בין השלטון והסדר של ההווה ובין השלטון שנהוג היה בעבר, המייצג אי סדר, בא לידי ביטוי ברבות מהטרגדיות היווניות וכך גם ב"אדיפוס המלך". אותו חטא של רצח אב ומשכב אם, לפיכך, מייצג את אי הסדר, את השלטון הנתפס שלא בצדק (על ידי רצח) ולכן טמון בו עיוות. השלטון הצודק הוא זה בו מתנהלים הדברים כסדרם, במישור הפוליטי והמשפחתי. גם אדיפוס עצמו במחזהו של סופוקלס מבין זאת, כאילו היה בן המאה החמישית, והוא מסלק עצמו מהשלטון לאחר שהבין כי הוא חטא לאותו סדר נכון לפיו צריכים להתנהל הדברים.

*

המחזה של סופוקלס אינו עוסק במכלול סיפור המיתוס של אדיפוס אלא הוא מתמקד בנקודת הזמן הקריטית של תהליך הגילוי והידיעה שעובר אדיפוס לגבי זהותו. בשלב אפס של המחזה עולה הבעיה מתוכה יעלה הצורך להגיע אל האמת: מגפה שפשתה בעיר תיפתר בהענשת רוצחו של המלך הקודם ליוס. לפיכך יש לגלות את הרוצח.

בשלב זה בחייו של אדיפוס, הוא יודע מספר דברים אשר אף לא אחד מהם הוא מחשיב כרלוונטי לו עצמו. הוא יודע כי יש איש אשר רצח את ליוס ויש למוצאו. הוא גם יודע כי חלה לגביו נבואה כי הוא עלול לרצוח את אביו ולבעול את אימו. אך מנבואה זו הוא חמק כאשר נמלט מבית הוריו, פוליבוס ומרופה מלכי קורינתוס, ולפיכך הוא משוכנע כי רצח ליוס, הסכנה כי ירצח את אביו או ישכב עם אימו, כל אלו הינם תרחישים שאינם קשורים אליו באופן ישיר בהווה. ההצבעה של עובדות אלו חזרה עליו מתרחשת שלב אחר שלב במחזה תוך כדי החקירה המתבצעת לעיני כל, בפני בני תביי ובפנינו הצופים/קוראים, ומכאן גם הבהירות שאין לחמוק ממנה נוכח האמת ההולכת ומתגלה כאשר במרכזה עומד החוקר שאינו מודע לאשמתו.

אמת זו מתגלה בשני אופנים: בדרך האירוניה - כאשר אלו עדים תמימים אשר אינם מודעים למשמעות דבריהם, ובדרך ההסתרה וההטחה - כאשר הדוברים הינם עדים המכירים באמת אך מפחדים לחשוף אותה בפני אדיפוס. אדיפוס מזמן ראשית את טיירסיאס הנביא העיוור - אך משזה מסרב למסור לו מידע אדיפוס מאשים אותו ברצח ליוס. או אז מטיח בו הנביא - אתה הוא הרוצח! לתשובה זו לא ציפה אדיפוס החושד עתה בקשר נגדו. מתוך כך פורס טירסיאס את כל נבואתו:

האיש אשר התחלת לחפשו -
תוך השמעת איום על כוונה לחקור
את רצח ליוס - חי כעת בעיר הזאת,
לכאורה כזר, אך יתגלה שהוא
בן תבי מלידה, הגם שלא ישמח
כלל בתגלית, אלא רואה שהתעוור,
עשיר שנעשה קבצן – אל הנכר
ילך לו בעקבות מקלו המגשש.
הוא יתגלה כאב ואח לילדיו,
כבן ובעל לאמו, וגם כמי
שלאביו הנו שותף לבעילה
וגם רוצח

כלומר, גם עתה, ההצבעה היא עדיין לא על אדיפוס אלא על אדם לא מוגדר, נעלם. טירסיאס החושש לגלות את כל האמת בפני אדיפוס, נסוג מהטחתו הישירה אל עבר הכללי ולכן עוד נותר בידי אדיפוס הספק. עתה תורה של העדה התמימה, אשתו של אדיפוס, יוקסטה. בכדי להרגיע אותו מדבר הנבואה של טיירסיאס היא אומרת לו כי בני האדם אינם שולטים בחכמת הנבואה וכהוכחה היא מביאה את מקרהו של ליוס אשר ניבאו לו כי ימות בידי בנו והנה הוא נשדד ונרצח בצומת של שלוש דרכים בידי ליסטים. אדיפוס שמזהה מיד את המקום שהוא עצמו רצח שם עוברי אורח בדרכו לתביי, נמלא חרדה ובכדי לשלול אפשרות כי הוא הוא הרוצח קורה לרועה שהיה נוכח בזמן האירוע בכדי לוודא שהמעשה אכן נעשה על ידי כנופיה ולא בידי איש יחיד, כנטלה בבדל מידע שאינו משמעותי באמת.

בינתיים מגיע עד תמים נוסף, שליח המבשר על מותו של פוליבוס, אביו לכאורה של אדיפוס ומלך קורינתוס. הוא מרגיע את אדיפוס לגבי חששו לחזור לקורינתוס שמא תתממש הנבואה כלפיו (שכן אמו לכאורה, מרופה, עוד חיה) ומגלה לו כי הוא כלל אינו ילדם של פוליבוס ומרופה וכי הוא עצמו, השליח, קיבל אותו מידיו של רועה, עבדו של ליוס, עוד בהיותו תינוק. הידיעה הטובה לכאורה כמו זו שהביאה עימה יוקסטה, הופכת גם היא לנדבך באסון - עתה הוא לא רק הרוצח אלא כנראה גם הבן של ליוס. אלא שעדיין אינו בטוח אם אותו רועה קיבל את התינוק מליוס.
בכדי להשלים את התמונה נזקק אדיפוס החוקר לעד האחרון – העד המסתיר-מטיח הנוסף, אותו רועה ששלח לקרוא לו קודם לכן. וזה מופיע וסוגר את המעגל. במעמד זה מגיע המתח לשיאו בעימות בין השליח התמים, הלוחץ על הרועה להשלים את התמונה, ובין הרועה, שאף היה עד לרצח ליוס, אך מפחד לחשוף את האמת. לבסוף הוא נכנע (לא לפני שהוא מנסה להשתיק את השליח: "לעזאזל, אולי סוף סוף תשתוק!"): הוא זה שקיבל את אדיפוס התינוק מידי יוקסטה וצווה להמיתו והוא זה שחמל עליו ומסר אותו לשליח מקורינתוס, עבדו של פוליבוס, אשר אימץ אותו לבן. המעגל נסגר - אדיפוס מבין עתה כי כל הידיעות מהן חמק, כולן משולבות זו בזו ומצביעות עליו. הוא הרוצח של מלך תביי, הוא בנו ובועל אימו.

גילוי זה מוריד את אדיפוס ממעמדו כמלך- וזאת מתוך הגזרה שגזר מראש הוא עצמו על רוצחו של ליוס, לכשיימצא (כנציג של הסדר הטוב). הוא מעוור את עצמו ויוצא לגלות עם בנותיו/אחיותיו. כל אותן ידיעות סתמיות אשר אינן רלוונטיות לכאורה עבור הפרוטגוניסט ואינן אישיות, לפחות כל עוד אינן מתממשות, הופכות למהותיות ביותר עבור זהותו ומקומו בעולם. שלא כאדם הרגיל המדחיק את מעשיו בדרך להישגיו האישיים, ובכך מתעלם ממהותו, אדיפוס אינו רק מכתיב את חוקי ההיטהרות והמוסר אלא גם עומד בהם ומעבר לכך, מעוור את עצמו כסמל להבנה שאינה חושית אלא מהותית, ידיעה על מקומו בעולם והמחיר שהיה עליו לשלם בעבורו, הבנה כמו זו שמצויה הייתה בידי טיירסיאס העיוור. אולי ניתן לשאול: כמה מאיתנו עומדים בסטנדרטים אלו של המלוכה הקטנה שלנו?

מעבר לשירה ולסגנון יש פה סיפור על אדם שהורס את עצמו במו ידיו, שלא מסוגל לשמוע בעצות של הקרובים אליו ומוביל את עצמו לבור עמוק. לא צריך להירתע מהעובדה שהמחזה נכתב לפני אלפיים וחמש מאות שנים, שהוא כתוב כשירה, שיש בו מקהלות וכו'.