ספר מוזר, מוזר, מוזר!

קודם כל, אין כל קשר בין שם הספר לתוכנו.
שנית, המספר מתייחס לעצמו כילדה, בעוד שכל הסביבה מתייחסת אליו כאל ילד. דיסונאנס בלתי מוסבר זה מהווה את נקודת ההתחלה ואת המצע לסיפור קצר אך מתעתע ביותר, שאינו מציע לקורא המורגל בקונבציות ספרותיות מוכרות, כל קרקע בטוחה לצעוד עליה.

ססר איירה בועט בכל המוסכמות וכפי שקראתי אודותיו הוא כותב את כל ספריו בישיבה אחת, ללא תכנון, הגהה או עריכה. התוצר מוביל את הקורא במבוך סוריאליסטי למחצה ובלתי ליניארי בעליל, ברחובות עיר קטנה בארגנטינה, ובסמטאות מוחו הקודח של הסופר.

אין ספק שזהו ספר שונה מהרגיל, כתוב היטב, לעיתים מרגש, לעיתים מעצבן ולעיתים פשוט מותיר אותך בפה פעור.

למה התכוון המשורר? לניסוי ספרותי פוסט מודרניסטי מתחכם או לתוצר אותנטי מקורי? לאלוהי הספרות הפיתרונים. כדאי לכם להתנסות ולהגיע למסקנות בכוחות עצמכם. אולי ההנאה אינה מובטחת אבל אין ספק שלא תשתעממו.

נב ותודה לpen והעורכת שבזכות המלצותיהן גיליתי את הפנינה הקטנה והמופרעת הזאת. ותודה להוצאת כתר/סדרת ליברו שהעזה לתרגם את הספר ולהוציאו לאור. עובדה ממש לא מובנת מאליה בעולם הספרות הממוסחר.

אנני יודעת אם הייתי מגיעה לספר הזה לולא היה ברשימת
הבקשות של ביתי שראיתי במבצע וקניתי לה. כריכת הספר הפתיעה אותי,וכשקראתי את ההקדמה, התעניינתי. אבל שום דבר לא הכין אותי למה שקראתי בדפי היצירה הזאת.
הנובלה כתובה במעין זמן ביניים, על קו התפר בין מציאות לחלום אולי יותר נכון להגיד - סיוט, כי רבים מהפחדים העמיקים המודחקים שלי לפחות זיהיתי כאן. כמו חרדה ממגיפה מסתורית שאין לה פשר ואין עליה שליטה, חטיפת ילדים,(גם על זה אין שליטה), איבוד הדרך חזרה וכד'. הסיוטים האלה גולשים מתוך תאורי חיים הכי שיגרתיים מוכרים גם הם. עבודה מפרכת חסרת תוחלת, בי"ס כמקום מנוכר ללא שום חיבור לילד חריג, בדידות שהרדיו הוא מנחמה היחיד, המסלולים הקבועים שבהם מתנהלים החיים. הסטיות מן המסלולים האלה מובילים פה לדרך ללא מוצא. חיים עלובים שמפלטם הוא עולם הדמיון והחלום עבור ילד/ילדה,(גם זה לא לגמרי ברור), שלהוריה אין כל נגישות לעולמה, לא מתוך חוסר רצון אלא מיתוך חוסר הבנה ויכולת. היא המספרת בגוף ראשון על חייה, כאשר כולם מתייחסים אליה כאל ילד, היא מתייחסת אל עצמה כאל ילדה. זה כמובן מוזר מאד ומגביר את תחושת הניכור והבילבול אך גם של הפליאה. איך זה?? ספר מפתיע, מעורר הרהורים מציקים. כשסיימתי לקרא הרגשתי כאילו חטפתי חבטה רצינית.

ספר לא-תמים, לא פשוט ומפתיע.
סצינת הפתיחה היא אחד הדברים החזקים והמזעזעים יותר שקראתי. תיאור חד שמעורר הזדהות עמוקה של הפער בין תפיסה של מבוגר ותפיסה של ילד, והתסכול העמוק שנגזר מכך - עד לאסון הנוראי.
משם הספר הולך ומתפתל בעלילה מורכבת שקשה לעקוב אחריה אבל אי אפשר להפסיק.
ספר שצריך לקרוא יותר מפעם אחת, כמו שירה - שכל פסקה בו נוקבת וגאונית אבל המכלול אינו פשוט להכלה.

כך קרה שרכשתי וקראתי את הספר.
הכל התחיל מזה שאני אוהבת (אהבתי) את ענת דולב ז"ל.זה לא משנה מה היא הגישה: אם מוזיקה - נהדר, אם כלכלה - מצוין, אם שאר רוח - טוב מאוד.
בשנתיים האחרונות, עד למותה, אהבתי בסוף היום לצאת מהעבודה, אל המכונית ואל איסוף הילדים, ותוך כדי תנועה (או פקק) האזנתי לה. במכוניתי החמימה בחורף והקרירה ביום צורב בקיץ, המשכתי להאזין, עוד ועוד.
וכך קרה, שיום אחד היא הקריאה את הקטע הפותח לספר זה. אולי זה בגללה ואולי זה בגלל הספר, אבל כבר למחרת, הוא היה בידי.
אל תטעו לחשוב שהספר מצוין או מדהים ('מדהים' בפירוש הנכון במילון אבן שושן) או שחייבים לקרוא.
זה לא כך.
למי שקורא את הספר, צפוי בלבול. הרגשה של ספר מכוכב אחר, לפעמים מפתיע ולפעמים מוזר. והסוף? טוב, את זה תצטרכו לקרוא בעצמכם, אבל עדיין מבלבל.

לפי הסטטיסטיקה באתר. מעניין למה כל כך מעט קראו אותו? ולמה היצוג הוא רק של 'בנות'?

בכל אופן, אני מקוה שעשיתי חסד עם הספר ושעוד נשים ואנשים יקראו אותו ויחוו דעתם, אשמח לשמוע מכם.