כשיוצא ספר חדש של פול אוסטר, מיד בא לי לקרוא אותו, ועד שאני מניחה את ידיי עליו יש זמזום בלתי פוסק (אוסססססטר...). אכן, כמה מספריו של אוסטר יושבים ב'מדף הספרים היותר אהובים' שלי.
אבל כמה מהספרים שלו פשוט..... עצבנו אותי. כן.
הוא סופר מוכשר, ללא ספק. פעוללן של מילים, פרקים, בניית עלילה ורעיונות.
אבל לפעמים, נראה לי שכל הכישרון הזה יוצר משהו לא מהנה בעליל (בשבילי).

את הממואר הקודם של אוסטר, 'יומן חורף', קראתי לפני כמעט 3 שנים ונהניתי מאוד. העברתי אותו בין חברים טובים (והוא חזר אליי בסוף). עכשיו כש'דוח מן הפנים' יצא, קניתי אותו בהקדם והתחלתי לקרוא. בסוף הקריאה של 'יוצן חורף' אני זוכרת שהרגשתי מעין תובנה כזו, איך נהגו הספרים שכלכך אהבתי. הפעם, הבנתי מאיפה צצו אלה שבכלל לא אהבתי.
בממואר החדש, אוסטר מספר לעצמו את הלכי מחשבותיו מגיל ינקות ועד שנות ה30 שלו. אלא שמבחינתי המחשבות נעו במנעד בין מעצבנות למשעממות וטרחניות. היו קטעים שהתאכזבתי לקרוא, כנו התיאור השטחי והמתנשא של אוסטר על היהודים בעיירתו ועל המתרחש במדינת ישראל (כמו מלחמת ששת הימים), והיו קטעים שסתם נשמעו (נקראו?) לי מתייפיפים או מתייבבים "בכל מקום סביבי אני רואה... קטנוניות, טיפשות וצביעות... ובשל כך אני רואה את עצמי נעשה לא סובלני - וכדי שלא לפגוע באף אחד, פורש מהחברה. אני כועס על עצמי בגלל מה שנראה לי כקוצר רוח כלפי הזולת, ובכל זאת אינני יכול לעשות שום דבר בעניין זה." (עמ' 214). תיאורים שונים של שיחות עם חברים, בני משפחה, אנשי אקדמיה וספרות, וברבים מהם הוא שולל ובז לדעות, מחשבות, רעיונות של האנשים סביבו, בלי שביב של ספק, או חשיבה שלדבר יש כמה פנים או פירושים. מדי פעם, הרגשתי שהתיאורים כמעט ילדותיים ביכולת להתייחס לחשיבה שלו כאמת מוחלטת ושלטת, ולאחרים כחסרי הבנה ותבונה.

הפעם, כשסיימתי את הספר, הרגשתי בעיקר בזבוז זמן. לא הרגשתי שהספר חידש לי או ריגש אותי באיזשהו אופן. אם כבר התחדש לי משהו, זו התובנה מאיזה חלקים באישיותו של אוסטר צצו הספרים שאיך לומר? עצבנו אותי.

סיימתי לקרוא את'לילות קיץ ארוכים' בשלהי החורף, אך למרות שמו, גם בספר הזה של אפלפלד שוררת אווירה חורפית, מאופקת, מכונסת. כספריו הקודמים, גם זו יצירה מדויקת, רגישה ועדינה.
זה סיפורו של מיכאל, נער יהודי שאביו הבריחו מהבית ברגע האחרון לפני הגירוש למחנות. מיכאל הופך ל-יאנק, בן חסותו של סבא סרגיי. סבא סרגיי הוא גיבור מלחמת העולם הראשונה, שבחר בחיי נוודות כערך. יאנק וסבא סרגיי צועדים אל כפר הולדתו של סבא סרגיי, ובדרך יאנק גדל, מתבגר ובעיקר גומע מדבריו (ושתיקותיו) של סבא סרגיי. זהו רומן התבגרות וחניכה במהותו, על רקע, ומתוך אירועי השואה (שכמו בספרים קודמים של אפלפלד, נוכחת ומעיקה בכל רגע, מבלי לנסות לתאר או להנגיש את הזוועות).

יצא לי לפטפט עם אדם חכם לא מזמן, על 'הר א-דוני' המשובח והפיוטי של ארי דה-לוקה.
ומתוכן עלו וצפו נקודות השקה מעניינות בין שני הספרים (זו סקירה קצרה ושטחית, אך מי שייקרא את שני הספרים יוכל אולי להנות מנקודות אלו) :
(דבר נוסף- הסקירה כוללת פרטים רבים מהספרים, ולכן יש בה "ספויילרים" לרוב- ראו הוזהרתם!)

גיבורי שני הספרים הם נערים (ממש ילדים בתחילת הספר), שהוריהם מתו או אינם מסוגלים לגדלם מסיבות שונות. על נערים אלו פורש חסות אדם מבוגר אחר, שמאורעות קשים זיקקו את חוכמת חייו. בשני הספרים, החונך רומז למאורעות קשים ואכזריים שפגעו בו, או יותר משמספר- שותק. הנער רואה בחונך מודל, אפשרת להתעצמות במקום כניעה אל מול אכזריות והתבהמות כמו או בעקבות אנשים שסביבו.
בשני תהלכי החניכה, החונך מצמיח מהילד- נער, אדם לוחם צדק, המאמין בחירות וכבוד האדם ומוכן להילחם על כך. שני תהליכי החניכה נעשים באמירות מינימאליות, מכוונות אך לא כופות.
מרתק לראות ששני הנערים מתחילים במקביל לתהליך בניית העולם הערכי- מוסרי, גם באימון גופני רב מתוך מטרה מובהקת לחיזוק והעצמת הגוף (בסופו של דבר, זה משמש את שניהם למעשי לחימה של עשיית צדק, של הגנה על החלש מפני החזק, הפוגע). על אף שתהליך החניכה מבוסס רובו ככולו על שיחות, אמירות, הכוונות והוראות- מעשה הצדק עצמו בסופו של דבר הוא פיזי, גופני ויש בו פגיעה של ממש. ועם זאת, הספרים לא דוגלים בדמות הגיבור כדמות של איש שרירי, חזק וכוחני. להיפך- לשני החונכים, דמויות המודל, יש מגבלה גופנית משמעותית: סבא סרגיי הוא עיוור (ויאנק משמש לו 'עיניים' במובן מהותי), ולרפנילו יש גיבנת (כתוצאה מהתעללות פיזית? אולי גידול ממאיר? בסופו של דבר נרמז שהיא הגורם למותו). בשני הספרים נרמז שלנכות / מגבלה יש מהות מטא-פיזית כלשהי. הנער מאמין (על סמך דברים שאמר לו רפנילו) כי בתוך הגיבנת צומחות כנפיים, שייקחו את רפנילו לירושלים, משאת נפשו (במובן מאוד מסויים, זה מתרחש בסופו של דבר...). לעומתו העיוורון של סבר סרגיי מאפשר לו ראייה פנימית צלולה, התכוונות למראות החשובים והיפים בלבד (למרות שהוא מודע, מתייחס ומגיב כל הזמן גם למראות המכוערים והקשים שסביבם), אגב, גם לנער ב'הר א-דוני' יש עין אחת לקויה ו'עין טובה' והוא מתאר איך בעזרתן הוא מבחין בדברים שונים במציאות.
עוד דבר ש"תפס" אותי במיוחד זה ששני החונכים מרבים להתייחס ליהדות, לערכים ומעשים שמתקשרים אליה. עיקר הקשר הזה מתבטא, בעיניי, בציטוטים שהם מביאים מספר "תהילים" הפיוטי והנעלה (בעיניי הדמויות, הסופרים ובעיניי- הקטנה...).
"...הוא שוטף את הפה, יורק, ככה הוא עושה כשהוא עומד לדבר דברי קודש: בעיירה שלי הייתי קורא תהילים, היכן שכתובה השאלה:'מי יעלה בהר ה' ', ואומרת התשובה: 'נקי כפיים ובר לבב'. " (הר א-דוני / עמ' )
"...ולבסוף אמר 'יאנק יקירי, קרא לי בבקשה את המזמור הראשון של ספר תהילים. אבל אנא, בחסדך, לאט-לאט, כדי שאוכל לקלוט את המילים ואת המנגינה". (לילות קיץ ארוכים / עמ' 117).
מעניין גם לראות שבשניהם יש עניין עם שמות- ב'לילות קיץ ארוכים' מדובר על החלפת השם מ-מיכאל- ל-יאנק-, ורק בסופ-סופו של בספר הנער מספר את שם משפחתו היהודי, כחלק מחזרה לזהותו המקורית (או נכון יותר- צירופה לזהותו המתחדשת).גם כשסבא סרגיי ויאנק מאמצים להם כלב אומר סבא סרגיי "אי אפשר להשאיר אותו אצלנו בלי שם.כלב בלי שם הוא ייצור פגום. אין לו ייחוד"(עמ' 119).
לעומת זאת, שמו של הנער ב'הר א-דוני' לא מוזכר, ולאורך הספר הוא מכונה "הנער". ובכל זאת, יש התייחסות לשמות ולמהות שם בספר:"קוראים לו רפנילו כי השיער שלו אדום, העיניים שלו ירוקות, ... בנפולי, איך שראו אותו הדביקו לו את השם צנונית. וככה הוא נהיה דון רפנילו" (עמ' 16. צנונית באיטלקית: רפנילו).
לקראת סיומם של שני הספרים, החונכים מתים... לאחר מותם, מתוארת סיום ההתבגרות של הנערים, המגיעה לשיאה, כאמור, במעשה לחימה של צדק., ואיזושהי השתלמות של הזהות הבוגרת של הנערים (בני 12 ו14 בערך...).

ובכל זאת, גם שונים כלכך הספרים.
אפלפלד בכתיבתו המהורהרת, המצומצמת. מעבר לאווירה הקודרת והכבדה המאפיינת אותו, מצרף חלומות, "ראייה-כמעט-נבואית" של הדמויות ואין גבול של ממש בין העולם הפיזי, החומרי, המציאותי לבין עולם מטא-פיזי, רוחני, סמלי. המידע המקדם את העלילה מגיע מכאן ומכאן ואפלפלד מתייחס למידע זה כעובדתי (כמו החלום בו נרמז ליאנק שהוריו כבר נרצחו).
בניגוד לכך, דה לוקהמעצים את העולם המציאותי והחומרי, וחוויות רבות ומגוונות מתוארות בכל החושים בפירוט רב. גם בספרו יש רובד מטא-פיזי קיים, נוכח ובועט אך ברור כי העולם הפיזי שולט ומוביל אותו ולא להיפך. בכלל, דה לוקה מתייחס לחוויות החושיות (והחושניות) כמוקד בפני עצמו,אוכל, מראות נפולי, ריח הכביסה- כל אלה מתוארים בלשון שירה ים-תיכונית כזו.

וההבדל הגדול ביותר בעיניי- בסופו של 'הר א-דוני' יצר לו הנער יחידה משפחתית חדשה: אביו, מריה והוא. הוא בנה לעצמם עולם חדש 'מתוקן'. אך ספרו של אפלפלד מסיים בבשורת האיוב על יתמותו של יאנק-מיכאל "...אך עוד הספיקה לומר'תשמרו על הנער הזה. הוא נער יקר. אין לו איש בעולם'. ", ובאמירה זו נותנת האישה הקשר שונה לכל הספר: יאנק אמנם התבגר, התחסן, למד לעמוד בפני עצמו ולהשתמש בכוחו ויכולותיו. ועם זאת- בסופו של דבר הוא עדיין נער יתום, גלמוד, שנזקק לאנשים אחרים שישמרו עליו.

ויש עוד דברים רבים שלא ציינתי ועוד רבים נוספים שאולי לא הבחנתי. אך בעיניי, שני ספרים עמוקים, מרגשים ויקרים. בוודאי אשוב ושוב עוד אל שניהם.

חיפשתי ספר לשבת חורפית, וקיבלתי שפע המלצות על הספר הזה (למרות שאף אחד מהממליצים הנ"ל לא מכיר את הטעם שלי בספרים- נורה אדומה!), אז לקחתי, שיהיה.
התכרבלתי בשמיכה והתחלתי לקרוא- והיה די מאכזב. העלילה, השפה העומק... הרגשתי שזה ספר נוער לכל דבר והלכתי לעשות דברי-חורף אחרים.
השבת, ניסיתי שוב להמשיך, וחשבתי שאולי זה ספר שאעביר לאחיין אהוב (שאוהב ספרי פנטזיה), אבל בשלב כלשהו החלטתי שגם בשבילו, זה לא מספיק....
הגעתי לפרק השביעי, ולא היה משפט אחד עדיין שרציתי לקרוא שוב, שהשאיר עלי רושם.

יותר מזה, הרגשתי חוסר אחידות באופן כללי: חוסר אחידות בין התבססות על עובדות היסטוריות לבין הסברים לעלילה שלא העניקו לה יותר הגיון וסדר (* אני לא מאלה שמחפשים הגיון בספרי פנטזיה ומד"ב. אבל אם כבר יש הסברים- אז אני מצפה שיבהירו את העניינים. אם הם לא מצליחים בזה, הם מיותרים ומעיקים).
מעבר לזה, חוסר אחידות בשפה- מסלנג מאוד נמוך וילדותי, להרהורים נוגים ורגישים של הגיבור. בהתחלה, חשבתי שזה אמור לשקף את Wעולם המתבגרW שלו, אבל בשלב כלשהו זה התחיל להרגיש כמו סופר מבוגר שמנסה להישמע COOL וממש לא הולך לו.

ועוד דבר, בהתחלה חשבתי שהרעיון של שילוב התמונות הישנות בעלילה מקסים, אבל די מהר זה הרגיש כמו תרגיל בכתיבה יוצרת שהסופר מנסה (בכוח!) לחבר עלילה לפי תמונות אקראיות שהגיעו לידיו. כשהוא הכניס באופן לא קשור ומאולץ למדי את זיכרון הילדות על הילד המחופש לארנב, כבר חשבתי לעצמי שהיה מוותר על כל הרעיון של לשלב את התמונות בספר.

בקיצור, אני אישית לא נהניתי מהספר (במילים עדינות). גם לאחיין שלי לא אתן לקרוא אותו, עדיף שיקרא ספרים טובים יותר(לפי איך שאני מכירה את הטעם שלו...).

בעצם, סיימתי את הספר לפני כשבועיים, אבל לא התנסחה לי ביקורת, עד שבת.
בשבת... ראיתי חתול. שמנמן. אפילו שמנמן ביותר. הוא הביט בחמדנות על 4 יונים (שמנמנות גם כן), על הכביש העירוני שצעדתי לידו. ואז, התחיל להתקרב לאט- לאט, עם האף המונמך שמצביע קדימה, לאט-לאט, שהיונים לא ייבהלו... ובערך שהיה כמטר מהן--- הן פשוט התעופפו להן.
זה היה מראה מצחיק למדי- הוא היה כלכך בולט בשטח, שלא היה לו סיכוי להתקרב בלי שיבחינו בו, אבל כנראה שהוא לא הבחין בזה.זה היה נראה כמעט היונים ריחמו עליו, ועפו כדי לתת לו תחושה טובה שהוא "כביכול" נראה מאיים. נו, באמת.

זה גרם לי להיזכר בז'אאברס, הנמר המלכותי מהספר. בתיאור הנהדר על המארב שלו, בכוונותיו לטרוף את עזי הבר על שפת הנחל. איימטוב, בכישרונו החד והרב, מאניש את ז'אאברס באופן מרתק ומשכנע, ומצד שני מותיר אותו חייתי, טבעי ופראי לאורך כל הספר.
מבלי ששמתי לב, הוא הפך את ארסן סמצ'ין, הגיבור האנושי של הספר, לטבעי וחייתי כמו ז'אאברס, ובעצם הצליח לשכנע אותי להיות אמפטית, להבין אותו, ואת מהלכיו הבזויים.
ארסן, בפני עצמו, נראה דמות בין 'נלעגת' ל'נפשעת' במרדף המגוחך אחרי כוכבת האופרה שמזמן אינה מחשיבה אותו, בתכנון המדוקדק לרצוח את האמרגן שלה. בפני עצמו- הוא אדם שהיה מכעיס אותי אבל הקווים והחוויות המשיקות לאלו של ז'אאברס- הביאו אותי לראות אותו באופן אחר לגמרי, כאילו כל המהלכים האלו היו מטבעו, בלית נמנעים כמעט- מהלך מבריק.

והסיום, בו שני הגיבורים האנושי והחייתי מתעלים מעל עצמם ומעל לרגש אנושי- היה חתימה יפיפייה ליצירה הזו.

(על אף שניסיתי להפחית ציפיות מהספר, בהמלצת חברי 'סימניה', לא הצלחתי להשתחרר מההשוואה ליצירת המופת 'והיום איננו כלה'. ואכן- התאכזבתי. 'נמר השלג' לא מתקרב לעוצמות של 'והיום איננו כלה', אך בפני עצמו הוא ספר מצוין.
אז גם אני מצטרפת לעדת הממליצים: הנמיכו ציפיות. אל תקראו את 'נמר השלג' בצלו של אחיו הגדול. פשוט תהנו ממנו.
אני מאחלת לכם שתצליחו, אני פחות הצלחתי.).

ספר יפיפה. הספר מספר על התהליך שעובר נער ניצול שואה, שמגיע כמעט מבלי דעת לארץ ועל התהליך שהוא עובר, בימי קום המדינה. כתמיד, הכתיבה המיוחדת, פיוטית ומלנכולית של אפלפלד ריגשה אותי מהפסקה הראשונה ועד לאחרונה.
סיימתי את הפסקה האחרונה, ונשארתי מוטרדת מכל אותן שאלות שלא נענו: קשרים שלא נרקמו דיים, מנגינות שלא נוגנו עד סופן, ספרים שלא נכתבו, מילים שלא נאמרו...
ובכל זאת הספר תם. מלא ונשלם.
נדמה לי שאפלפלד רצה להעניק את החוויות שחווה הנער.
נדרשתי להניח לתבנית הרגילה של ספר שגיבורו הוא נער העובר מנערות לבגרות- תהליך ומסע ההתבגרות. זה ספר המדבר על התהליך כתפאורה ולא כנושא. הנושא הוא מחשבותיו, רגשותיו, הזיכרונות שזכר ואלו שטווה...
העולם שלי כל כך רחוק ושונה מעולמו של הנער. איך אוכל להבין את חוויות הבחור הבודד בימי קום המדינה, ויותר מכך- את חוויות הנער המתעורר לסירוגין בחלום הבלהות של החיים והיתמות בתום מלחמת העולם השניה? אבל אפלפלד , ביד אמן, רוקם בחכמה את המילים ליצירה שנוגעת ברגש האנושי, מהימים ההם, לזמן הזה. ואני התפלאתי אל מול העולם השלם והמלא של הנער, הבחור.

ספר יפיפה וכאוב. אני משתדלת לקרוא אותו בעשרה בטבת ולפעמים בט' באב, ובכל פעם זה סוחף אותי לצער ולכאב של היום.
הספר עצמו יחסית קצר, אבל נוגע במדויק בדברים, בכתיבה חדה ועדינה.
בספר שני סיפורים: 'תיקו עם המוות'- תיאור הזוועה דרך קורות משפחה יהודית בגיטו, השזורות בסיפור אהבה של נעורים (המתכתב עם 'שיר השירים' של שלום עליכם). הסיפור השני, 'הטלאי הצהוב' מבוסס על קורות הסופר, ילד צעיר המוחבא אצל משפחת איכרים ליטאית, ועובר מיד ליד עד הצלתו.
זהו ספר מעט נשכח, שחשוב וכדאי ללהכיר ולקרוא.

ספר יפיפה, עצוב ונפלא על בדידות קיומית.
לפעמים בדידות קיומית היא חוויה כלכך מהותית. כמו רעב, כאב או כפור.

'שמשון' התגלגל לידיי בעוד אחד מהגלגולים הלא צפויים האלה..יחד איתו הגיעו כמה המלצות חמות וחד משמעיות, וציפייה גדולה.
התחלתי לקרוא בו מספר פעמים, ולא מצאתי רצון להמשיך. כנראה שסגנון הכתיבה לא בשבילי.

מי שנהנה מהסיפור המקראי בלשון ימינו, וודאי ייהנה מ'כעלה נידף' / מילטון סטינברג (שהפך לאחד מהספרים היקרים ביותר לליבי), למרות שהוא לא מתקופת התנ"ך, אלא, מדבר על אלישע בן אבויה ("אחר"), תנא שחי אחרי חורבן בית שני.

בכל פעם שיוצאים לטייל, לוקחים, מים, כובע (טמבל, כמובן...) ואת הספר התכלכל הזה.
נופי הארץ מושלמים עם הפסקול (הזייפני) של השירים האלה.