****
יש ספרים, שכשאתה מקריא אותם לילדים שלך, והם נהנים, אתה קצת מתבייש. "הדבון לא לא" זה אחד מהם, וגם "בילבי בת גרב", ואפילו, תסקלו אותי באבנים, "מיץ פטל". גם הסדרה המזעזעת של אפריים סידון בחרוזים. הם כל כך מפגרים, ועילגים, רצופים בשגיאות תחביר, וכתיב, וסיפור, ובעלי מוסר השכל טיפשי וסתמי במקרה הרע ומחריד במקרה הקצת יותר רע. לא יודע איך הספר הזה נכנס אלי הביתה, אולי איזו דודה עם כוונות טובות ובעייה של הבנת הנקרא, אבל אני שוקל ברצינות שתקרה לו תאונה קטנה בימים הקרובים. אולי גם לדודה הזאת.
פעם היה דבון שקראו לו לא לא. ומדוע? כי היה דבון לא טוב, ועל כל שאלה ששאלו אותו, ענה "לא". אה, וואלה? אני משתוקק להיכנס להיפוך הלוגי של ההורים של הדבון הלא-טוב הזה. ברצינות, אני שונא את כל השיט הניו-אייג'י הזה שמלא כמעט כל ספר ילדים חדש ומכובס על המדף, אבל אפילו לעומתו הספר הזה הוא שיא של שטיחות מחשבתית וטמטום, למרות שהוא לא עלק פוליטיקלי קורקט.
ההאכלה בכוח של מוסר ההשכל את הילדים שגם הם, ראה זה פלא, נהנים להגיד לא על כל דבר, היא סופר מטומטמת ומיועדת גם להורים שאין להם כוח והם סופר מטומטמים ועצלנים בעצמם. מה הילדים אמורים להבין מהספר הזה? שאם הם ימשיכו להגיד "לא", זה ייתקע להם. שיום אחד יירד מלאך מהשמיים וילמד אותם לקח, והם יילכו לאיבוד, וכולם יזרקו עליהם סירים, מחבתות, מגהצים, ואפילו שעונים מעוררים.
ֿ
מסתבר שיצחק אבנון הסופר, בלי לדבר סרה במתים, כתב המון ספרי ילדים, אנציקלופדיות, השד יודע מה. הוא נפטר לפני יותר מארבעים שנה, כך שרעיון העוועים להוציא את הספר הזה (מחדש) שייך למישהו אחר, בלי הרבה שכל.
הילדים קוראים לי, אבא, אבא, לא לא, לא לא. אני חושב, הו, לא.
אני מרגיש צורך להתקלח. ברררר.
****
















