תשמעו חברים:על מרדנות ועקשנות לא צריכים להזרק מחבתות,מגהצים ומכל הבא ביד...אחרי שהקראתי את הסיפור לבני,הוא אומנם צחק,אבל אני נשארתי פעורת פה,חשבתי לעצמי איך הדובון הצליח עוד לחזור הביתה בכוחות עצמו ועוד בחתיכה אחת...כי אם היו זורקים עלי(אבל בדגם מוקטן)מגהצים,מחבתות,סירים ושעונים מעוררים,הייתי מגיעה לבית החולים,ייתכן עם נכות או אילמות לכל החיים או שהנזק הפיזי היה בלתי הפיך... לגדר אותי בשפכטל















אנו למדים שמקבלים "זריקות" מכל הבא ליד.
חברים יקרים:אחרי שקראתי את הביקורות והתגובות אכן הספר ישאיר אותי פעורת פה.
הקראתי את הספר היום לבני ובאמת אני מסכימה עם התגובות השליליות.
הספר אין לו ערך חינוכי:הילד שלי אומנם צחק,אבל אחרי שסיימנו לקרוא אותו שאלתי את עצמי:איך הדובון קם,ניער מעליו את כל "המפגעים":מחבתות,סירים,מגהצים ושעונים מעוררים.וחזר הביתה בל פגע ובחתיכה אחת.
אם כל הכבוד לסופר:לקבל אל כל "הזריקות" הללו ולא להגיע לבית החולים או להישאר נכה לכל החיים.
אשריי הדובון על כל הספיגות הללו.
אחרי ספיגות כאלו טוב שהיה לו את האומץ להגיד "כן" מהזעזוע מוח והפגיעות,טוב שהיה לו עוד כוח לדבר והוא לא נשאר אילם.

זה חרא ספר, חמדת

ולי נראה שהדובון לא לא דווקא מסייע ללוש את הילדים לדמות חיוורת ומשלימה. והמחיר אותו משלם הדובון על המרדנות כבד.

לחמדת זכותך לחשוב שזה ספר שובב ומרדני, זכותי לחשוב שהוא ספר מטומטם שמועדד אלימות. את שונאת ספרים עם מסר חינוכי? אבל הספר הזה מלא מסרים חינוכיים (אמנם טיבם של המסרים הללו מטול בעיני בספק רב). יש ספרים שהם אכן רק כיפיים בלי יותר מדי מוסר השכל ובילבי הוא בהחלט דוגמא לכך וגם חתול תעלול, אם כי גם שם אפשר למצוא מסר (קבלת השונה, ביטחון עצמי וכו'). את הספרים שאני מקריאה אני בהחלט מצנזרת ואצנזר, בדיוק כמו שאני מצנזרת תכנים בטלוויזיה או במחשב. בעתיד כשבתי תדע לקרוא לבד ותרצה לקרוא את דובון לאלא, לא אתנגד, אך בהחלט אומר לה מה דעתי על הספר. בעיני - מסרים חינוכיים, אלו לא מילים גסות - אבל כל אחד באמונתו יחיה!

אני זוכרת את הספר כשהבנות היו קטנות לפני 20 שנים,אז לא ראיתי בזה ספר קלוקל וגם לפי התזכורת של היום לא הייתי מצנזרת לבנותיי את הקריאה בספר. מהסיבה הפשוטה שאיני חושבת שצריך להבנות לילדים עולם מושלם ובלי חריגות חברתיות או התנהגותיות .בכלל אני שונאת ספרות לילדים/נוער שיש בהם מסר חינוכי מוסרני .למי שחושש אפשר לקחת ספר שכזה לקרוא לילדים ולהראות להם את ההתנהגות ההפיכה והרצויה לספר . עובדה שילדים אוהבים את הספר כי יש בו שובבות ומרדנות. אני חינכתי את בנותי להיות ביקורתיות ומרדניות אם הן פוגשות בהתנהגות מבוגרת שאוכפת את סמכותה רק בגלל שהיא הדמות המבוגרת .
ובאשר לבילבי -בפעם הראשונה אני נתקלת בסוג כזה של רתיעה הורית מהספר ,ואיני מבינה למה . אפשר לחנך לנימוסים והתנהגות נאותה אישיותית וחברתית של ילד מבלי הצורך ללוש אותו לדמות חיוורת , משלימה, מרכינת ראש אוטומטית ,לסמכות הורית או בוגרת יותר .אלא אם ההורים לא רוצים שילדיהם לא ימנו אם אנשי מנהיגות והובלה חברתית ואישיות בקרב החברה כשהם יגדלו .

בניגוד למקס ומוריץ, שהוא אמנם מעורר פלצות אבל מאוד מצחיק, במיוחד את מי שאוהב הומור סלאפסטיק (כמו רוב הילדים), הדובון לא לא הוא מין ספר מסר חד מימדי ומוסרני. טוב שיש נפש אחת צדיקה בסדום שמצילה אותו מגורלו האכזר. גם אני העלמתי אותו בלי שירגישו בין עוד כמה חברים למדף שעוררו בי סלידה, מסיבה לא ברורה, את יפתח המלוכלך, שגם הוא חבר מכובד בז'אנר, קשה לי לתת.

אם נשפוט ספרים רק לפי הערכים ואמות המידה הנהוגות היום, נצטרך להתחיל להשמיד ספרים שנוצרו בתקופות בעלות ערכים חברתיים שונים. לצורך חינוך ילדים - אולי את צודקת, ואולי לא. "מקס ומוריץ" - ספר עם מסרים איומים ונוראים שנכתב באמצע המאה ה 19 עדיין חי, בועט ו...חביב.