אני אוהב לכנות את הספר הזה "התנ"כ של טבע האדם".

החלק הראשון שלו של סקירה פילוסופית של כל הקונספט של Tabula Rasa שהוא טרחני מעט כמו הפילוסופיה בה הוא עוסק. אבל החלק השני שבו שמציג מחקרים מרתקים על התנהגות אנושית, ותורשה מול סביבה הוא הכרחי לכל דיכפין שטבע האדם מעניין אותו.

קריאת חובה לכל מי שתופש את עצמו כאדם משכיל.

ספר נחמד ומבדר.

החלק שהכי זכור לי בו הוא התיאור הבירוקרטי של גן עדן.

"פרשת חייו של איוואן אליץ` הייתה הפשוטה והשכיחה ביותר, אך גם הנוראה ביותר"

כך נפתח הפרק השני בספר הכי טוב שקראתי בחיי.

"מותו של איוואן איליץ`" מאת לב ניקולייביץ` טולסטוי.
הכותרת עצמה, כמו רוב הכותרות של ספרי המופת היא מעבר לכל מרתיעה. האסוציאציה הראשונה היא של דמויות שמנהלות שיחות ברומו של עולם בעברית ארכאית (מתורגמת) במסדרונות מעופשים.

אז לפעמים זה נכון, והספרים מנופחים ביומרנות. כמו "האחים קרמזוב" של דוסטוייבסקי - שאמנם יש בו כמה רגעים מאוד יפים. אבל מעבר לכל הוא בעיקר מתיימר. הרבה על טבע האדם לא למדתי ממנו.

הספר עליו אני כותב לעומת זאת, ממש לא מתיימר. סיפור של כ-70 עמודים עמוס בפרטים, שאין בו אף רגע מיותר. כוחו כל כך חזק שרק עלעול בו גורם לי לקבל צמרמורת. ועל אף שהוא נכתב לפני כ-120 שנים, הוא רלוונטי להחריד לימים אלו ולחיים של כמעט כל אחד מאיתנו, ואופתע אם הוא יאבד רלוונטיות אי פעם.

הסיפור מספר בקצרה על חייו ומותו של אדם, איוואן איליץ` הוא שופט מכובד - ממש התגלמות "החלום האמריקני" (למרות שזה היה מושג שלא היה קיים כשהספר נכתב), יש לו משפחה תומכת - הוא מנהל את חייו "בצורה הנעימה ביותר" ומתקדם בצעדים מבטיחים בקריירה שלו.

עד שיום אחד, הוא מגלה שהוא גוסס. ושאלה אחת נותרת ללא תשובה. מה בעצם עשיתי עם חיי?

עד פה, זה כנראה התיאור הכי בנאלי והכי סתמי של ספר שיכול להיות. ולכן אני לא מאמין בתיאורים. כי תיאורים לא יכולים לכסות את הדרך שבה טולסטוי מתאר את כל האנשים בהלוויה של איוואן איליץ` שחושבים כיצד הם יקודמו עקב מותו, והמחשבה התמידית של בני אדם שתמיד אלו הם אחרים שמתים ולא הם עצמם, אשליית האלמוות שמלווה כמעט כל אחד מאיתנו, ולו רק כדי להישאר שפויים.

התיאור לא יכול להראות איך טולסטוי מראה את ההתכחשות הפאתטית של בני משפחתו של איליץ` לעובדה שהוא הולך למות. שהוא מתאר כ"שקר" שרודף אותו. את העובדה הבלתי נמנעת שגסיסתו היא בעצם מטרד לבני המשפחה שמעדיפים להמשיך להחזיק בשקר, שהנה הוא הולך להחלים - ומכריחים את איליץ` עצמו להשתתף בו בשם הנימוס והמידות הטובות שהוא עצמו אימץ בעבודתו.

שום תיאור, לא יכול להעביר את האמפתיה שהקורא מרגיש לאיוואן איליץ` שבעצם מייצג כמעט כל אחד מאיתנו או אפילו מטובי חברינו, האמפתיה לסבלו הפיזי, אבל גם לנפשי.

התיאורים לא יכולים להראות את הריקנות שבחיי הבורגנות ו"ובחלום האמריקני" כפי שהספר חושף אותם. ולכן נותר לי רק להמליץ לכם קראו את הספר, כדי שכאשר תגיעו לערש דווי, תוכלו לפחות לנסות לענות על השאלה "מה עשיתי עם חיי?". כי בסופו של דבר גם אם אנחנו מעדיפים להתכחש לכך, כולנו נמות.

בתחום ה"העצמה העצמית" ניתן למצוא שני סוגי ספרים.

הסוג הראשון מיוצג היטב ע"י הספר הזה של דייל קארנגי. הספר נותן טיפים וטריקים מאוד מעשיים כיצד להתחבב על בני אדם, ולהיות אדם סימפטי ואהוד.

הסוג השני שיכול להיות מיוצג היטב ע"י שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים של סטיבן קובי - הוא ספר שנותן תורה שלמה מפורטת וארוכה להעצמה עצמית, ודורש ממך לשבת ולחשוב על החיים שלך לעומק.

מניסיוני הדל, דווקא הסוג הראשון של טיפים וטריקים אפקטיבי הרבה יותר. לנו כבני אדם - קשה עד בלתי אפשרי להשתנות בצורה טוטאלית רק באמצעות רטרוספקטיבה עצמית - יש בנו חולשות שטבועות בנו. הדרך האמיתית לעקוף אותן היא לא ע"י רטרוספקטיבה ומלחמה בעצמך, אלא באמצעות טריקים שקלים הרבה יותר למימוש.

במטאפורה ניתן לומר זאת כך: לאדם שסובל מהשמנה, עדיף להחביא את הממתקים רחוק מעצמו, מאשר להניחם לידו ולנסות לחנך את עצמו להתנגד לפיתוי.

לטעמי אם כל האנשים היו קוראים את הספר של דייל קארנגי - העולם שלנו היה ללא ספק מקום שיותר נעים לחיות בו. גם אם הרבה פעמים היה מדובר בצביעות.

בשורה התחתונה, ספר מועיל ומצויין.