תראו מה זה.
בנאדם מקבל תשעימים ומאיות במבחנים, קורא ספרים של מבוגרים לפני גיל 15, מאובחן כמצויין (דרגה מתחת מחונן, בייסיקלי אותו דבר, נשמע הרבה פחות מרשים), חושב ברמה מעט גבוהה יותר משל שאר הכיתה שלו - וחושב שהוא חכם.
והנה מגיע הספר הזה ואומר - "וואלה, לא."
אם בא לכם להרגיש מטומטמים ומאחרים להתפתח, מטילדה זה הספר בשבילכם. הוא יגרום לפרופסורים בפיזיקה לפקפק באינטליגנציה שלהם. ולא עוזר שכתבתי אינטליגנציה לא נכון והגוגל תיקן לי את זה שוב.
בכל מקרה, כמו שוודאי הבנתם, מטילדה היא ילדה גאונה. עד כמה גאונה? שמעו את זה:
א. בגיל שלוש היא ימדה את עצמה לקרוא
ב. לפני גיל חמש היא כבר קראה דיקנס. דיקנס, למען השם. וגם ג'יין אייר וגאווה ודעה קדומה, וספרים כבדים כאלה שאני לא הצלחתי לקרוא ממרום שש עשרה שנותיי. דאמ איט איתה!
ג. בגיל חמש היא יודעת בע"פ את לוח הכפל (הלוח של 12 על 12 למקרה שתהיתם) ויכולה לחשב ברמה של מחשבון, ובמהירות של מחשבון, מספרים גדולים מאוד. אני בגיל הזה רק למדתי מה זה שלוש ועוד ארבע. ואת לוח הכפל (של 10 על 10) לא ידעתי בע"פ עד כיתה ה'!
ד. היא כותבת חמשירים. פאקינג חמשירים.
ה. גם האינטליגנציה הרגשית שלה מפותחת ברמה שלא מתאימה לילד בן פאקינג חמש (כתבתי אינטליגנציה נכון לפחות הפעם. יש.)
ו. ברצינות. היא מתנהגת כמו אדם בן שניים עשר לפחות. היא ילדה בת חמש. אבל היא כל כך רגישה וקשובה וכאלה. וואו.
ז. את כל זה היא עשתה לבד, לגמרי בעצמה. ההורים שלה הם חרא של הורים, מזניחים ועל גבול מתעללים, ולא אכפת להם בגרוש מהילדה שלהם. היא לימדה את עצמה הכל.
ח. שוב, אני חייבת לציין שהילדה הזו בת חמש וחצי מקסימום. משהו כאן כל כך לא נורמאלי שאין לי מילים בכלל.
זה נחמד לקרוא ספרים מפעם. היום אף אחד לא היה קורא ספר כל כך מופרך, לא כזה שנכתב בימינו. היו לועגים לזה, או הופכים את זה לספר סאטירה. אבל לא. מטילדה הוא ספר רציני לחלוטין. לא רציני כלומר שאין בו הומור, אלא רציני כלומר סיפור שמתיימר להיות ריאליסטי ואמתי.
הדמויות שבו מוקצנות ומופרכות עד אימה. אף הורים כאלה מתעללים לא היו רשאים לגדל את הילדים שלהם בשלב הזה, ואף מנהלת מחרידה כמו גברת שכחתי-את-שמה-כי-הוא-היה-ארוך-מדי לא הייתה רשאית להמשיך לנהל את הבית ספר המחורבן. לעזאזל, היו מכניסים אותה לכלא או משהו, זה אשכרה תקיפה והתעללות בילדים, התעללות פיזית ואלוהים יודע שהתעללות מילולית, מה שהיא עושה שם. והיא אמורה להיות המבוגר האחראי. אלוהים ישמור.
הדרך שבה כל הדמויות בספר מוקצנות להחריד - טובים הם טובים ורעים הם נבלים מושחתים - ושבה העולם מחולק לשחור ולבן, גורמת לך לחשוב. כי הרי העולם האמתי לא ככה. והוא אינו רק ילדים ומבוגרים, טובים ורעים, שחור ולבן. הוא הכל מהכל, ולא תמיד אתה יודע מה נכון. אני מרגישה כך במיוחד בימים אלו, כשההורמונים המשתוללים שלי מכריזים עליי בתור בת נוער, והתודעה שלי והמוח שלי והגוף שלי כאחד מתחרפנים (מחשבה מצחיקה - דמיינו את מטילדה בעוד עשר שנים, בתור בת נוער. מעניין).
אם היה לי כוח הייתי מפרטת עכשיו את סוגיית השחור-לבן-אפור, אבל למען האמת אין לי כוח.
אבל כן מגיע לספר הזה שאדון בו עוד קצת, כי הוא היה הספר הראשון מזה הרבה זמן - יותר מדי - שהשאיר אותי ערה עד אחת בלילה.
אם הייתי רוצה לעשות קישור לעולם האמתי - העולם שבו אנחנו חיים, והעולם היחיד שבעצם משנה לנו באמת - הייתי מדברת על יום רבין שמתרחש היום. מאוד קל לעשות את הקישור, גם אם מעט גס. האלימות של המנהלת שלהם - אלימות - יום רבין. הנה הגענו, נסיעה קצרה.
אבל ספרים הם לא רק גשר לעולם שלנו. כלומר הם כן, אבל כמו כל גשר, אפשר לחצות אותו לשני הכיוונים. אפשר לקשר אותם אלינו - ואפילו מומלץ לעשות זאת - אבל אפשר גם לברוח אליהם, והם יקבלו אותך אל תוכם בחיבוק רחב ידיים וללא כל שיפוטיות.
ולמען האמת, זה מה שאני רוצה לעשות כרגע.
כי העולם לפעמים מעט דפוק. לא, בעצם הוא כל הזמן מעט דפוק. בעצם הוא דפוק לחלוטין. לא, גם זה לא נכון. לא לחלוטין. רק כמעט.
אבל יש בו דברים שלא דפוקים בכלל. חיוך כנה של אדם שטוב לו. שוקולד. מיטה חמה בסוף יום קר. גשם שמתחיל לרדת בדיוק כשאתה בוכה. חיבוק שמתאים בדיוק, שבו כתפיים וראש מתחברים כמו בפאזל. בובות פרווה עם עיניים נוצצות. ציפורים שעפות מפה לשם בסתיו ובאביב, בחץ או בשורה, או סתם כך בקבוצה מבולגנת. רוח שמצננת את הזיעה בגב, כשמורידים את התיק בסופו של טיול ארוך. הכוכב השני מימין לירח. ריח של לחם טרי. ורגעים נדירים של צלילות, שבהם אתה יודע פתאום מה אתה רוצה ומה אתה עושה ולאן מועדות פניך ומה עליך לעשות. והעולם צלול וברור וטהור כמו פיסת זכוכית או אגם מים, כמו להרכיב פתאום משקפיים אחרי שנים בהן ראית לא טוב. דמעות שמתייבשות על הלחיים ואתה לא טורח לנגב. חבר טוב. מים שנוצצים על גבי תות. העיניים של אדם אהוב.
יש דברים שלא דפוקים כאן בכלל. וטוב לחיות כאן. אבל מדי פעם טוב לברוח.
לברוח אל מטילדה, ואל העולם הברור שלה, שבו רעים נענשים וטובים זוכים בגמול, שבו רצון טוב ואמונה בעצמך יכולים לעשות הכל. שבו הבעיות היחידות הן כאלו חיצוניות, שאפשר לפתור.
ואולי בעצם זהו לא רק עולמה של מטילדה, אלא עולמם של כל הילדים בני החמש? אולי הכל בעצם כן פשוט כל כך, ורק אנחנו ערבבנו שחור בלבן בטעות וסיבכנו את הכל?
כך או כך, זה לא משנה. נכון לעכשיו ככה הוא העולם, בין אם נאהב זאת ובין אם לאו. אבל תמיד יש לנו לאן לברוח, וזה הכי חשוב.
טוב לברוח. אבל גם טוב לחזור. חייבים בסיומו של דבר לחזור. צריך לזכור את זה.
יום טוב לכם, חבריי-הטיפשים-כמוני-בהשוואה-למטילדה! אל תתנו לגאונה המזורגגת הקטנה הזו לערער לכם את הביטחון העצמי. כולכם חכמים. ואם אי פעם תפקפקו בזה, פשוט תזכירו לעצמם יתרון אחד חשוב שיש לכם על פני מטילדה - היא דמות בדיונית, ואתם לא. :)
עריכה
אני לרוב לא עושה את זה, אבל רק רציתי לומר משהו בנוגע לתגובות למטה, כי זה היה נראה לי משעשע.
האקדמיה לעברית אישרה מילה חדשה בשם "גילאנות", ומשמעותה היא אפליה על רקע גיל. מעניין, הא?
יום טוב! :)