מאיה ערד היא הסופרת האהובה עליי. היא מושלמת. היא בדיוק מה שאני אוהבת לקרוא ושכמוה הייתי רוצה לכתוב. היא אחת ואין שנייה לה. קראתי את כל ספריה ואני תמיד שמחה לחזור אליהם. את הספר הזה קראתי לפני שנים ועכשיו קראתי אותו שוב.
לא כל מורה או מרצה לספרות יכול להיות סופר או ללמד בסדנת כתיבה ולא כל סופר יכול להיות מורה או מרצה לספרות או ללמד בסדנת כתיבה. לא כל סופר יכול להיות ורסטילי ולכתוב גם רומן, גם סיפורים קצרים, גם נובלות (ואל תשאלו אותי מה ההבדל בין סיפור קצר לנובלה), גם שירים, גם ספרי ילדים, גם חלופת מכתבים, גם רומן בחרוזים, גם יצירות של המשתתפים בסדנאות הכתיבה, גם סיפורים בני שורה אחת או שתיים וגם הרצאות ברמה אקדמית.
ואז גם לכתוב ביקורות מלומדות ברמה אקדמית על כל אלה.
ולא כל מי שאוהב לקרוא ספרים בהכרח אוהב ספרות כמגמת לימוד אקדמית ורוצה לשמוע הרצאה על ספרות.
מאיה ערד יכולה להיות הכל ולכתוב הכל. נדמה לי שהיא אפילו הוציאה ספר עיון עם בעלה רויאל נץ (נץ מלכותי. אפרתי תיקנה אותי שהשם הוא Reviel ולא Royal, אז הוא נץ רגיל אבל עם שם בהחלט לא שגרתי). מאיה ערד מראה שהיא יודעת לעשות את כל זה, ולא רק בספר הזה. וצר לי, אבל לפעמים זה משעמם ואף מייגע וחופר. שלוש מילים שלא חשבתי שאגיד על מאיה ערד.
מצד אחד, בספר הזה יש סיפורים קצרים שרובם יפים ומעניינים וקולחים ומרתקים ומסקרנים וכתובים מעולה, שאדם טהר זהב, אמן הסיפור הקצר, כתב. שזו כמובן מאיה ערד.
מצד שני יש הרצאות ארוכות ומלומדות של מיטל עינב, ד"ר לספרות. שגם זו כמובן מאיה ערד. סתם שבריר של דוגמית קטנה, "כל תיאור ספרותי נמצא על איזשהו רצף בין שני קטבים, הקוטב המטונומי-מטאפורי והקוטב הליטרלי או המוחשי."
ויש גם את סיפור המסגרת שכל אלה משתלבים בו, שכמיטב המסורת של מאיה ערד, הוא... איך נאמר את זה בקצרה? מושלם. לטעמי.
אבל לא בא לי לקרוא הרצאות על ספרות. אף פעם לא חיבבתי את שיעורי ספרות. חוץ מאשר ניתוח של המחזה "כולם היו בניי" של ארתור מילר שהיה דווקא בשעורי אנגלית, סבלתי בשיעורי ספרות ועשיתי הכל כדי להימנע מקריאת החובה, כי לקרוא יצירה ספרותית לא צריכה להיות חובה, מה גם שמי שהחליט שדווקא אלו הן היצירות הספרותיות שאותן חובה לקרוא, לא תמיד צדק, לפחות לטעמי.
אבל אם כבר חייבים לקרוא יצירות, למה בעצם שהספר הזה לא יהיה קריאת חובה?
מלבד היותו רומן מרתק, הוא ספר על ספרות. יסודות הספרות, היסטוריה של הספרות, ספרות השוואתית, מונחים בספרות, סיפורים קצרים ועיסוק בחייו של הסופר. מוזכרות בו יצירות ספרותיות לרוב ואני מאמינה שמאיה ערד קראה את כולן, זה לא סתם ניים דרופינג.
אדם טהר זהב הוא סופר של סיפורים קצרים שכבר כמה שנים לא כתב שום דבר וחי על אדי הדלק והתהילה של ספריו הישנים. הוא אדם די לא סימפטי, קנאי וממורמר. הוא מרגיש שסיפורים קצרים נתפסים כז'אנר נחות, שהם נחשבים רק תחנה בדרך לעבר רומן אמיתי שאליו הוא לא מגיע, וכועס על כך שכל ברנש אקראי שכתב איזה סיפור קצר על זיכרונות משפחתיים נחשב לסופר, ואף מוזמן לשבת לצידו ולצד סופר אמיתי בפאנלים מקצועיים. הוא גם מתקטנן על סידורי הישיבה בפאנלים האלה. הוא גם די מבואס שלא רק סיפוריו הם קצרים, אלא גם קומתו. כאילו מישהו עושה לו דווקא.
האמת? לא הצלחתי להבין ממה הוא מתפרנס. הוא לא הוציא ספר כבר כמה שנים, הוא מלמד פה ושם בסדנאות כתיבה מעוטות משתתפים שהוא מזלזל בתלמידיהן, מדי פעם סיפור ישן שלו מתפרסם באיזו אנתולוגיה או שסיפור מגירה שלו מתפרסם במוסף לחג.
ואז אחת, עינב מיטל, ד"ר לספרות, כותבת עליו מאמר ביקורת ארסי וקטלני במוסף החג של "הארץ", ממש אכזרי ומעליב. היא מכריזה על לא פחות מסוף עידן הסיפור הקצר שהוא המייצג הגדול שלו. הוא רותח מכעס, נעלב ומושפל, ומחשב בינו לבין עצמו מה רמת החשיפה שהמאמר זכה לה, והאם אנשים עושים את עצמם שהם לא קראו אותו או שהם באמת לא קראו.
רצה הגורל (רצתה מאיה ערד) שהשניים ייפגשו, ולאחר טעות קלה בזיהוי, הסופר מפתח אובססיה לזו שקטלה אותו. הוא מאמין שמי שנתנה לו את מכת המוות הספרותית תוכל גם לתת לו את התרופה, ברמה המקצועית. הוא גם חולם עליה ברמה הרומנטית. סוג של תסמונת האישה המוכה בזעיר אנפין.
והיא חופרת. כמה שהיא חופרת. ואת מאמר הביקורת הארוך והמלומד שלה נגד הסיפור הקצר אפשר לזרוק לפח. קשקוש בשכל. אדם טהר זהב, יציר כפיה של מאיה ערד, כותב סיפורים קצרים פנטסטיים שתענוג לקרוא.
שמחתי לגלות שחלק מהסיפורים הקצרים שנכתבו בספר עובדו, בצורה זו או אחרת, כולם או רק הגרעין שלהם, לספרים של מאיה ערד. הם לא בוזבזו כסיפורים קצרים, ובכך אני בעצם מחזקת את מה שאדם טהר זהב בורח ממנו כל הזמן, שסיפור קצר הוא רק תחנה בדרך לרומן.
כך מתארת מאיה ערד את אדם טהר זהב (שהוא מאיה ערד) באנתולוגיה של סיפורים קצרים.
"אדם טהר זהב, יליד ,1965 מהבולטים בין סופרי דור הביניים, פרסם חמישה קובצי סיפורים. סיפוריו הרהוטים, מלאי ההמצאה, המשלבים עלילה מרתקת עם עין מבחינה וכוח תיאורי נדיר, הקנו לו את תואר 'אמן הסיפור הקצר'."
בדיוק.
