התמכרות

מוטי היה מכור. זה מה שאמרו לו כולם, כל הזמן. אשתו, אמו האלמנה, אחותו הצעירה ואחיו הבכור.

מוטי עצמו המשיך, כמובן, להכחיש את הטענה, כדרך המכורים מאז ומעולם. שוב ושוב טען, שהוא יכול להפסיק בכל רגע שירצה, אלא שאיננו רוצה. זה סתם משהו שהוא נהנה לעשות, הסביר, פעמים בלהט ובשכנוע, פעמים בשפה רפה, תלוי במצב רוחו ובדובר שעמד מולו. מה רע בכך? שאל, בקול תחנונים, כי מוטי לא היה איש ריב ומדון. אדרבא, מוטי היה איש נוח, ותרן, אוהב אדם וחברה, נדיב בזמן ובכסף, בעל ואב מסור, בן ואח אוהב – וגם מכור.

בנושא התמכרותו לא יכול היה איש להזיז אותו מדעתו, וכשתקפו אותו בני משפחתו, טען כנגדם בהתרגשות, "מה אתם עושים מזה עניין? מה, אני מסכן מישהו? מאיים על מישהו? תארו לעצמכם, שהייתי נרקומן או אלכוהוליסט! אז אני מוציא כמה גרושים על טוטו ולוטו, ממלא כמה טפסים, אז מה? תראו, פעם עוד נזכה בפרס הגדול וכולכם תודו לי!"

דפנה, אשתו, ניסתה לטעון כנגדו, שה"גרושים" מצטרפים למאות שקלים בשבוע, ושבילוי הזמן החביב עליו ממלא יותר ויותר משעותיו וממחשבותיו, עד כדי הסחת דעתו מן הילדים וממנה עצמה, אבל לשווא. גם כששכח לבוא להצגת בית הספר של רונית או לחגיגת יום ההולדת בגן של עידו, משום שהמתין לתוצאות הגרלה חשובה, גם כשהחמיצו אירוע משפחתי חשוב, משום ששכח את עצמו במשחק פוקר ידידותי, גם אז לא השתנה דבר. הוא התנצל, האשים את עצמו, הבטיח לפצות את הנפגעים – והמשיך בשלו.

דפנה התקשתה להבין את הדחף שהניע אותו בלי שיוכל לעמוד בפניו – הצורך בסיכון, המתח, הציפייה המתמדת לפריצת הדרך, לזכייה הגדולה, להון עתק. לה לא היו שום שאיפות בכיוון זה. הון גדול הפחיד אותה, וככל שהיתה חופשייה מאמונות טפלות, נטתה להאמין במה שאמרו תמיד אמה וסבתה המנוחה – מי שזוכה בהגרלה, ישלם על כך בדרך זו או אחרת. אבל היא אהבה את מוטי, וניסתה לא להציק לו יותר מדי, בניגוד להרגשתה הפנימית. היא עצמה היתה מרוצה בעבודתה, השתכרה יפה, לא חסכה מעצמה ומן הילדים ומצאה לעצמה תחביבים ועיסוקים, שגם הם עלו לא מעט.

לבסוף נואשו ממנו גם שאר בני משפחתו. לפחות, ניחמו את עצמם, האיש עובד, מפרנס הגון ואחראי, שמביא משכורת טובה הביתה ודואג לרווחת משפחתו, ואם ההימורים גורמים לו הנאה רבה כל כך, שיהיה.

דפנה נכנסה להריון והשניים החליטו, שהגיע הזמן להחליף את הדירה הקטנה והישנה במרכז תל-אביב, שקיבלו בירושה מסבתה של דפנה, בבית על קרקע מחוץ לעיר. אחרי חיפושים ממושכים נמצא בית מתאים וגם קונה לדירה במחיר סביר, מוטי לקח על עצמו את השיפוצים הדרושים, כדי לחסוך בהוצאות, ובעזרת משכנתא לא קטנה התבצעה העסקה והמשפחה עברה לבית החדש והמרווח.

"מוטי, עכשיו כשאנחנו צריכים לשלם אלפי שקלים כל חודש למשכנתא, אני באמת מבקשת שתצמצם מאד את ההימורים, אחרת פשוט לא נוכל לעמוד בהוצאות!" דרשה דפנה במפגיע, כשהתברר לה שלא תוכל להמשיך בעבודה במשרה מלאה עם תינוקת ושני ילדים, ובמרחק נסיעה ניכר מן המשרד.

מוטי הבטיח, ובמשך זמן מה גם עמד בהבטחתו. את הצורך המתמיד שלו בסיכון ובמתח השתדל להשביע ברכיבה על אופנוע, בגלישת גלים ובקפיצות ראש בבריכת השחייה. ההוצאות על כרטיסי הגרלה וטפסים למילוי קטנו במידה משמעותית, ובמשך חודשים אחדים מילאו השיפוצים, שנמשכו גם לאחר המעבר, העבודה בגינה והטיפול בילדים את רוב שעותיו הפנויות מעבודה. דפנה נשמה לרווחה – מוטי נגמל כנראה מהתמכרותו, ועם הזמן אולי יחדל ממנה כליל.

ואז נפלה הפצצה – מוטי פוטר מעבודתו עקב קיצוצים במפעל, שלאחר נסיון הבראה כושל פיטר את שאר עובדיו ונסגר לתמיד.

הפיצויים היו נדיבים, לאחר שנות עבודה רבות במשכורת נאה, אבל היה ברור, שעליו להזדרז למצוא עבודה חדשה לפני שיכלו דמי האבטלה. בינתיים נשאר בבית עם הילדים ודפנה חזרה לעבודה במשרה מלאה, כדי להבטיח את הפרנסה. חלקם היחסי של תשלומי המשכנתא, שעד כה היוו גורם משמעותי, אך לא מאיים, בהוצאות החודשיות, תפח לפתע והקדיר את שמיהם. משק הבית נדרש לצמצומים וויתורים – החוגים של הילדים, ההתעמלות של דפנה, כרטיס המינוי לתיאטרון, המינוי לבריכה השכונתית והנופש המתוכנן באילת, כולם נפלו קורבן למשטר הקימוצים החדש, בעוד מוטי נרשם בכל חברת כוח אדם שמצא, משגר קורות חיים לכל מספר פקס מתאים וממתין בין תקווה ליאוש לטלפון הגואל, שבושש לבוא.

המעבר לשכונה המרוחקת ממרכז העיר ניתק את מוטי מדוכן הפיס שליד הבית ומחבורת שחקני הפוקר שבשכנות, ודפנה קיוותה, שכך יקל עליו להינתק באופן סופי מהתמכרותו, שפחתה מאד בלאו הכי מאז הולדת מורן והמעבר לבית החדש. אלא שמוטי נעשה חסר מנוחה. העבודה חסרה לו מאד. כל חייו, מאז סיים את לימודיו במכללה להנדסאים, עבד ברציפות, נהנה מקידום והגיע לעמדה בכירה. הפיטורין ניתקו אותו בבת אחת הן מעיסוק פורה ומעניין, הן מעמדת חשיבות וכוח והן מחבריו לעבודה, שנפוצו לכל עבר עם סגירת המפעל והיו טרודים איש איש בבעיות משלו. אחד עזב את הארץ, אחר עבר לנגב, וגם האחרים נעלמו מחייו, כך או אחרת.

כל יום, כשיצא לטייל עם התינוקת, עבר ליד חנות העיתונים השכונתית, שמכרה טופסי הגרלות. תחילה השתדל להתעלם ממנה, לעבור למדרכה השניה, למצוא דרכים עוקפות אל הגן הציבורי. כל יום שהדבר עלה בידו נרשם אצלו כניצחון וחיזק את אמונתו, שאכן הצליח להיגמל, אם כי המחיר היה כבד. כל יציאה מהבית לוותה רגש חרדה כבד, מועקה ודפיקות לב מהירות. בכל פעם שהתקרב אל החנות, חש כמי שנכנס לשדה מגנטי ונאלץ להיאבק בקושי רב נגד המשיכה. לא פעם התפתה להישאר בבית, לנעול את עצמו בין ארבעת הקירות המגוננים ולהרחיק את הפיתוי, אבל היה עליו לצאת לקניות וסידורים, להוציא את מורן לטיוליה היומיים, והוא ידע, שאם לא יתמודד עם השפעות הגמילה, לא יתגבר לעולם על התמכרותו. פעם, כאשר פתח את עיתון הבוקר שהובא יום יום אל פתח הדלת, נשרה מתוכו הצעה להימור שבועי בהוראת קבע, המבטיח זכייה קבועה. ידו רעדה כשנטל את הדף המקופל, המפתה, לידו. אולי בכל זאת? זה לא בדיוק הימור, לחש השטן המדיח. הכנסה קטנה וקבועה, וסיכוי לזכייה גדולה… הוא קם וניגש אל הטלפון וכבר החל לחייג את מספר הבנק, כאשר תפס את עצמו. הזיעה הרטיבה את כל גופו וניגרה ממצחו, זיעה קרה. ביד רועדת שמט את השפופרת חזרה אל תושבתה, קרע את העלון לקרעים קטנים והוריד עליהם את המים באסלה. ראשו כאב ולבו הלם בחזקה. בפיק ברכיים גרר את עצמו אל הספה ושכב. כמה קרוב היה להידרדר, לאבד ברגע אחד את כל הישגי השבועות האחרונים.

בהדרגה העז להתקרב אל החנות המדיחה, התעכב להציץ בעיתונים שליד הדלת, ובסופו של דבר הצליח אפילו להיכנס ולקנות שבועון לילדים ולצאת בלי למלא טופס ובלי לקנות כרטיס הגרלה.

כשסיפר על כך אותו ערב לדפנה, העייפה מיום עבודה ארוך, אורו פניה. לראשונה מזה זמן רב חיבקה אותו ונשקה לו ספונטנית. "כל הכבוד, מוטי. אני באמת גאה בך. תראה שעכשיו יתהפך הכל לטובה. אני בטוחה, שבקרוב תמצא עבודה חדשה והכל יסתדר."

מוטי התענג על שמחתה ועל הערכתה הכנה ונטה לקבל את תחושת הבטן שלה – אולי באמת יקבל תשובה מן המפעל, שאליו כתב לפני שבוע? העבודה ממש נועדה לאדם בעל ניסיון כשלו, ואין רבים, המחזיקים בהמלצות כאלה, שקיבל מן המפעל שנסגר.

במשך שבוע החזיקה התקווה מעמד. מוטי נכנס עכשיו מדי פעם לחנות העיתונים, שממנה התיירא כל כך עד כה, קנה חוברת תשבצים, ממתקים לילדים, צעצוע קטן לתינוקת – והתעלם משורות הטפסים וכרטיסי ההגרלות המזמינים. חבר מן השכונה הקודמת התקשר להזמין אותו למפגש חברים ומשחק קטן, הד מן העבר, ובפעם הראשונה הצליח מוטי לסרב, בנימוס ובתירוץ משכנע. דפנה, שענתה לטלפון ומסרה לו את השפופרת ביד רועדת, נשאה אליו עיניים חרדות במהלך השיחה וגמלה לו בתשואות חרישיות כשדחה את ההזמנה. אפילו רונית בת העשר אמרה בשקט לאמה, כמה היא שמחה שאבא איננו נדבק יותר לטלוויזיה כשמשדרים את תוצאות ההגרלה, כמו פעם, כשהיה נכנס לדיכאון משום שלא זכה.

אחרי שבוע הגיעה ההזמנה המיוחלת לראיון עבודה, ואחרי הראיון עברו עוד כמה ימים של ציפייה מתוחה, שהסתיימו באכזבה מוחצת. המשרה ניתנה לאחר, כפי שמסרה לו מזכירת הבוס באדישות.

מוטי היה לבדו בבית עם התינוקת. הוא לא רצה לשתף איש באכזבה הקשה, לא רצה להניח לאיש לדעת, כמה תקוות תלה במשרה זו דווקא. אפילו דפנה לא ידעה על כך. הוא קיווה להפתיע אותה בבשורה משמחת, ועכשיו התנחם בכך, שלפחות לא עורר בה ציפייה למשרה מסוימת ולכן לא יצטרך לנפץ את תקוותיה. היו עוד אפשרויות פתוחות, אבל למשרות, שלהן לא התאים בשלמות כמו לזו. כל התרוממות הרוח שחש בשבועות האחרונים התפוגגה בבת אחת. הביטחון, שחש ביכולתו למצוא עבודה חדשה ומכניסה, דעך והצטמק. הוא השיט את מבטו סביב, בחדר המגורים היפה, שהוא ודפנה ריהטו ועיצבו לטעמם, בתמונות שבחרו יחד במשך השנים, במטבח המרווח, שעל ניקיונו וסדריו שמר בתקופה האחרונה, כדי לשחרר את דפנה מן הטורח.

הוא חיפש משהו דחוף וחיוני להעסיק בו את עצמו, ולא מצא. התינוקת שיחקה בשקט בלול. הבית היה נקי ומסודר במידה סבירה. הוא החליט לגהץ את ערימת הכבסים, שהמתינו מאתמול בחדרון שליד המטבח.

הוא שנא לגהץ, אבל דפנה שנאה גיהוץ עוד יותר ממנו, והוא ידע כמה תודה לו על שהסיר את העול הזה מעליה.

כדי להסיח את דעתו מן העבודה הטרחנית, הדליק את הרדיו. מוזיקה, שיחה עם חבר כנסת משמים, חדשות מדאיגות. פרסומות.

תשדיר פרסומת לכד את תשומת לבו. פרסומת להגרלה גדולה. ענקית. הפרסומת הזו שודרה כבר שבועות רבים, קשה היה להתחמק ממנה, אבל הוא אטם את עצמו בפניה, כפי שאלכוהוליסט עוקף בקשת רחבה בקבוק ויסקי מאיים. אבל עכשיו הצליחה לפרוץ את מתרסי ההגנה שלו.

הקריין הצוהל הזמין את כולם לשיר אתו ולקנות כרטיסי הגרלה, עוד כרטיסים, ועוד, להגדיל את סיכוייהם.

מוטי פרש את החולצה היפה של דפנה על קרש הגיהוץ. התחיל לגהץ. הפרסומת הסתיימה ועברה לאחרת. קפה חדש. ביטוח חיים. שוקולד. עוד ראיון מעצבן. שיר. עוד שיר. מבזק חדשות.

החולצה המגוהצת נתלתה על גב כיסא. עוד חולצה אחת, עדינה במיוחד. דפנה הזהירה אותו, שיש לגהץ אותה בחום נמוך.

מבזקי תנועה. פקקים בכביש החוף. עומס באיילון. מעניין אם דפנה הגיעה בזמן לעבודה. מעניין אם העובד החדש בחברה כבר התחיל בעבודה. מה הוא עושה ביומו הראשון? המנהל בוודאי לוקח אותו לסיור בקווי הייצור, מראה לו את משרדו, מסביר לו את הנהלים.

המגהץ השתהה שנייה אחת יותר מדי במקום אחד. כתם חריכה מכוער הצטייר על גב החולצה, האהובה על דפנה.

ברדיו התחדשו הפרסומות. מכונית משפחתית שכולם יקנאו. חופשה בחו"ל. קליניקה און.

כולם לשיר ולרוץ לקנות כרטיס הגרלה להגרלת הענק שתהיה בעוד שבוע. לא להחמיץ! לקנות עוד כרטיס, ועוד. להגדיל את ההזדמנות לזכות בחמישים מיליון. למה שמישהו אחר יזכה ולא אתה? הפעם זה שלך!

מוטי ניתק את המגהץ מהחשמל. זרק את החולצה החרוכה לאשפה. הוציא את התינוקת מהלול והושיב אותה בעגלה.

בחנות העיתונים שמחו למכור לו כרטיסי הגרלה. אחד. ועוד אחד, למזל. ועוד אחד. שלושה, כמספר הילדים. ועוד שניים – לו ולדפנה.

רק כשהתינוקת פרצה בבכי, התעורר מן הטרנס ומצא את עצמו מחזיק בצרור כרטיסים

ביד אחת ובעט בשנייה ולפניו טופס חיוב חתום של כרטיס אשראי, על סך -.1500 ש"ח, בערך כפליים מן היתרה בחשבון המשותף שלו ושל דפנה.

המוכר חייך אליו ולקח את הטופס החתום ואת העט. התינוקת המשיכה לבכות. כמה זמן הוא עומד כאן? לא היה לו מושג, אבל מתגובתו של המוכר לא ניכר, שארע משהו יוצא דופן. עוד קונה נכנסה לחנות והמוכר פנה אליה.

מוטי מלמל משהו ומיהר לצאת מהחנות, צרור הכרטיסים והעתק טופס החיוב החתום בידו. התינוקת נרגעה ברגע שתקע מוצץ בפיה וחזר לגלגל את עגלתה ברחוב. הוא הציץ בשעונו. מוקדם עדיין לקחת את עידו מהגן. הוא נכנס לגן הציבורי וישב על אחד הספסלים. התינוקת התבוננה בעניין ביונים, שהידסו על השביל וחיפשו פירורים. מוטי פתח את ידו הקמוצה והסתכל בכרטיסים.

הוא לא ידע מה בדיוק הם מייצגים. כישלון סופי ואחרון בניסיון להיגמל מהתמכרות מסוכנת? סיכוי לעושר אגדי? אסון, שימוטט ללא תקנה את חייו? הוא לא ידע עוד מי הוא, למה הוא מסוגל. הוא לא זכר את עצמו לוקח עוד ועוד כרטיסים. היה זה כאילו ישות אחרת השתלטה עליו. האיש, שרוקן את חשבון הבנק שלו מדמי האבטלה והשאיר משיכת יתר עד למשכורת הבאה של אשתו היה זר לו. הוא ידע, שאם לא ישלוט בעצמו בעתיד, הוא עלול להפסיד גם את המתרס האחרון בינם לבין איבוד הבית – כספי הפיצויים. הוא הביט בתינוקת וראה אותה, את רונית ואת עידו מושלכים לרחוב ואת דפנה מתישה את עצמה עד כלות בניסיון להחזיק את כולם מעל למים, בעוד הוא מפזר את משכורתה על הימורים מכל הסוגים.

כאב עמום לפת לרגע את חזהו וחלף.

מוטי הוציא את ארנקו, קיפל את הכרטיסים והכניס אותם לתוכו. אז קם והסיע את עגלת התינוקת אל הגן של עידו.

דפנה לא ידעה מה קרה. הלוואה סודית של אלף חמש-מאות שקלים מאחיו של מוטי הבטיחה, שהדבר לא ייוודע לה, לפחות עד שתראה את דף התנועות של חשבון האשראי המשותף. החשבון היה עתיד להגיע רק לאחר ההגרלה הגדולה. מוטי גרס, שלאחר יום זה כבר לא יהיה הבדל בדבר, אם תדע או לא, אם כך ואם כך. נראה לו, שחייו ייעצרו ביום זה ויימשכו, אם בכלל, בדרך שונה לגמרי.

השבוע שנותר עד להגרלה עבר על מוטי במצב של נתק נפשי, אבל כלפי חוץ נראה פחות או יותר כרגיל. כך לפחות הניח, כיון שדפנה לא נראתה מודאגת במיוחד ולא חקרה אותו להרגשתו. אחד המפעלים שפנה אליהם הזמין אותו לראיון, אבל ליום שלאחר ההגרלה, שנראה כשייך לחיים אחרים. הוא לא הצליח למצוא בעצמו שמץ עניין, התרגשות או תקווה.

הילדים היו מודעים במידה מסוימת לשינוי שחל בו, אם כי לא יכלו להבינו. לא פעם ראה אותם מביטים בו בגניבה וגורעים מיד את עיניהם. הוא אילץ את עצמו לטפל בהם כרגיל, לדאוג לצרכיהם, אפילו לשחק איתם, ובכל מעשיו התבונן בעצמו מן הצד, כמי שנפרד כבר מגופו. כרטיסי ההגרלה היו תמיד עמו, בתוך ארנקו. הוא לא חזר להביט בהם.

ביום ההגרלה הוציא את הכרטיסים והסתכל בפעם הראשונה במספריהם. שילוב של זיכרון צילומי למספרים והרגל של שנים אפשר לו לזכור חמישה-עשר מספרים שונים. בכל מספר הופיע תאריך בעל חשיבות בחייו, אם כי בשעה שקנה אותם לא היה מודע כלל לכך, שבחר בצירופי המספרים האלה. אז החזיר את הכרטיסים לארנק והתכונן לשעת הערב. הכאב העמום הופיע שוב בחזהו והפעם הקרין גם אל זרועו השמאלית. הוא הרהר בכך קצרות ומחק את ההרהור מתודעתו.

בערב ישב, כרגיל, מול הטלוויזיה. בחדשות דיברו על השבתת ניידות הטיפול הנמרץ של מגן דוד אדום ועל המיליונים, שהפיס התחייב להעביר למד"א ולא העביר. הקריינית שאלה, מדוע אין הפיס מעביר להם את הכסף מן הרווחים העצומים, שהכניסה מכירת הכרטיסים להגרלת הענק.

החדשות נגמרו ודפנה ביקשה לעבור לערוץ הסרטים.

"חכי רגע," ביקש. "אני רוצה לראות כאן משהו."

דפנה הטילה בו מבט חטוף, חושש, אך לא התווכחה.

נערת הפיס הופיעה והחלה להכריז בדרמטיות הרגילה על תוצאות הגרלת הענק.

מוטי ישב מאובן על הכורסה, עיניו מסומרות אל המסך. שאון משונה, כהמיית גלי ים, עמד באוזניו והכאב, שכבר הספיק להכיר במהלך השבוע האחרון, העיק על חזהו וזרועו השמאלית. המספר הזוכה הוקרן על המסך.

מוטי זינק מעל הכורסה, ידו שלוחה אל הטלוויזיה. פיו נפער בשאגת שמחה, ובו ברגע התחלפה השמחה באנקת כאב. היד השלוחה אחזה בחזהו, עיניו התגלגלו והוא קרס תחתיו על השטיח.

דפנה החווירה כסיד, המומה, אך התעשתה מיד וזינקה אל הטלפון.

כל ניידות הטיפול הנמרץ מושבתות, ענו לה בצער במוקד 101. נשתדל לשלוח אמבולנס רגיל במהירות האפשרית, אבל מספר האמבולנסים צומצם וכולם נשלחו לפניות קודמות. בינתיים, כדאי לנסות החייאה. אולי יש רופא בשכנות? חובש?

דפנה ניסתה הנשמה מפה לפה, אך ידיעותיה בנושא היו מצומצמות מאד. אחרי דקה או שתיים החליטה במקום זה לרוץ לבית הסמוך, שם, ידעה, גר רופא.

הרופא לא היה בבית, אבל אשתו הכירה חובש קרבי בבית השלישי. היא לא ידעה את מספר הטלפון, אבל התנדבה לרוץ לקרוא לו בזמן שדפנה תחזור הביתה.

החובש הגיע בריצה והחל מיד בהחייאה. אחרי כחצי שעה של עבודה מאומצת החל מוטי לנשום בכוחות עצמו, ובינתיים הגיע האמבולנס. לפני שלקחו את מוטי לבית החולים, ביקשו מדפנה להוציא את חפציו האישיים. היא הניחה אותם במגירה – מפתחות, פנקס שקים, פנקס טלפונים, ארנק.

בבית החולים אושפז מוטי בחדר טיפול נמרץ. הכרתו לא שבה אליו לפי שעה ובבדיקות נמצא, שהמחסור הממושך בחמצן גרם לפגיעה מוחית, נוסף לפגיעה החמורה מהתקף הלב. למחרת אשפוזו עבר מוטי ניתוח מעקפים והוחזר למחלקת טיפול נמרץ. הכרתו עדיין לא שבה אליו.

דפנה ישבה לידו ימים תמימים, מחכה נואשות לפקיחת עיניים, להבהוב של הכרה. הרופאים לא ידעו עדיין, מה היקף הפגיעה המוחית. בינתיים לא הגדירו אותו כצמח וקיוו שיחזור להכרה מלאה, אבל נתנו לדפנה להבין, שתיתכן גם תוצאה גרועה יותר.

מפעל הפיס הודיע, שבעל הכרטיס הזוכה לא נמצא עדיין. אם הזוכה לא יבוא לתבוע את זכייתו תוך חצי שנה, יפוג תוקפה.

בעבודה נתנו לדפנה חופשה ממושכת ובילדים טיפלה בינתיים אמה, אבל היה ברור, שהמצב לא יוכל להימשך לעד. העתיד נפרש לפני דפנה שחור משחור. שעות ארוכות ישבה ליד המיטה, מדברת מדי פעם אל בעלה הדומם, מקווה שקולה מגיע אליו ויצליח אולי לגרור אותו חזרה לחיים, ואחר משתתקת ביאוש. שוב ושוב שחזרה לעצמה את רגעיו האחרונים, את מבטו הקפוא, המסומר אל הטלוויזיה, את הזינוק הפתאומי, היד השלוחה, ההתמוטטות. מה בדיוק קרה באותו רגע?

כעבור שלושה שבועות ארע הנס. עיני מוטי פרפרו ונפקחו לרגע וידו, כשאחזה בה בעווית של התרגשות, נעה קלות בידה.

מאותו רגע החלה ההתאוששות, איטית וכאובה, אך מתמדת. בדיקות מקיפות הצביעו על היקף הנזק, ולפחות לפי שעה נמצא, שנפגעו מרכז הדיבור והתנועה. מוטי פקח ועצם עיניים, חזר לנשום בכוחות עצמו, הצליח לבצע תנועות פשוטות מאד ביד אחת, אבל עוד לא הוציא אף הגה, אם כי נראה שהוא שומע ומגיב, וברור היה שהוא מכיר את בני משפחתו.

לאחר שבוע הוחלט להעביר את מוטי לשיקום, ודפנה צמצמה את ביקוריה לשעות שאחרי העבודה. מוטי למד מיומנויות חדשות-ישנות מדי יום – לאכול, לאחוז דברים בידו, לקום מכיסא הגלגלים ולהתהלך, תחילה בעזרת הליכון ואחר בעזרת מקל בלבד – אבל עדיין לא דיבר ולא כתב. בימים אלה, כשדפנה באה לבקר אותו, החל לגלות אי-שקט ברור. נראה לה, שהוא מבקש להגיד לה משהו חשוב, אבל איננו יכול. משהו הטריד אותו, הדריך את מנוחתו.

באחד הימים הביאה איתה דפנה עיתון והחלה לקרוא לפניו. מוטי משך אליו את הדף הראשון והסתכל בעיון בכותרת, מקמט את מצחו במאמץ. אז הראה לדפנה באצבע רועדת על התאריך.

"כן, מוטי, היום עשירי ביוני. אתה כאן כבר ארבעה חודשים ומצבך משתפר מיום ליום. בקרוב תוכל לחזור הביתה."

מוטי נענע בראשו בכוח. יאוש ניצת בעיניו והוא התאמץ בכל כוחו לבטא מילה.

"מה העניין, מוטי? מה אתה רוצה להגיד לי?" שאלה דפנה, מודאגת. "כואב לך משהו? אתה רוצה שאקרא לאחות?"

מוטי טלטל שוב את ראשו לאות לאו. אז הראה על תיקה של דפנה, שהיה מונח על המיטה.

דפנה פתחה את תיקה והציגה אותו לפניו, תוהה.

מוטי פשפש בידיים נוקשות בתיק והוציא את ארנק הכסף והמסמכים מתוכו. הוא לפת אותו בכוח, הציג אותו לפני דפנה ואחר הראה על עצמו.

"הארנק שלך?" ניסתה דפנה.

מוטי הנהן בכוח, התקווה חוזרת אל עיניו.

"אתה רוצה את הארנק שלך? הוא בבית, במגירה. אביא אותו מחר," הבטיחה, ובאה על שכרה כשפניו נרגעו ואור ניצת בעיניו.

למחרת באה ומיד עם כניסתה, למראה פניו המורמות אליה בציפייה ועיניו השואלות, הוציאה את ארנקו מתיקה והגישה לו אותו.

מוטי התעסק זמן מה בסגר הארנק עד שהצליח לפתוח אותו, ואז שלף מתוך כיס פנימי צרור כרטיסי הגרלה.

דפנה, שהביטה בו בסקרנות, נאלמה דום. לבה הלם במהירות.

אט-אט, זהיר שלא לקמט ולא לקרוע את הכרטיסים, בחן אותם מוטי אחד אחד ולבסוף שלף את הכרטיס המבוקש, שמספרו נשאר בזכרונו כל אותו זמן, והושיטו לה. עיניו ננעצו ישירות בעיניה, ממללות, מתחננות, מפגיעות בה להבין. ואז, במאמץ על-אנושי, פצה את פיו והצליח לבטא מילה אחת - "זכיתי!"

ס ו ף

מגדל העמק, בעשר בבוקר

בעשר בבוקר, ביום סתיו חמים, ליד הקניון במרכז מגדל העמק. דמות גבוהה על שפת המדרכה, הילת תלתלי פלטינה גדולים, בלתי טבעיים בעליל, קלסתר חזק, חצאית מיני קצרצרה, שחורה, מבד קל, דקיק, מסולסלת מעט בשוליה, דומה יותר לתחתונית, ומתחתיה רגליים ארוכות, שעירות – ספק רגלי גבר, ספק רגלי פמיניסטית מוצהרת – עומדות בסתירה גמורה לחצאית, לתלתלי הפלטינה.

כל החזיון הזה, שהיה נראה במקומו ליד מועדון לילה יפואי בשעה שלוש לפנות בוקר, התלוש כל כך מן המקום והזמן, איננו מעורר שום תשומת לב מיוחדת בין אנשי היישוב, העוברים לידו – לידה? ללא מבט שני. רק אני, עוברת אורח מקרית, לא-שייכת, מטילה מבט תימהון בלתי נשלט וממשיכה בדרכי, תוהה.

נמיה בדרך למרכול

חיפה, שכונת נוה שאנן בשעת בוקר מאוחרת. רחוב מגורים ומסחר הומה אדם. המכונית שלנו עוצרת ברמזור. על מעבר החציה נחפזת נמיה מצד אחד של הכביש לצדו השני. רגליים קצרות נושאות גוף ארוך וגמיש, זנב ארוך נגרר מאחור. נמיה באמצע הבוקר בלב שכונת מגורים. הלולים שמורים מדי, כנראה, ולא נותר לה אלא להוציא כסף בכספומט ולמהר אל המרכול ממול, לקנות עוף קפוא לשבת.

מסרגות להיפי

חודש יולי באמסטרדם, שנת 1982. מרכז העיר הומה תיירים. אנחנו מטיילים ברחובות המסחר הצפופים, בין דוכני מציאות, בין חנויות גדולות וקטנות, מאכילים יונים בכיכר הדאם, מסתכלים בארמון, מחפשים מקום לשבת רגע, לנוח קצת מכל הגודש הצבעוני, הרועש, הזול והצעקני, נקלעים לבסוף אל כיכר קטנה, שקטה, מעט ירק וכמה ספסלים. על אחד הספסלים, מול מזרקה קטנה, יושב היפי מגודל: שיער ארוך ומדובלל, עגילים, בגדי היפי ססגוניים, כתובות קעקע על זרועותיו ובידיו מסרגות והוא סורג, בשקידה של סבתא מסורה לצמד נכדים.

פניה אחת שגויה

שלומית קדם

גשם יורד.

זה התברר לאפרים בו ברגע שיצא מן האולם אחרי ההרצאה. סביבו נדחקו אנשים, מכפתרים מעילים, פותחים מטריות, ממהרים למכוניות. לו לא היתה מכונית, גם לא מטריה. כשיצא מהבית אחר הצהרים, היה בהיר לגמרי. אמנם, ברדיו אמרו משהו על גשם, ועדה הזכירה לו לקחת מטריה, אבל השמש זרחה, והוא צחק לה.

עכשיו כבר לא צחק. עוד עשר דקות יוצא האוטובוס האחרון הביתה, מרחק עשרים ק"מ. לבקש טרמפ עד התחנה ממישהו? איננו מכיר איש כאן... לא נעים...

עד שחשב ושקל, כבר עבר על פניו הזוג האחרון, צוחקים ומצטופפים תחת מטריה גדולה ירדו במדרגות ורצו אל המכונית האחרונה, שנשארה ברחוב. טריקת דלתות, התנעת מנוע וכבר הם נעלמים מעבר לפינה ואינם.

לבדו. מאחוריו נסגרה הדלת, כבה השלט הגדול בחזית. האחראי יצא כנראה מאחור. זהו. אין ברירה, צריך לרוץ מהר לאוטובוס.

המדרכות בהקו ברטיבות. שלוליות שיקפו את אורות הפנסים. זרמי מים געשו בצדי הכביש, שהיה לנחל זמני. משבי רוח טלטלו את ענפי העצים מעל ראשו. הדובון עצר את רוב הגשם, אבל נעליו נכנעו כבר בחציית הכביש הראשון ועכשיו שכשך בהן כמו בסירות מוצפות.

עוד כביש לחצות. פניה ראשונה ימינה ועכשיו שמאלה ברחוב השני וכאן צריכה להיות התחנה...

אין תחנה.

כנראה טעה בפניה. זה לא הרחוב הנכון. חזרה לפינה. כן, עכשיו הוא זוכר. לא הרחוב השני שמאלה אלא השלישי.

אורותיו האחוריים של האוטובוס הבהבו אליו אדומים מבעד לגשם לפני שנעלמו מעבר לפינה.

הוא נעצר בבת אחת, המום. שאון מתכתי של פח אשפה מתהפך החריד אותו מקפאונו. חתול מבוהל נמלט לפני רגליו. שחור? אולי. בחושך כולם שחורים...

טוב. זהו. האוטובוס האחרון ברח לו. מה עושים עכשיו? עיר זרה, גשם, אין נפש חיה ברחוב.

הביתה! איך מגיעים הביתה?

מכונית חלפה בשקשוק ונתז ברחוב הראשי. שלט האיר לרגע על גגה ונעלם.

מונית. נכון. הוא ימצא מונית ויסע הביתה, כמה שיעלה.

יש לו בכלל כסף? ודאי לא די למונית בשעה כזאת. כספומט. איפה יש בנק בחור הזה?

הבנק הקרוב היה ברחוב הראשי, מעבר לכביש. עוד נהר עבר בנעליו המשקשקות. הכספומט סגור. מרחוק ראה שלט של הבנק המתחרה ושכשך עד אליו. ידיו רעדו, מקור ומעצבנות. טעה בהקשת המספר הסודי. ניסה שוב, ולפתע כבר לא היה בטוח בסדר הספרות של המספר, שזכר בעל פה זה שנים.

בנסיון השלישי נבלע הכרטיס.

טוב. להירגע. לא להיתפס לפאניקה. מה עושים עכשיו?

מלון? יש בכלל מלון בחור הזה? ונניח שיש, איפה הוא? איך מוצאים אותו בשעה כזאת כשאין אפילו את מי לשאול? ונניח שימצא אותו בדרך נס, איך ישלם? מי בכלל יתן לו להיכנס כשהוא חסר פרוטה ונראה כמו דלפון דולף ולא כמו מרצה מכובד, איש שם בתחומו?

אם עדה היתה כאן, היא היתה יודעת מה לעשות. לה זה בכלל לא היה קורה. עדה תמיד יודעת מה לקחת, מתי לצאת, איפה לפנות... עדה. הוא יתקשר אליה. בשביל מה יש טלפון? היא תציל אותו. היא תבוא לקחת אותו במכונית, או תחכה לו עם כסף ליד הבית כשיבוא במונית... זהו. איפה יש כאן טלפון ציבורי?

הטלפון הראשון היה מקולקל. מישהו תלש את השפופרת. בשני לא היה קו. עד שהגיע אל השלישי, כבר היה קפוא ורועד ורגליו בקושי נשאו אותו. כרטיס החיוג נשמט מבין אצבעותיו הקפואות לשלולית וכשניסה לחייג, טעה בין הלחצנים ונענה בתשובה מתרעמת בקול זר. השפופרת נטרקה על התנצלותו הנבוכה. בחיוג השני הגיע לביתו. קולו הוא השיב לו בנימוס, בעברית ובאנגלית. הודעה מוקלטת. כללי הבית - כששוכבים לישון, מנתקים את הטלפון. כמי שנודע במתיחות הטלפוניות שלו, היה אפרים קורבן מועד למתיחות-נגד ולצלצולים זועמים בשעות מוזרות. עדה כעסה, הילדים התעוררו מבוהלים מצלצולים באישון הלילה. עדה שכבה לישון, והטלפון מנותק עד הבוקר.

ואם עדה עוד היתה ערה והיתה עונה לטלפון, מי יודע אם היתה מאמינה לו? היא בוודאי עוד זוכרת את הפעם ההיא, כשהתערב עם חבר, (טוב, שניהם שתו קצת קודם…) שאשתו תבוא מיד לעזרתו אם תחשוב שהסתבך בצרה, והתקשר אליה ואמר לה, שהוא בספריה באוניברסיטה וקודם הרגיש רע והתעלף בשירותים וכשהתעורר, מצא שכבר סגרו את הספריה ואיננו יכול לצאת ואולי תוכל לבוא לחפש את השומר שיפתח לו…

הוא חיכה אז עם החבר מול שער האוניברסיטה ושניהם ראו אותה מגיעה תוך חמש דקות (בוודאי נסעה כמו מטורפת) ומתחילה לצעוק על השומר, שיתן לה להיכנס מיד…

טוב, הוא זכה בהתערבות, אבל אחרי מה שקיבל אז מעדה…

והפעם ההיא, כאשר – טוב, נעזוב את זה.

אמר לתא הקולי מה שאמר וניתק. עוד נסיון, אל חבר טוב. אין תשובה. ודאי, הבחור התגרש לא מזמן, מתפרפר בלילות. חבר אחר, לא כל כך קרוב, אבל בכל זאת...

אין תשובה. נכון, נסע לחו"ל ועוד לא חזר.

אחיו? מה יעזור לו זה מן המושב שלו בגליל? חבל להפריע לו, חקלאי חרוץ, הולך לישון עם התרנגולות וקם איתן בהשכמת הבוקר. חבר לעבודה? לא כל כך סובל אותו, אבל אולי בכל זאת.

משיבון. הודעה מאנפפת, מבטא אנגלו-סכסי. טרק בעיצומה של ההודעה. חשב על עוד מישהו שאפשר לנסות, אבל מצא, שהכרטיס התרוקן.

טוב. בלי פאניקה. ספירת מלאי. אחרי חצות בעיר זרה, בלילה הגשום ביותר בשנה. רטוב, קפוא. אין כסף, אין כספומט, אין קשר טלפוני. בלי פאניקה.

צעדי ריצה התקרבו מאחור. הוא הפנה את ראשו. גבר מכורבל בדובון כהה עבר לידו ונעלם בכניסה לבית סמוך. יופי לו, הולך הביתה לישון.

מי עוזר לאנשים במצוקה? המשטרה! איפה המשטרה?

אור כחול הבהב לעומתו על הכביש הרטוב, כמענה לתפילה.

ניידת עצרה לצד המדרכה. שוטר יצא, ניגש אל הדמות המכורבלת, רועדת מקור, ליד הטלפון הציבורי.

"תעודת זהות, בבקשה."

אפרים חיטט בכיס אחד, בשני. באחורי, בפנימי של הדובון. בארנק השטרות.

"אין לי כאן אתי. כנראה שכחתי במכנסיים האחרים, החלפתי קודם... מיהרתי..."

"בסדר, עלה לניידת. נברר בתחנה."

בניידת היה לפחות יבש. וחמים. אפרים ישב בהרחבה, נשם לרווחה. עכשיו ידאגו לו. השוטר דיבר במכשיר הקשר, אמר משהו על גבר בדובון כחול, דומה לזה שהזקנה תיארה, לא, הארנק לא אצלו, אבל עוד לא ערכו חיפוש... אפרים הפסיק להקשיב. עיניו נעצמו בניגוד לרצונו.

בתחנה חקרו אותו קצת, ללא התלהבות יתרה. נזפו בו על שהוא מסתובב ללא תעודת זהות. שמעו על האוטובוס שברח, הכספומט שנבלע, הטלפונים שלא ענו... בסוף אמרו לו להיכנס לתא המעצר ולישון שם. בבוקר יבררו הכל. היומנאי הכין לו תה חם ונתן לו שמיכה בלויה. הוא הצטנף על המיטה המתקפלת ועצם עיניים. בבוקר יתקשר אל עדה, הכל יהיה בסדר. איזה רעמים וברקים... טוב שהוא כבר לא ברחוב... עכשיו לישון...

אי שם בשעות הקטנות הכניסו שיכור לתא. השיכור כשל, נתקל במיטה ונפל על אפרים. אפרים התעורר מבוהל, הדף אותו מעליו בכוח. הכל היה חשוך, מלבד אור חירום קטן מעל דלפק היומנאי. השיכור נפל על הרצפה ונשאר מוטל שם בלי תנועה. אפרים נרדם שוב.

בבוקר מצאו את השיכור מת. אולי נחבט בראשו מן הנפילה, אולי נפגע בתגרה, שבגללה נעצר. הגופה נשלחה לנתיחה. לאפרים נאמר, שיישאר במעצר עד שיתברר חלקו במות השיכור. התירו לו טלפון אחד.

בשבע עוד היה הטלפון בבית מנותק. עדה עסוקה עם הילדים, אולי בכלל לא הרגישה, שלא חזר הביתה בלילה.

בשבע וחצי ענתה לטלפון.

"עדה, זה אני. תשמעי איזה דבר נורא קרה לי, לא תאמיני. אני פה במשטרה, במעצר, ושיכור אחד מת וחושבים שזה בגללי ואיחרתי את האוטובוס ואת לא ענית לטלפון ואין לי..."

"אתה צודק, אני לא מאמינה. ואני לא רוצה לדעת אצל מי בילית את הלילה הפעם. הזהרתי אותך, נכון? אמרתי לך, שבפעם הבאה שתנסה למתוח אותי, לא אקשיב לך, נכון? אז שלום."

כשניסה שוב, כבר היה הטלפון מנותק. קולו, תרבותי, מנומס, עברית ואנגלית, הלעיג עליו מעבר לקו.

רק בשעה עשר, אחרי שהצליח, בתחנונים, לחלץ עוד שיחת טלפון מן השוטר, שניסה לשווא להסתיר גיחוך מעבר לחזות קפדנית, הגיע סוף סוף אחיו עם תעודת הזהות ובגדים להחלפה וחתם על ערבות.

אחיו הסיע אותו הביתה והמשיך מיד חזרה למושב. הוא גרר את עצמו ברגליים כבדות לקומה השלישית. הדלת היתה נעולה. כמובן, עדה בעבודה, הילדים בבית הספר. איפה המפתח? חסר לו שגם את המפתח שכח בבית. אבל לא, הרי ראה אותו במשטרה כשהפקיד את הארנק אצל היומנאי. הוא מוכרח להיות – כן, הנה הוא.

בדירה הריקה נכנס להתקלח, הכין לו תה חם עם לימון ולקח שני אספירין. ראשו היה כבד. אולי הצטנן אתמול. לא פלא. הנעליים עוד היו רטובות מהמבול של הלילה.

בחדר השינה סגר את תריסי החלון הדרומי ונכנס למיטה. התכסה מעל לראש ונרדם מיד.

מן השינה הכבדה צף ועלה לרגע כששמע את סיבוב המפתח בדלת וקול צעדים בחדר הכניסה. עדה חזרה מהעבודה. חשב לקרוא לה, אבל העייפות גברה עליו והוא חזר ונרדם. באיזה שהוא זמן שמע בתוך ערפילי השינה את הטלפון מצלצל ואת קולה השקט של עדה, אבל את המילים לא קלט.

כשהתעורר לבסוף, היה החדר מוצף אור שמש. בחלון המערבי ראה שמים כחולים נקיים מענן. מן המבול של הלילה לא נותר שריד, כאילו נברא במיוחד לכבודו. הוא התמתח בהנאה, מתענג על תחושת הנועם והחמימות. גם ראשו היה צלול וראשית ההצטננות נעלמה כלא היתה. כמה טוב להיות בבית. כשיספר לעדה, היא לא תאמין…

בבת אחת נחת עליו זכר הלילה שעבר. אימי חדר המעצר, הגוף הכבד, רטוב ומצחין, הנוחת עליו בכל כובדו ומחריד אותו בבת אחת משינה עמוקה אל חושך מצריים ורעם אדיר. הוא דחף אותו, זה נכון, פשוט כדי להיפטר ממנו, אבל לא בכוח כזה, לא יתכן שפגע בו עד כדי כך… בגלל הרעם, לא שמע את החבטה כשנפל, אבל לא יכול להיות שהיתה חזקה כל כך…

"עדה!" צעק בפאניקה גמורה. הם יחזירו אותו למעצר, יעמידו אותו למשפט, התובע יישא נאום חוצב להבות, הסניגורית – הוא ראה אותה בבירור, גבוהה וכבדת גוף, שערה הכהה שוטף על גבה, נאבקת בכל כוחה לזכות אותו, מזעזעת את המושבעים – אופס. אין מושבעים בישראל. מזל שגם כיסא חשמלי אין. רק מאסר ארוך, ארוך…

הדלת נפתחה. עדה נכנסה, פניה חתומים. בידיה החזיקה מגש ועליו כוס מיץ תפוזים וצלחת עם טוסט, כמו שהוא אוהב. ארוחה אחרונה לנידון למוות?

"עדה, עכשיו את כבר מאמינה לי? הפעם זה באמת, את מוכרחה להאמין לי."

"כן, דני סיפר לי שהוציא אותך בערבות. איך הצלחת להסתבך ככה? אפילו עליך לא הייתי מאמינה שתעשה שטויות כאלה."

"גם אני לא תופס איך זה קרה. תגידי לי, את מאמינה שדחיפה שלי יכולה להרוג מישהו? רבע עוף כמוני? והוא היה גורילה, בחיי, מאה חמישים קילו כמו כלום! כמעט מעך אותי! לזה הם קוראים רצח? זו היתה הגנה עצמית! הוא היה הורג אותי! אבל הם כבר ילבישו עלי רצח, אני יודע, הוא בטח שבר את הגולגולת ועכשיו הם יגידו שזה בגללי, ויאסרו אותי לכל החיים ואת תישארי לבד עם הילדים ובטח – "

עדה פלטה קול מוזר, חנוק. אפרים היה המום. אם עדה בוכה, גורלו ודאי נחרץ. אין לו סיכוי.

הוא הביט בה, מבוהל. פניה עוד היו חתומים, אבל זוויות פיה זעו ובעיניה נצנץ משהו. "צריך להשיג עורך דין מעולה," אמרה. "דני אמר לי, שיש לו חבר משפטן. תצטרך ייצוג טוב במקרה הזה. וצריך גם לברר, איזה זכויות יש בביטוח הלאומי למשפחות אסירים."

אפרים החוויר כולו. צמרמורת אחזה בו מתחת לשמיכה החמה. זהו, הכל אבוד. אם עדה חושבת שיאשימו וירשיעו אותו, ברור שהשופט יחשוב כמוה. בשביל מה היה צריך את כל הנסיעה האידיוטית הזאת. לו רק היה יוצא בזמן, לו רק לא היה טועה בפניה ההיא…

עדה ישבה על המיטה, לצדו והניחה את ידה על ראשו, מלטפת ברוך את קרחתו הקטנה. הנצנוץ החשוד בעיניה התגבר. דמעות? פיה התעוה קלות, והיה לו רושם ברור, שהיא מנסה לכבוש חיוך. חיוך? חייו נגמרו ואותה זה מצחיק?

"זה בסדר, אפרים, תירגע. אף אחד לא רוצה לאסור אותך. הם יודעים, שרבע עוף כמוך לא רצח גורילה של מאה חמישים קילו. החבר של דני, עורך הדין, בירר במשטרה. לפני שעה הוא התקשר. בנתיחה מצאו, שהוא מת מדום לב, כנראה כתוצאה משילוב קטלני של אלכוהול וסמים. יכול להיות, שכשהוא נפל עליך הוא כבר היה מת. בכל מקרה, לא היה לך שום חלק במותו. ניקו אותך מכל חשד."

"אז… אז למה לא אמרת לי מיד? למה התחלת לדבר על עורכי דין וזכויות של משפחות אסירים?"

"מה יש, ולי לא מגיעה פעם מתיחה קטנה?"