הביקורת נכתבה ביום שישי, 22 בנובמבר, 2024
ע"י המורה יעלה
ע"י המורה יעלה
כמיטב המסורת מאיה ערד כותבת דמויות שהמניע העיקרי שלהן זה קנאה באחרים ורצון להפוך את היוצרות ושכולם יקנאו בהם...
ב"קנאת סופרות" הייתה זו סופרת בגיל העמידה, מורה לסדנאות כתיבה לחסרי כישרון שנאלצת להתמודד עם ספרי ילדים על דובונים שלא מסתדרים בגן וצבים עצובים.
ב"אמן הסיפור הקצר" זה דווקא סופר ציני בן כארבעים שהפך מנער הזהב הבוסרי של הוצאות הספרים למרצה תל-אביבי פסימיסט וקשוח.
אדם טהר-זהב סובל או נהנה מאהבה נכזבת כבר עשור ומשהו וסוגד למכזיבה-סופרת המיתולוגית שלו גלית גולן. אותה גלית הייתה כלום ושום דבר לפני שהכירה אותו, והיא המשיכה בלעדיו לחיות את חייה עם גברים אחרים נחותים ממנו ולכתוב את ספריה שלדעתו שייכים לו, אבל התקדמות השנים לא מזיזה בכלל לאדם טהר-זהב. הוא ממשיך להיות תקוע בשנות הזהב של פרסומו, נאמן יותר מכל לטמינת הראש בחול, ומאשים בכך אחרים.
גם הסופר הנוכחי שואף שוב לקאנון הסגור של ה"ביוקר", ולא נותן לעובדות לבלבל אותו, במעין פתטיות שאינה תואמת גיל.
תחום ההייטק ההולך ותופס תאוצה מופיע פה כאויב הכישרונות האומנותיים ה"אמיתיים" כמו שפעם ידעו לפתח, וגם את אהובתו של אותו טהר-זהב, שנישאת לאיש הייטק "יציב", כמילת גנאי.
אכן ההייטק המרושע הוא האשם בהפיכת הסופר לציני וזה שינוי שאינו בר חזור.
הבורגנות קפצה עליו בלי לשים לב והפכה גם אותו לזקן וממורמר, נער הכלוא בעולם המבוגרים מוכה החידלון הרוצה לברגן את כולנו במסווה של חדשנות וצעידה קדימה...
אך הוא, הסופר, בסך הכול רצה את הדברים הבסיסיים ביותר - כפי שמדגים הסיפור הפותח שהפך אותו לסופר:
"משקי"ת ת"ש"
הסיפור מגולל את קורותיה של חיילת זוטרה ו"שוקיסטית" שנשלחה לגוב האריות של קצינות הת"ש ונדרשה לטפל במקרי הרווחה הקשים שבצה"ל, עקב רצונה התמים להוכיח את עצמה ואת נאמנותה למולדת. זהו סיפורה הנוגע ללב של נערה שרק רצתה לחזור בשלום לחייה חסרי הדאגות ונוצלה על ידי גורמי הצבא ושאר המבוגרים הרשלניים, שכביכול רצו בטובתה והאדירו אותה, שכנעו אותה שהיא יכולה לטפל באלכוהוליסטים וצרכני סמים מבלי להבין שהיא נגררת לעולם אחר שיש בו התחזות ולא תמיד מסכנות... היא פשוט טרף קל לאותם משפיעים גדולים ואדירים ממה שתוכל אי פעם להבין.
דיברנו פה רבות על סדנאות כתיבה (בעיקר גרועות), וזו דוגמא טובה לסדנת כתיבה שלא הייתי רוצה להשתתף בה.
קודם כל - נאמר בה במפורש כמה פעמים מצד הסופר שהוא עושה זאת בשביל כסף.
דבר שני - זוהי סדנה תל-אביבית במלוא מובן המילה, שמחייבת את חבריה להתיישר לערכים המקודשים על ידי העיר.
במילים אחרות - "הגעת לפה, שכח את כל מה שלמדת - ותתחיל להעריץ אותי"
דבר שלישי - תרגילי הכתיבה מתחמקים מענייני היום יום, ומתמקדים בייסורי גסיסה פואטיים, נרטיב מסוים ונכון של שואה, משיכה נשית חסרת סיכוי נואשת ומודחקת לגבר חזק שיכול לקטול כל סופר במחי משפט כמו לדוגמא המרצה בסדנת הכתיבה שאת לומדת בה (ממש לא מחייב שזה יהיה המרצה בסדנה, אבל זה המרצה בסדנת הכתיבה, אדם משהו... נכון ביצ'?.)
גם רחמים רבים יותר על חיות מאשר על בני אדם יתקבלו כפתרון נכון לתרגיל, ובכמה שפחות מילים. הוא גם ככה עושה לכם טובה שהוא כאן, המרצה הנערץ. הרי בשנת תשעים וחמש הוא קיבל 400 מכתבי מעריצים...
מה לא יתקבל כפתרון לתרגיל בסדנה או בהפסקות או בשיחת טלפון עם המרצה או כשאלה או בכלל?
- המילה "לא" (חיילים משוחררים תינוקיים)
- התאחדות של כמה תלמידים שחושבים אחרת מהמרצה (הכוונה אלייך עדיה)
- חוסר מגניבות (מיכל)
- להיות בגיל האמיתי של עצמך (צביה)...
- חוסר התפעלות מגאונותה וייחודיותה של גלית גולן ואמירת האמת לגביה בלי ללקק למרצה (כולם!!!)
המסקנה היחידה המתבקשת היא שגדל כאן דור דפוק!!! דור שמעניינים אותו ענייני ילודה ומוות בחיים האמיתיים ולא רק לכתוב עליהם בייסורי גסיסתם.
כל מה שהמשתתפים כותבים הוא גרוע משום שהם לא כמוהו הקדישו את חייהם לכתיבה צינית, ואין גם איך ללמד אותם כי רק הוא יודע איך לכתוב. ובלי כל קשר - נשים הן רעות ופתייניות, או זקנות ממורמרות, או הכי גרוע - טאטאדאדם...
מורות!
בחיים לא ראיתי שנאה כזו למורות. לא מעט שנים השקעתי במערכת החינוך, כתלמידה, כפרח הוראה, כמורה מחליפה וכחונכת. אבל היי, הבנאדם התעלה על כל המלעיזים.
הדרך העיקרית שלו לכינון משמעת היא דרך שפחות הייתה מתקבלת בתיכון - שיסוי של תלמידה בשנאתם של שאר התלמידים אחרי שהחזיק את כולם קצר. חצופה שכזאת, להיות קיימת מבלי להיות עסוקה כל הזמן בשאלה מה הוא חושב עליה...
לא יודעת אם יש פה באמת גישה שיש מחשבה מאחוריה, או שזו סתם אותה גברת בשינוי אדרת: חרם למתקדמים. לא מבינה וכנראה גם לא אבין למה מבוגרים משכילים משתפים עם זה פעולה ומגיעים לסדנה זו.
מה שבטוח - עם כל החסרונות אני מעדיפה להיות מורה מאשר מרצה - אם זו ההגדרה למרצת סדנת כתיבה למבוגרים.
8 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
המורה יעלה
(לפני 9 חודשים)
ראובן
תודה על תגובתך המכבדת
שונרא - אז אני מבינה שאת חתול במציאות... אין לי כל כך איך להגיב, חוץ מזה שאולי תצטרפי לאדם טהר-זהב ותפתחי סדנה ובה תחטטי לאנשים בדיפלומה כחלק מההערות הלא קשורות שנועדו למתג אותך כאדם האינטליגנטי היחיד. |
|
|
ראובן
(לפני 9 חודשים)
יעלה-זוכר את עצמי כתלמיד תיכון.
המורות עם ה'תשקיעו,תמחקו,תתקנו...לכתוב חיבור טוב זה שעה' הייתי כותב בעשר דקות וקוצר תשיעיות ועשיריות. בסדנת כתיבה אחת רכשנו כלים מסויימים (כמו הכנסת דמות נוספת לכאורה משנית ועם זאת חשובה). לדעתי נולדים עם זה ואם אין-שום סדנה לא תעזור. |
|
|
שונרא החתול
(לפני 9 חודשים)
התחלת טוב ואחר כך איבדתי אותך. את סוטה לגמרי מהעניין ומגיעה לאני לא יודעת איפה.
"אמן הסיפור הקצר" קדם בכמה שנים טובות ל"קנאת סופרות". מה קשור תחום ההייטק לספר הזה? את היית רק מורה מחליפה? לא מורה במשרה מלאה? פשוט את קוראת לעצמך המורה יעלה. בכל מקרה תקראי את הספר של מאיה ערד "שנים טובות". הדמות הראשית היא מורה. |
|
|
המורה יעלה
(לפני 9 חודשים)
ראובן -
אני חושבת שזה דבר שמפתחים עם השנים. כמו האמרה הגורסת שלכל אדם יש סיפור.
מה שכן - צריך עריכה טובה כדי להוציא ספר לאור, אבל כשביקורות כל כך מסרסות השאלה אם זה לא בא מתוך אינטרס. אבל אני מודעת גם לגישה שאומרת שזה כישרון וזהו, מקבלת את זה |
|
|
ראובן
(לפני 9 חודשים)
סקירה יפה, יעלה.יום אחד אגיע אליו.
סדנאות כתיבה-מנסיוני-קשקוש. אפשר ללמד כלים מסויימים אבל למי שאין כשרון כתיבה לא יועיל. |
8 הקוראים שאהבו את הביקורת
