מיניאטורות חיים
את דינה סמדר הכרתי כאמנית רב גונית, אחד מתחומיה היה ציור מיניאטורות, בדרך קלאסית, מדויקת, בממדים קטנים, באופן שיכולתי לחפון את הציור בידי ולהביט בו באינטימיות. זאת כוחה של המיניאטורה, הלוכדת בקווים בודדים סיפורי חיים שלמים.
הספרון של זביגנייב הרברט, האפוקריפים ההולנדיים, קטן הממדים, שאפשר לי לחפון אותו בכף ידי, מורכב מסיפורים קצרצרים, המציירים חיים במשפטים קצרים ומדויקים. הספר הזה נראה ומרגיש כמיניאטורה.
הרברט הוא משורר פולני שחיי בפולין בימיהם השחורים של הכיבוש הנאצי והקומוניזם הסטליניסטי. לכן הוא רואה בתור הזהב של הולנד במאה -17, תקופה שראויה להיחשב כמודל לחברה, בה הים לגביה הוא מאבק קיומי, אך לצדו, היא יידעה להיות אנושית וסובלנית, ופורצת דרך בתחומים רבים, כאמנות, פילוסופיה, מדע, גילוי יבשות, וסחר חוצה עולמות, המהווים פלא לארץ קטנה, אך היא הייתה גם ארץ הסובלת מתחלואים, כמו שמרנות דתית, ובכל זאת היא חייה באיזון.
כשהתחלתי לקרוא את הספר, לא הצלחתי להרגיש את החיבור לרגש, אותו יוצרת המיניאטורה המצוירת. הארה לספר קבלתי מסיפור חיים. כך זה אצלי, החיים מפרשים לי את הספרים, והפוך.
לפני זמן מה עלינו לטכס אזכרה לחותני, מעמד שלא פעם, לא יודעים מה לומר. גיסתי הייתה זאת שאמרה את הדברים הכי נוגעים ויפים, סיפור קטנטן המעיד יותר מכל על מי שהיה האדם. על יום חורפי, בו חזרו ילדיה עם מגפיים מלאי בוץ, וחותני החליט מבלי שאף אחד ביקש ממנו לנקות את נעליהם. כזה היה חותני, איש של נתינה בלתי סופית, אדם שהפך דברים קטנים לרגעי אהבה גדולה.
הרברט בחר לתאר תקופה באמצעות אנקדוטת מחיי גיבוריו, חלקם ידועים, כורמיר, שפינוזה ורמברנדט, חלקם ידועים רק למי שבקי בתולדות הולנד, ואחדים אלמונים, באמצעותם הרברט שואל, מהי ההיסטוריה? הוא החליט לקרוא לספרו האפוקריפים ההולנדיים, מושג המתייחס לספרות גנוזה או חבויה. סיפורים קטנים, אינטימיים ושוליים הנותנים פרשנות מעניינת להיסטוריה, ולאופן בו היא הותירה את רישומה לדורות הבאים, או נמוגה בחוסר עניין.
מיהו גיבור היסטורי, האם הוא עושה היסטוריה, או מבטא את התקופה בה הוא חיי, האם הגיבור בחייו, הוא מופת לבאים אחריו? הרברט בחר כמענה, בסיפורי חיים קטנים וצלולים, ומשאיר לנו את התשובה. אני אהבתי שלושה סיפורי חיים של שלוש דמויות שונות.
אודן ברנולט, היה ראש מועצת המדינה. מתמונת דיוקן מתפורר של צייר אלמוני, הוא משתקף כזקן עם אנרגיה מתפוגגת ונואשת. ברנולט היה ממייסדיה של הרפובליקה הצעירה. כשליטים רבים, הוא לא ידע מתי לפרוש. יריביו הדיחו אותו בהליך שיפוטי, שהוביל אותו לגרדום. הרברט מספר אנקדוטה, על רגעי חייו האחרונים, בהם התליין הציע לנידון למוות להניח את ראשו אל מול כתם השמש. האם היה זה חסד אחרון, או לעג אחרון? האם הזיכרון שלנו מברנולט הוא תמונתו האחרונה והקודרת?
באחד מהסיפורים, מתאר מפגש בין האמן ורמיר, לבין המדען ממציא המיקרוסקופ, אנטון ון לונהוק. האם המדע מעניק תשובות לאנושות, או שכל גילוי נוסף מעלה שאלות נוספות, שואל ורמיר. האמן לעומת המדען, מנסה לפצות על אי הוודאות בניסיון לייצר הרמוניה, השואפת להעניק אהבה לאנושות.
שפינוזה החליט לתבוע את קרוביו על חלקו בירושה ממנה לכאורה נושל, עניין שעל פניו נראה קטנוני, וחומרני למי שנחשב לאחד מגדולי הפילוסופים. לסיפור הקטן הזה טוויסט מפתיע.
הרברט חושב שהחיים לעולם לא שלמים, שלמות היא המצאה של משוררים וחולמים, מבחינתו החיים הם שקיעה לתוך התוהו, השפעת אנשים מסוימים על ההיסטוריה היא כמו משק כנפי הפרפר. האם זאת אירוניה, או מציאות המתארת את עקרונות ההיסטוריה ככאוס. הרברט מביט למורשת התרבות, לפוליטיקה האנושית ולחיי היום יום ומנסה לחבר ביניהם, באופן שדווקא הסיפורים הקטנים, הם הגדולים והחשובים. הסיפור הזה הוא אוסף של פרטים קטנים, יש בו אירוניה יבשה, ונקודת מבט ייחודית המעניקה להיסטוריה, קנה מידה קטן ואנושי, המעורר בנו חיוך וגם עצב. הרגשתי שהסיפורים האלה היו מבחינתי אוסף מיניאטורות יפה ומעורר מחשבה.
