ביקורת ספרותית על תמונה קבוצתית עם גברת מאת היינריך בל
ספר מעולה

---

יש לי בבית עותק ישן מאד של הספר הזה (הכי כיף ספרים ישנים, שאפשר לראות על הדפים הצהובים הקמוטים שלהם שיש להם היסטוריה), פחות או יותר מהתקופה שהוא יצא לאור בתרגום עברי (כלומר שנת 73). העותק הנ"ל נרכש על ידי אבא שלי, שהיה אז בן 13.
כשהייתי בערך מאה עמודים לתוך הספר התקשרתי לאבא שלי כדי להחליף רשמים. "מתוקה," הוא אמר לי, "זה היה ממש מזמן, שקראתי את הספר הזה. כל מה שאני זוכר זה שלגיבורה קוראים לני פפייפר ושהיא מלמדת את עצמה איך לחרבן מבלי להצטרך נייר טואלט".

זה כשלעצמו יכול היה להספיק לי, כשמתחשבים בעובדה שהספר נכתב בשנת 71 ובניגוד למצופה - הוא דווקא הספר הכי נועז שיצא לי לקרוא. הדבר היפה הוא שלני פפייפר היא הרבה יותר מזה. היא חושנית להפליא ומצד שני תמימה ולא מודעת לכוח המיני שלה, היא מנותקת לחלוטין מהעולם שסביבה ומצד שני יודעת להתחבר לדברים שאנשים אחרים לא מצליחים להתחבר אליהם (לרגע כמעט האמנתי למחבר שאפשר למצוא עומק ותוכן בהפרשות גוף), היא קוראת שירה ויוצרת ומנגנת ומצד שני בחלקים מסוימים של הספר היא ממש נראית טיפשה גמורה. או, נגיד את זה ככה: היא מפגרת סביבתית, בזה אין ספק. השאלה היא למה זה הופך אותה, לאדם נחשל שנשאר מאחור ולא מצליח להתמודד עם הלחצים של החברה והחיים המודרניים, או לאידאליסטית שהיא אמיצה ונעלה מכל הצייתנים העלובים לחוקי החברה.
הספר הזה הוא מבוך של מראות, השתקפויות שונות של דמות אחת, כשאת התמונה בונות עשרות דמויות מלאות שלכל אחת מהן ישות וייחוד משלה.

אגב, להיינריך בל יש אח בשם אלואיס. בספר הזה הוא בחר לשרבב זוג אחים, היינריך ואלואיס פפייפר - כשאלואיס הוא דמות נאלחת למדי. מעניין מה זה אומר. הוא שרבב את השם שלו (היינריך) פעם נוספת, כאח של דמות נוספת - אח של לני הגיבורה, שזוכה להערצה גמורה מצד הסובבים אבל מצד שני נחשפים טקסטים, איך לומר? מביכים למדי שהוא כותב בתור חייל נאמן עד כדי גועל (בעולם האמיתי, היינריך בל ניסה לצאת מהשירות הצבאי שלו בכל דרך אפשרית: בקשות, אישורי מחלה, אפילו עריקה לזמן מסוים). עוד לא הסקתי מסקנות בנידון, אבל מעניין לראות את המשחקים הקטנים האלה שהסופר משחק.

קצת צרמה לי ההתייחסות הנאיבית משהו לפשעי מלחמת העולם השניה, אבל מלבד זה - ספר מצוין.

» ביקורות נוספות של תמר
» ביקורות נוספות על תמונה קבוצתית עם גברת