זה מתחיל בספור כאילו על אהבה אפלטונית ממשיך בנישואים לא מוצלחים, ואחר כך רומן חשאי לא פשוט עם שבוי רוסי. לני גם מגורשת מביתה. מתחילים להבין לני פפייפר היא אולי באמת קומוניסטית בעלת אידיאולגיה מגובשת. אבל כבר נוצר הרושם שהיא בן אדם רגיל שמסתבך עם חייו, עם יצריו ובעיקר עם סביבתו. בעלי מקצוע מכובדים סוציולוג בלש ואפילו עיתונאי מתשאלים אנשים רבים המכירים את הגברת לני במהלך חייה מסתבר שלני כמו מרביתנו באופן לא מודע היא גרמנייה שמהלך חייה בין שנות השלושים לשנות השבעים של המאה ועשרים מתואר בספר. היא מושפעת מהמתרחש בארצה בפרט מהמתרחש בעיר קלן העיר שלה. עיר שהיא לב ליבה של גרמניה המתועשת. בספור החיים שלה היינריך בל מתאר ביושר מה באמת התרחש שם. אין כאן דמוניזציה אבל גם לא ארואיקה -סתם גברת אחת שנותנת לנו הקוראים להבין את התמונה טוב יותר מהרבה ספרי הסטוריה העוסקים בתקופה. מומלץ לקריאה ובכלל ספריו של היינריך בל ראויים . הוא כותב ומתאר תמונה ריאליסטית של תופעות אנושיות בתקופה הסטורית לא פשוטה -תקופה מטורפת. ועוד מהצד השני - הצד שאנו בצדק שונאים . הגישה של בל להציג את הכלל דרך הפרט כפי שרואים בתמונה בכריכת הספר נכונה ומענינת. הוא לא היחיד שעשה זאת. אבל הוא עשה זאת טוב.

סיפור חייה של לני פייפר מסופר על ידי "המחבר" שהוא ספק חוקר ספק בלש שעוקב אחר פרקים בחייה של לני פייפר - אישה גרמניה שסיפור חייה למעשה מתאר את גרמניה מימי מלחמת העולם השניה ועד ימינו. לני, למעשה מייצגת את התמורות החברתיות והפוליטיות שעברו על גרמניה. המרתק בספר זה בעיקר הוא הנרטיב הגרמני, הצד השני של המטבע בכל הנוגע למלחמת העולם השניה. בספר באה לידי ביטוי תמונת סבלו של העם הגרמני כתוצאה מהמלחמה, סבלם של האנשים הפשוטים שרצו לאהוב ולחיות את חייהם הפשוטים. כמו כן מצייר לנו המחבר היינריך בל את גרמניה המודרנית שצבועה בצבעים שונים ללא זכר כמעט לייחודיות ה"ארית" הישנה.

יש לי בבית עותק ישן מאד של הספר הזה (הכי כיף ספרים ישנים, שאפשר לראות על הדפים הצהובים הקמוטים שלהם שיש להם היסטוריה), פחות או יותר מהתקופה שהוא יצא לאור בתרגום עברי (כלומר שנת 73). העותק הנ"ל נרכש על ידי אבא שלי, שהיה אז בן 13.
כשהייתי בערך מאה עמודים לתוך הספר התקשרתי לאבא שלי כדי להחליף רשמים. "מתוקה," הוא אמר לי, "זה היה ממש מזמן, שקראתי את הספר הזה. כל מה שאני זוכר זה שלגיבורה קוראים לני פפייפר ושהיא מלמדת את עצמה איך לחרבן מבלי להצטרך נייר טואלט".

זה כשלעצמו יכול היה להספיק לי, כשמתחשבים בעובדה שהספר נכתב בשנת 71 ובניגוד למצופה - הוא דווקא הספר הכי נועז שיצא לי לקרוא. הדבר היפה הוא שלני פפייפר היא הרבה יותר מזה. היא חושנית להפליא ומצד שני תמימה ולא מודעת לכוח המיני שלה, היא מנותקת לחלוטין מהעולם שסביבה ומצד שני יודעת להתחבר לדברים שאנשים אחרים לא מצליחים להתחבר אליהם (לרגע כמעט האמנתי למחבר שאפשר למצוא עומק ותוכן בהפרשות גוף), היא קוראת שירה ויוצרת ומנגנת ומצד שני בחלקים מסוימים של הספר היא ממש נראית טיפשה גמורה. או, נגיד את זה ככה: היא מפגרת סביבתית, בזה אין ספק. השאלה היא למה זה הופך אותה, לאדם נחשל שנשאר מאחור ולא מצליח להתמודד עם הלחצים של החברה והחיים המודרניים, או לאידאליסטית שהיא אמיצה ונעלה מכל הצייתנים העלובים לחוקי החברה.
הספר הזה הוא מבוך של מראות, השתקפויות שונות של דמות אחת, כשאת התמונה בונות עשרות דמויות מלאות שלכל אחת מהן ישות וייחוד משלה.

אגב, להיינריך בל יש אח בשם אלואיס. בספר הזה הוא בחר לשרבב זוג אחים, היינריך ואלואיס פפייפר - כשאלואיס הוא דמות נאלחת למדי. מעניין מה זה אומר. הוא שרבב את השם שלו (היינריך) פעם נוספת, כאח של דמות נוספת - אח של לני הגיבורה, שזוכה להערצה גמורה מצד הסובבים אבל מצד שני נחשפים טקסטים, איך לומר? מביכים למדי שהוא כותב בתור חייל נאמן עד כדי גועל (בעולם האמיתי, היינריך בל ניסה לצאת מהשירות הצבאי שלו בכל דרך אפשרית: בקשות, אישורי מחלה, אפילו עריקה לזמן מסוים). עוד לא הסקתי מסקנות בנידון, אבל מעניין לראות את המשחקים הקטנים האלה שהסופר משחק.

קצת צרמה לי ההתייחסות הנאיבית משהו לפשעי מלחמת העולם השניה, אבל מלבד זה - ספר מצוין.