זה הספר השני בסדרה המתארת את קורותיו של הוטרינר ג'יימס הריוט ביורקשייר הכפרית.

גם בספר הזה מתאר הריוט בהבחנה דקה את אופיים של התושבים המקומיים, חלקם רגישים אדיבים ונדיבים, חלקם אדישים ואחרים גסים ומרגיזים. בעלי החיים אף הם מתוארים כבעלי אופי שונה זה מזה. תפגשו בסיפור סוס ערמומי שמנסה להתחמק מבליעת התרופה המרה, כלב שמתרוצץ בהנאה אך מעמיד פנים מיוסרות כשהריוט מגיע לביקור, בעלי חיים נוטרי טינה לאחר טיפול שהסב להם אי־נעימות קלה, ולעומתם אחרים אסירי תודה למרות שסבלו זמן רב בטיפול קשה וכואב.

בספר מתוארים מקרים מעניינים של טיפול בבעלי חיים, כולל מקרים מוזרים כעגלים עם משקפיים, כבשים שנופלות שדודות ללא שום סימן חיצוני לפגיעה, עגל עם מבט מזוגג ועז שמגלה סימני חנק בלתי מובנים. מעניין אף לראות את השפעת כניסתה של האנטיביוטיקה על אפשרויות הטיפול בבעלי החיים, כאשר לפני־כן הוטרינרים ניצבו לעיתים חסרי אונים מול בעיות שנפתרו בקלות על ידי שימוש באנטיביוטיקה.

כמו בספרים הקודמים, גם כאן הריוט לא מסתיר את חולשותיו שלו, כגון טיפולים שהיה בהם יותר מזל משכל, חיבתו לטיפה המרה, חששותיו מפני שינויים והכרה בגבולות היכולת המקצועית שלו, כאשר הוא מפנה מקרים מסויימים למנתח מומחה.

גם בספר הזה מתואר הקשר המיוחד בין הריוט לשותפו זיגפריד פרנון ולאחיו טריסטאן. מלבד הקשר העסקי, התפתחה ביניהם חברות אמיצה, המלווה בקטעים משעשעים, כאשר זיגפריד מעמיד פנים כקשוח כלפי הריוט וטריסטאן, נושא בפניהם נאומים על התנהגות לא נכונה שלהם, ובסופו של דבר מתנהג באותה הדרך בעצמו. הוא מתגלה כאדם טוב לב ונדיב במיוחד, אשר נותן להריוט ולאשתו להתגורר בבניין המרפאה בתחילת ימיהם כזוג נשוי, ובהמשך אף עוזר להריוט בדרך אחרת, שהריוט לא הבינהּ אלא רק כמה שנים מאוחר יותר. טריסטאן מתגלה כמי שהיה יכול לפתח קריירה כשחקן לולא היה בוחר במקצוע הוטרינריה, כאשר הוא מצליח לגרום לאיכרים האדישים והקשוחים ביותר לגלות כלפיו אמפתיה, בדומה לאותו כלב בעל הפנים המיוסרות שהוזכר לעיל, אך במידת הצלחה רבה יותר :-)

דרך אגב, לסדרת הטלוויזיה "All Creatures Great and Small" של ערוץ 5 הבריטי יש עונה שניה המקבילה לספר הזה, אם כי נעשו בה מספר שינויים בהשוואה לספר.


* כמה דוגמאות *


- בביקור אצל וולט בארנֶט גס הרוח, הריוט מציין את ההבדל בין הסוס האצילי לבין שני הטיפוסים שבארנט שלח איתו:
"את הסוס הערמוני המרשים בן השנתיים הוליכו שני ברנשים שנראו לי כנושאי־כלים טיפוסיים של מר בארנֶט. אינני יודע מנין דג אותם, אבל בין תושבי דארובי לא היית רואה פרצופים כאלה. אחד היה מן שֵדוֹן חוּם, שבעת ששוחח עם חברו טילטל ללא הרף את ראשו וקרץ בעין אחת כאילו היו שניהם שותפים לאיזה סוד מגונה. לשני היה ראש מכוסה זיפים אדמוניים, שעיטרו פנים אדומים־בהירים שנראו כנגועים בחזירית ודומה היה כאילו תיפול מהם חתיכה אם ייגעו בהם; ועמוק בתוך הבשר הכחלחל התרוצצו שתי עיניים זעירות."

- על אוליב פיקרסגיל:
"כל בני המשפחה, למעט אוליב, נישאו ועזבו את קן המשפחה...גם אוליב מאושרת. זה חמש־עשרה שנה חיזר אחריה בחריצות צ'ארלי האדסון מחנות־הדגים של דארובי. צ'ארלי אומנם לא היה מחזר סוער, אולם לא היה בו שמץ הפכפכנות ולכן ציפו בבטחה שיעלה את השאלה במרוצת עשר השנים הבאות, פחות או יותר."

- הריוט נהנה להקשות על הסטאז'רים שמגיעים להתלמד אצלו בשאלות ולראות אותם מתפתלים בנסותם למצוא תשובה, עד שהגיע אליו סטודנט גאון שגורם לו לגמגם:
" 'דרך אגב, אם נחזור אל הפרה שבדקנו זה עתה, האם תוכל לספר לי משהו על הגורמים לחומציות־הדם?'
קארמוֹדי הביט אלי באדישות. 'למעשה איני יכול להחליט איזו תיאוריה לאמץ ברגע זה. סטיוֶנס טוען שחמצוּן בלתי־שלם של חומצות שומניות, הוא הגורם, סיוֹלֶמָה גורס הרעלת כבד ויאנסֶן מתייחס לאחד ממרכזי מערכת־העצבים האוטונומית. דעתי היא, שאם יכולנו לאתר את הגורם המדוייק להפקת החומצה הדיאֶצית והחומצה הבֶּטא־אוֹקסיבֹּּוּטירית בפעולת המֶטאבוליזם, היינו מתקרבים מאוד להבנת הבעייה. אתה מסכים לכך?'
'אוֹ כן, אני בהחלט...האוֹקסי הזאת...בֶּטא־אוֹקסי הישנה...כן, זהו בדיוק, בלי שום ספק.' "


Ƹ̵̡Ӝ̵̨̄Ʒ

מלכתחילה לא חשבתי שזה יהיה לגמרי פשוט אבל אני אופטימית. הרי עם קצת אהבה הכל מסתדר, לא? עברה שנה מאז שהכלב שלנו נפטר וכיוון שלא קרה מה שקרה עד היום, כלומר, שום כלב לא אימץ אותנו ביוזמתו, החלטנו לעשות מעשה ויצרתי קשר עם איזו עמותה. כלב מאומנה, כזה שהתעללו בו קודם, אבל צעיר ודומה דמיון מופתי לכלב הקודם שמאד אהבנו, פרט לצבע. לבן במקום שחור. והוא נחמד הכלב הזה, מתוק אמיתי כל עוד הוא בבית ואין סביבו מישהו שהוא לא מכיר, וגם חכם הרבה יותר מכל הכלבים שהיו לי עד היום. הוא מתפעל אותי בהצלחה גדולה כשהוא רוצה משהו. הוא יכול למשל להגיע ולהתיישב ליד המיטה ומיד כשאני מתייחסת אליו הוא הולך כמה צעדים ומחכה שאקום ואבוא אחריו. עוד כמה צעדים ואני מתקדמת איתו ואז אל הדלת והוא שורט בה קצת שאדע שהוא רוצה לצאת ואז הוא מחכה עד שהיא נפתחת ויוצא לחצר.

עם הכלב הקודם מאד אהבתי לטייל. לא רק בשדות שיש מאחורי הבית. גם לטייל עם רצועה ברחוב אהבתי. זה היה זמן של שקט. הייתי עם עצמי ולא באמת הרגשתי שיש איתי מישהו. מידי פעם היינו נתקלים באנשים או בכלבים אחרים ואל כולם הוא היה ניגש בזנב מתנועע, מלקק, משחק ורק כשנתקל באיום, חשיפת שיניים מן הצד השני, היה נובח כמה נביחות רמות, שידעו שפראייר הוא לא, וממשיכים לטייל.

עכשיו הטיולים הם מסיפור אחר, מטלה, שאמנם כולנו נוטלים בה חלק, אבל כל טיול שאת עושה במקום מישהו אחר נזקף לזכותך ואת יודעת שתפדי את החוב הזה ממש בקרוב. כל אדם, חתול, כלב, מכונית ובאופן כללי כל מה שיודע לזוז, זוכה בקיטונות של נביחות מאיימות, אני מוצאת את עצמי נגררת בעקבות הרצועה, גוערת, מתנצלת, חוצה את הכביש הלוך וחזור רק כדי להמעיט בחיכוכים, כל כולי מרוכזת בדבר הזה, בנסיון לחזור הביתה כמה שיותר מהר, עם כמה שפחות שרירים שנמתחו בהפתעה. הלך הכיף. אני רק מקווה שעם הזמן הוא יחזור.




ג'יימס הריוט הוא וטרינר שאוהב מאד את העבודה שלו. הוא אוהב חיות ואוהב אנשים ואוהב את הנוף היורקשיירי שבו הוא גר. הוא גם אוהב את אישתו ולמעט שניים שלושה לקוחות שלו שאותם הוא פחות מחבב, נדמה שהוא אוהב את כל מה שנמצא לידו. הוא גם יודע לספר על זה בחן ובהומור עצמי באופן שיכול לגרום לך לרצות לעזוב את הכל ולהתחיל להסתובב כמוהו בדרכים הכפריות ובין לבין ליילד כבשים, לרפא שוורים או לקחת דגימת דם מאיזה סוס. וברור לי לגמרי שזה הוא, לא המקצוע שלו ולא האנשים, כי איכשהו נדמה שגם אם הוא היה פועל כרייה בצ'ילה הוא היה מוצא איזו דרך נחמדה להסתכל על העולם, ובכל זאת, מתחת לעצי האשוח או על כרי הדשא, כשאיזה כלב ידידותי מתרוצץ סביבך ומכשכש בזנב וכל מה שמדאיג אותך זה אם תגיע בזמן לארוחת הערב אצל השכנים, כנראה שזה הרבה יותר קל.

אחרי "חיות, ציפורים וקרובים", התחשק לי עוד ספר אסקייפיזם נחמד, עם נושא קליל כמו חיות. "כל הדברים, מבהיקים כיפים", עם הדירוג המרשים של 4.6 כוכבים בסימניה (שעכשיו ירד ל-4.577 אחרי שנתתי לו רק 4 כוכבים), המלצה של קולגה-לשעבר (העבודה לשעבר והקולגה גם), ותחת של כבשה על הכריכה, נראה מבטיח.

למה התקמצנתי על כוכב? התלבטתי במהלך הקריאה. מצד אחד – זה רהוט, זה משעשע, יש עלילה (שמזכירה קצת סגנון של ספרי נוער, שאני אוהבת) ויש אמינות. הכוכב החמישי נפל, כמעט אך ורק בגלל אורכו המייגע של הספר – 347 עמודים די גדולים בפונט קטן ובלי הרבה רווחים. אחד הספרים הארוכים שיצא לי לקרוא לאחרונה.

מדובר בחוויותיו, המסופרות בגוף ראשון (שהן כמעט אוטוביוגרפיות – שמות הדמויות שונו) של ווטרינר המתגורר בעיירה (הבדיונית) דארובי שבמחוז יורקשייר שבאנגליה, על אף שבמקור הוא סקוטי, כמו, כנראה רבים מהווטרינרים באזור. הסיפורים מתרחשים בשנות ה-30, אבל אם זה לא היה כתוב על הכריכה האחורית היה אפשר לפספס את זה בקלות עד נקודה מסוימת בספר. זה לא מרגיש מיושן, וזה נחמד. אני תמיד מעריכה יצירות שיכולות להתאים בקלות למיקום ותקופה אחרים. זה עושה אותן על-זמניות, כמו מחזות יווניים. (זה בעצם אומר לדעתי, שיש יותר סיפור).

אז הבחור אוהב את העבודה שלו, ופשוט נהנה מהחיים ומהעבודה. הוא מתאר איך הוא מאבחן בעלי חיים שונים כמו כבשים, כלבים, סוסים ופרות במחלות שונות ומשונות ואז מטפל בהם. תוך כדי, הוא מתאר גם את האיכרים, או בעלי החיות, שהם טיפוסים מעניינים לא פחות ואת אורחות חייהם הטיפוסיים. בין לבין הוא גם משוטט בנופי יורקשייר בהם הוא מאוהב, כך נראה.

ספר שיש על הכריכה שלו חלק אחורי של כבשה, לא יכול לקחת את עצמו ברצינות רבה מדי. ואכן, הקריאה בו מעלה חיוך תמידי. זה לא ספר שגרם לי להתגלגל מצחוק בקול רם, לפחות לא יותר מפעם- פעמיים, אבל הוא כן משעשע והיה כיף לחזור אליו. ההומור שלו מזכיר סטנד-אפ-קומדי: סיטואציות קומיות יומיומיות שגורמות להעלות חיוך ולהזדהות. וכל זאת עם המון כבוד לאנשים (ולחיות) שעליהם צוחקים. כמו שאומרים "צוחקים איתך, לא עליך" (משפט, שאגב, אף פעם לא האמנתי בו).

עוד דבר שהספר מלא בו הוא אהבת חיות, כבוד לחיות, וגם קצת האנשה מהסגנון הישן (והטוב. כמו של ג'ראלד דארל). כשאף אחד עוד לא חשב אם לכבשה יש או אין רגשות, ואיזה, אלא פשוט ייחסו לה, בלי לחשוב על זה יותר מדי. בפשטות ובטבעיות.

"הנעתי את ידי בזהירות סביב הרחם והתחלתי במלאכה המקסימה של התרת הסבך, שהיא המלאכה החביבה עלי במקצועי. כדי ליילד טלה אחד היה עלי למשוך ביחד ראש אחד ושתי רגליים; אולם היה עליהם להשתייך לאותו טלה, אחרת מועד הייתי לצרות... מקץ כמה דקות הצלחתי לאסוף טלה אחד על כל נספחיו...

...הכבשה רכנה מעליו והחלה לוקקת את פניו ואת צווארו בתנועות לשון קלות ומהירות; ואגב כך פלטה אותו ציחקוק עמוק של שביעות-רצון שאינך שומע מכבשים אלא בעונה הזאת. ההצטחקקות נמשכה בשעה שהוצאתי עוד צמד טלאים מתוך גופה.... כאשר ניגבתי שוב את זרועותי ראיתי אותה מרחרחת בעונג את השלושה".

אני מוצאת את עצמי חושבת תוך כדי הקריאה: איזה כיף זה לעבוד במקצוע שאתה אוהב. לא צריך בעצם הרבה יותר מזה. הבחור גם התחתן לא-מכבר עם בחירת לבו, נערה בת-יורקשייר. נראה שגם זה מסב לו עונג. הוא גר בקומה העליונה של בית גדול, שבקומות התחתונות שלו גרים שותפו למרפאה הווטרינרית, ואחיו הקטן, סטודנט לווטרינריה שגם הוא עובד איתם במרפאתם כסטאז'ר.

החיים שלהם נראים שלווים ונחמדים, והדבר היחיד שאולי מפר קצת את השלווה הם רוחות עזות, קור עז, הקפצות באמצע הלילה כדי לרפא חיות חולות, כלב גדול שמפחיד לטפל בו וכד'. הוא מציין בתחילת הספר שהוא התנדב לצבא הבריטי, כדי להלחם במלחמת העולם השנייה. אבל עברו כמה חודשים עד שהגיוס אכן קרה, וקורות חודשים אלה מתוארים בספר. כך שהמלחמה כלל לא מוזכרת בספר.

הספר נכתב בתקופה שבה, או באיזור שבו, או לפחות – במעמד שבו - נשים היו רעיות ועקרות בית (ביטוי לא משהו אבל בהיעדר ביטוי אחר -). מדי פעם הוא מוזמן לארוחות, כוסות תה וכיבודים אצל לקוחותיו האיכרים. וכמעט תמיד, אשת האיכר היא זו המגישה את התקרובת. באחד הפרקים הוא גם מספר על אשתו הטרייה, אשר מגישה לו מדי בוקר ארוחת בוקר, ובצאתו לעבודה מנפנפת לו מהחלון כשמגבת המטבח בידה. ואם במקרה הוא יצא לטפל במקרה דחוף, הוא יקבל את ארוחת הבוקר לאחר מכן והיא תשב ותארח לו חברה בזמן שהוא אוכל.

במקום אחר מוזכרת גברת שסיפרה שלפני נישואיה היתה אחות זמן מה. כל זה הזכיר לי את לורה אינגלס, מחברת סדרת "בית קטן בערבה". שם הנורמה היא כי בחורה אשר נישאת מפסיקה לעבוד מחוץ לבית (גם אם למדה מקצוע, כגון מורה או אחות) ומתחילה לעבוד במשק הבית ובגידול הילדים (אם יש). היום זה נראה כל כך רחוק, לחשוב על אשה שמגישה לבעלה את ארוחת הבוקר, ויושבת לידו בזמן שהוא אוכל. במושגים של ימינו, זה נשמע כמעט כמו התעללות. כל כך הרבה השתנה מאז, בתפיסת תפקיד האשה, מעמדה, זכויותיה, שקשה בכלל לדמיין סיטואציה כזו. עבודה במשק הבית למען טיפוח הבית ויושביו כעיסוק עיקרי – הם מילה גסה היום.

אבל מה איבדנו בדרך? גברים רבים איבדו את ארוחת הבוקר שלהם. נשים רבות איבדו את שפיותן בניסיון להיות גם עובדות בשכר (או נשות קריירה) וגם מנהלות-משק-בית, אמהות ורעיות. אולי זה אחד ההסברים למגיפת ההשמנה התוקפת את דורנו - כבר אין מי שיגיש ארוחות בוקר. זה כבר הפך לקלישאה - עד כמה ארוחת הבוקר חשובה לשמירה על משקל תקין.

האם זהו סוף הסיפור? האם ככה זה ישאר? בלי ארוחות בוקר? מסופקתני. הציפייה הנפוצה בזמננו להיות גם וגם, ספק אם היא מציאותית וספק אם היא מיטיבה. בתים, בעלים וילדים יוצאים חסרים, וכפועל יוצא, אי אפשר שלא להודות – שגם נשים. אז נשים יחזרו להגיש ארוחות בוקר יום אחד? לצד שימור זכויותיהן ומעמדן שהושג בעמל רב? אולי. ואולי יסקלו אותי בעגבניות.

ואולי בכלל גברים יתחילו להגיש ארוחות בוקר?
בשביל זה צריך לקרות איזה שינוי אבולוציוני בגנום האנושי.

ולסיום הרשו לי לצטט את (חלק) מהסולם של הקורא חנן:
☺☺☺☺ האם השכלת
☺☺☺☺ האם נהנית
☺☺☺☺ האם תרצה לקרוא יצירות אחרות של הסופר(ת)
☺☺☺☺☺ האם נשאר משקע

החלטתי לנסות את הספר עקב כך שקיבלתי המלצות שטענו כי הוא נחמד, אך התבדתי עוד בתחילתו. די הכרחתי את עצמי להגיע לעמ' 40 אבל לא המשכתי כשראיתי שכך הולך להיות כל ההמשך.
ספר שהוא למעשה פרקים פרקים של אנקדוטות מחייו של ווטרינר. כאחת שלא ממש מתחברת לבע"ח, זה לא ממש עניין אותי.
אם כי הוא כן כתוב נחמד ובשפה מקסימה, המשלבת גם הומור.