אחרי "חיות, ציפורים וקרובים", התחשק לי עוד ספר אסקייפיזם נחמד, עם נושא קליל כמו חיות. "כל הדברים, מבהיקים כיפים", עם הדירוג המרשים של 4.6 כוכבים בסימניה (שעכשיו ירד ל-4.577 אחרי שנתתי לו רק 4 כוכבים), המלצה של קולגה-לשעבר (העבודה לשעבר והקולגה גם), ותחת של כבשה על הכריכה, נראה מבטיח.
למה התקמצנתי על כוכב? התלבטתי במהלך הקריאה. מצד אחד – זה רהוט, זה משעשע, יש עלילה (שמזכירה קצת סגנון של ספרי נוער, שאני אוהבת) ויש אמינות. הכוכב החמישי נפל, כמעט אך ורק בגלל אורכו המייגע של הספר – 347 עמודים די גדולים בפונט קטן ובלי הרבה רווחים. אחד הספרים הארוכים שיצא לי לקרוא לאחרונה.
מדובר בחוויותיו, המסופרות בגוף ראשון (שהן כמעט אוטוביוגרפיות – שמות הדמויות שונו) של ווטרינר המתגורר בעיירה (הבדיונית) דארובי שבמחוז יורקשייר שבאנגליה, על אף שבמקור הוא סקוטי, כמו, כנראה רבים מהווטרינרים באזור. הסיפורים מתרחשים בשנות ה-30, אבל אם זה לא היה כתוב על הכריכה האחורית היה אפשר לפספס את זה בקלות עד נקודה מסוימת בספר. זה לא מרגיש מיושן, וזה נחמד. אני תמיד מעריכה יצירות שיכולות להתאים בקלות למיקום ותקופה אחרים. זה עושה אותן על-זמניות, כמו מחזות יווניים. (זה בעצם אומר לדעתי, שיש יותר סיפור).
אז הבחור אוהב את העבודה שלו, ופשוט נהנה מהחיים ומהעבודה. הוא מתאר איך הוא מאבחן בעלי חיים שונים כמו כבשים, כלבים, סוסים ופרות במחלות שונות ומשונות ואז מטפל בהם. תוך כדי, הוא מתאר גם את האיכרים, או בעלי החיות, שהם טיפוסים מעניינים לא פחות ואת אורחות חייהם הטיפוסיים. בין לבין הוא גם משוטט בנופי יורקשייר בהם הוא מאוהב, כך נראה.
ספר שיש על הכריכה שלו חלק אחורי של כבשה, לא יכול לקחת את עצמו ברצינות רבה מדי. ואכן, הקריאה בו מעלה חיוך תמידי. זה לא ספר שגרם לי להתגלגל מצחוק בקול רם, לפחות לא יותר מפעם- פעמיים, אבל הוא כן משעשע והיה כיף לחזור אליו. ההומור שלו מזכיר סטנד-אפ-קומדי: סיטואציות קומיות יומיומיות שגורמות להעלות חיוך ולהזדהות. וכל זאת עם המון כבוד לאנשים (ולחיות) שעליהם צוחקים. כמו שאומרים "צוחקים איתך, לא עליך" (משפט, שאגב, אף פעם לא האמנתי בו).
עוד דבר שהספר מלא בו הוא אהבת חיות, כבוד לחיות, וגם קצת האנשה מהסגנון הישן (והטוב. כמו של ג'ראלד דארל). כשאף אחד עוד לא חשב אם לכבשה יש או אין רגשות, ואיזה, אלא פשוט ייחסו לה, בלי לחשוב על זה יותר מדי. בפשטות ובטבעיות.
"הנעתי את ידי בזהירות סביב הרחם והתחלתי במלאכה המקסימה של התרת הסבך, שהיא המלאכה החביבה עלי במקצועי. כדי ליילד טלה אחד היה עלי למשוך ביחד ראש אחד ושתי רגליים; אולם היה עליהם להשתייך לאותו טלה, אחרת מועד הייתי לצרות... מקץ כמה דקות הצלחתי לאסוף טלה אחד על כל נספחיו...
...הכבשה רכנה מעליו והחלה לוקקת את פניו ואת צווארו בתנועות לשון קלות ומהירות; ואגב כך פלטה אותו ציחקוק עמוק של שביעות-רצון שאינך שומע מכבשים אלא בעונה הזאת. ההצטחקקות נמשכה בשעה שהוצאתי עוד צמד טלאים מתוך גופה.... כאשר ניגבתי שוב את זרועותי ראיתי אותה מרחרחת בעונג את השלושה".
אני מוצאת את עצמי חושבת תוך כדי הקריאה: איזה כיף זה לעבוד במקצוע שאתה אוהב. לא צריך בעצם הרבה יותר מזה. הבחור גם התחתן לא-מכבר עם בחירת לבו, נערה בת-יורקשייר. נראה שגם זה מסב לו עונג. הוא גר בקומה העליונה של בית גדול, שבקומות התחתונות שלו גרים שותפו למרפאה הווטרינרית, ואחיו הקטן, סטודנט לווטרינריה שגם הוא עובד איתם במרפאתם כסטאז'ר.
החיים שלהם נראים שלווים ונחמדים, והדבר היחיד שאולי מפר קצת את השלווה הם רוחות עזות, קור עז, הקפצות באמצע הלילה כדי לרפא חיות חולות, כלב גדול שמפחיד לטפל בו וכד'. הוא מציין בתחילת הספר שהוא התנדב לצבא הבריטי, כדי להלחם במלחמת העולם השנייה. אבל עברו כמה חודשים עד שהגיוס אכן קרה, וקורות חודשים אלה מתוארים בספר. כך שהמלחמה כלל לא מוזכרת בספר.
הספר נכתב בתקופה שבה, או באיזור שבו, או לפחות – במעמד שבו - נשים היו רעיות ועקרות בית (ביטוי לא משהו אבל בהיעדר ביטוי אחר -). מדי פעם הוא מוזמן לארוחות, כוסות תה וכיבודים אצל לקוחותיו האיכרים. וכמעט תמיד, אשת האיכר היא זו המגישה את התקרובת. באחד הפרקים הוא גם מספר על אשתו הטרייה, אשר מגישה לו מדי בוקר ארוחת בוקר, ובצאתו לעבודה מנפנפת לו מהחלון כשמגבת המטבח בידה. ואם במקרה הוא יצא לטפל במקרה דחוף, הוא יקבל את ארוחת הבוקר לאחר מכן והיא תשב ותארח לו חברה בזמן שהוא אוכל.
במקום אחר מוזכרת גברת שסיפרה שלפני נישואיה היתה אחות זמן מה. כל זה הזכיר לי את לורה אינגלס, מחברת סדרת "בית קטן בערבה". שם הנורמה היא כי בחורה אשר נישאת מפסיקה לעבוד מחוץ לבית (גם אם למדה מקצוע, כגון מורה או אחות) ומתחילה לעבוד במשק הבית ובגידול הילדים (אם יש). היום זה נראה כל כך רחוק, לחשוב על אשה שמגישה לבעלה את ארוחת הבוקר, ויושבת לידו בזמן שהוא אוכל. במושגים של ימינו, זה נשמע כמעט כמו התעללות. כל כך הרבה השתנה מאז, בתפיסת תפקיד האשה, מעמדה, זכויותיה, שקשה בכלל לדמיין סיטואציה כזו. עבודה במשק הבית למען טיפוח הבית ויושביו כעיסוק עיקרי – הם מילה גסה היום.
אבל מה איבדנו בדרך? גברים רבים איבדו את ארוחת הבוקר שלהם. נשים רבות איבדו את שפיותן בניסיון להיות גם עובדות בשכר (או נשות קריירה) וגם מנהלות-משק-בית, אמהות ורעיות. אולי זה אחד ההסברים למגיפת ההשמנה התוקפת את דורנו - כבר אין מי שיגיש ארוחות בוקר. זה כבר הפך לקלישאה - עד כמה ארוחת הבוקר חשובה לשמירה על משקל תקין.
האם זהו סוף הסיפור? האם ככה זה ישאר? בלי ארוחות בוקר? מסופקתני. הציפייה הנפוצה בזמננו להיות גם וגם, ספק אם היא מציאותית וספק אם היא מיטיבה. בתים, בעלים וילדים יוצאים חסרים, וכפועל יוצא, אי אפשר שלא להודות – שגם נשים. אז נשים יחזרו להגיש ארוחות בוקר יום אחד? לצד שימור זכויותיהן ומעמדן שהושג בעמל רב? אולי. ואולי יסקלו אותי בעגבניות.
ואולי בכלל גברים יתחילו להגיש ארוחות בוקר?
בשביל זה צריך לקרות איזה שינוי אבולוציוני בגנום האנושי.
ולסיום הרשו לי לצטט את (חלק) מהסולם של הקורא חנן:
☺☺☺☺ האם השכלת
☺☺☺☺ האם נהנית
☺☺☺☺ האם תרצה לקרוא יצירות אחרות של הסופר(ת)
☺☺☺☺☺ האם נשאר משקע