יש ספרים שנשארים איתך לא בגלל מה שקורה בהם, אלא בגלל מה שהם לוחשים לך בלילות, כשהלב פגיע והשקט נהיה כמעט צפוף מדי. טיגאנה של <mark>גאי גבריאל קיי</mark> הוא בדיוק כזה. ספר שנקרא לא בעיניים בלבד, אלא ברוח. הוא נפתח כמו חלום רחוק שנשמט מזיכרונך ואתה מנסה להיזכר בו עד שאתה מגלה שהוא לא רק חלום אלא געגוע. געגוע למקום שלא היה באמת, אך נדמה שהיה אולי בתוך הנשמה, אולי באיזו תקופה שלא קרתה מעולם. קיי כותב כמו מי שמבין

איך פספסתי את זה עד עכשיו???
הפסיפס הסרנטיני הוא דואט (סדרה של שני ספרים) מדהים. הפלגה לסרנטיום מספר על קריספין, אומן פסיפס מהמערב, המוזמן (בערך, המורה שלו מוזמן והוא נוסע במקומו) אל עיר הבירה סרנטיום (המבוססת על בירת האימפריה הרומית), כדי לקחת חלק בפרויקט השאפתני של הקיסר - יצירת המקדש הגדול המרשים והמדהים ביותר בעולם.

אז מה אהבתי בספר?
בגדול את הכל.
קודם כל הדמויות. אין כמעט דמות בספר שלא

מכל ספריו של <mark>גאי גבריאל קיי</mark> זה כנראה החביב עלי ביותר. אני חושב שהסיבה העיקרית היא שלמרות שכמו רוב עבודתו של קיי גם הספר הזה הוא "פנטזיה היסטורית", במובן שהספר מתבסס על תקופה ומקום היסטוריים, תקופת הרנסנס באיטליה במקרה זה, הספר הזה הוא הכי "פנטזיה" והכי פחות "היסטוריה" מכל ספריו. ההשראה ההיסטורית אומנם שם, אבל הספר הזה הוא פשוט פנטזיה גבוהה טובה. בניית העולם נעשית היטב, הדמויות מלאות ועגולות והעליל

טיגאנה
דווין הינו זמר בחסד הנקלע לסיפור אהבת מולדת ופטריוטיות המתרחש בעולם דמיוני באזור הקרוי חצי הכף. בדומה לגיבור הספר גם הסופר ניסה ליצור מוזיקה, למרבה הצער הוא הצליח. הספר טיגאנה מאת <mark>גאי גבריאל קיי</mark> בהוצאת אופוס יותר מאשר סיפור הרפתקאות הוא לחן קלאסי הכתוב במילים, ופה טמון מפלתו.
המוזיקה הקלאסית היא סוג אומנות הדורש זמן, המנגינה מתחילה בדרך כלל איטית ופשוטה וככל שמתקדמים ביצירה המנגינה הופכת

"זה דבר אחד להכריז מלחמה בשם ארצך, משפחתך, אפילו בחיפוש אחר התהילה. וזה עניין שונה מאוד להאמין שהאנשים שבהם אתה נלחם מהווים את התגשמות הרוע ויש להשמידם בשל כך. אני רוצה שנשיב לעצמנו את חצי האי. אני רוצה שאספרניה תשוב להיות מפוארת, אך איני מוכן להעמיד פנים שאם ננתץ את אל-ראסאן ואת כל אשר בנתה, נמלא בכך רצון אל כלשהו" (עמוד 401).

בספרו "אריות אל-ראסאן" (הוצאת אופוס , 2004) תיאר הסופר היהודי-קנדי

חברה שלי לא הפסיקה להציק לי לקרוא את הספר , היא אמרה שאני פשוט אוהב אותו- והיא אכן צדקה

אז יום אחד כשהייתי אצלה בבית ולקחתי ממנה כמה ספרים לקרוא ,הוספתי גם אותו .

הוי טיגאנה !
התחלתי לקרוא , ובתחילה לא הבנתי ממה חברה שלי כלכך התלהבה , השפה הייתה קצת כבדה , ולא הבנתי את העלילה בתחילה .
לאחר כמה פרקים נכבשתי !
הסיפור על הממלכה האבודה כבש את ליבי.
כל אזרח של אותה ממלכה נפלאה לא יכול להב

דוגמה טובה של תת-ז'אנר ה"פנטזיה היסטורית" של קיי. למי שלא מכיר, קיי נמנע מהצורך בדיוק היסטורי על ידי הצבת הסיפורים שלו ביקום דמיוני, שהוא דומה, אבל לא בדיוק אותו הדבר, לעולם שלנו. במקרה הזה מדובר בספרד של ימי הביניים. זה הספר החמישי של קיי מהסוג הזה שאני קורא, ואני עדיין לא בטוח מה אני חושב על תת הז'אנר הזה. עם זאת, הדמויות בנויות היטב והסיפור מרתק מספיק. הייתי מעדיף שהדמויות הנשיות יהיו יותר אפקט

ספרות הפנטסיה נמצאת בשנים האחרונות בתקופת הרנסאסנס שלה. אם בעבר היה מדובר בז'אנר שולי, מקום מפלט עבור גיקים ומכורים לדבר בלבד, והעלילות היו רדודות ועסקו בעיקר בגיבורים מסוקסים ונסיכות יפות, הרי שהמצב הזה השתנה מבלי היכר. ספרי הפנטסיה המודרניים הם מורכבים, עמוקים, מכילים בתוכם את כל קשת הרגשות האנושית ממש כמו ברומן של פרוסט, וגם לא מתביישים להיות אלימים מדי או מיניים מדי.
כמובן שכמו בכל תחום, גם

עם כל הדברים שמשתבשים בספר הזה, אני לא בטוח למה נהניתי ממנו.

התרשמות ראשונית מתקבלת בספרים, כמו בכל דבר אחר, בהתחלה. הפתיחה של הספר הזה היא אחת המגושמות ביותר שאני יכול לזכור. קוסם מבקש מקבוצה של חמישה סטודנטים קנדים להצטרף אליו במשך שבועיים לממלכה בממד אחר, לכבוד יום השנה החמישים לשלטונו של המלך. לטענתו הוא הבטיח להביא חמישה אורחים, אחד לכל עשור. כאמצעי וסיבה להציג אנשים מהעולם שלנו לתוך עולם