לא ברור לי אם הספר גרוע או שהתרגום גרוע במיוחד. אבל אחרי כמה עמודים של סבל הפסקתי לקרוא.
דבר די נדיר אצלי במיוחד בספרי מד"ב.

מקרה נדיר בו עדיף לראות את הסרט.

הספר הוא תערובת של "שם הורד" עם טלנובלה. כלומר כמו בשם הורד הסופר שוזר תככים וקונפליקטים אמיתיים של ימי הביניים ותיאור של החיים באותה תקופה עם סיפור על תולדותיה של קתדרלה פרי דמיונו. הדמויות הם קצת שטוחות. הטוב הוא טובים טובים מאוד, הרעים רעים מאוד.

בסך הכל הספר מעניין זורם אך קצת פשטני.
בעיני זוהי לא יצירת מופת אבל כן ספר ששוה לקרוא.

אין כמו הספר הזה...

פנטסיה, קסם, עוד לפני שהז'אנר הומצא. ילד באנגליה של תחילת המאה שעברה נשאב לעולם של כשפים. לפני שר הטבעות והארי פוטר ג'ון מינספילד כתב ספר מכשף ומקסים.

השיר מהספר, בתרגומו המצוין של אוריאל אופק, מסכם את אוירת הספר:

"כשעת חצות מקישה בחשכת המגדל
והאווז הנפחד מגעגע לקול יללת השועל,
רותמות אנחנו את הסוס שאינו דורש חציר,
אינו טופף, אינו קופץ, אינו בועט, אינו שעיר.
ודוהרות למסע של חצות...

הו-הו-הו קורא הינשוף סמור-הנוצות."

מהספר:

בשנת הריב בחודש העצה,
בצריח זה שדמיונו כחדר,
אני אנדריאס, נפש רצוצה,
אני אנדריאס, שה אובדה מעדר,

הרחק מעיר-ומתים וקול המון,
בהיות הדמי בגרון הבכי כעצם,
בעוד ידי מכה בפעמון
ובי עצמי מכה ענבל העצב,
אמרתי שיר.


והשירים האלה של יוסי גמזו נוגעים.

טולקיין עשה את זה טוב יותר.

ספר שני בסידרה. טולקיין עשה את זה טוב יותר.

טולקיין עשה את זה טוב יותר.