הבעיה עם הספר הזה שהוא מאוד ספציפי וזה לא אומר שהוא מדבר על משהו מסוים אלא להפך, הספר מאוד מפוזר בעיניי, הוא ספציפי כי רק סוג מאוד מסוים של אנשים בעלי טעם מאוד מסוים ובמצב רוח מאוד מסוים יאהבו אותו. אני באופן אישי לא אהבתי אותו, ואישית אני מאוד מקווה שזה ספר בעל תרומה משמעותית כלשהי לאיזה תחום עלום בתורת הפסיכולוגיה, כי ספר על שולחן כתיבה זה לא בדיוק שוס. בטח לא כשהוא כתוב במתכונתו הנוכחית.

מה אני יכול להגיד, קשה לכתוב ביקורת על ספר כזה. הספר הראשון בסדרה היה לא פחות ממרהיב, עולם רחב יריעה בעל עושר והיסטוריה, ומי שקרא את הספר יכול היה להעיד שאפילו 15 דפים לפני סופו העלילה לא הפסיקה להפתיע אותנו כל דף שהפכת הפך לך את העלילה על ראשה. פשוט תענוג. הספר השני היה ספר מעולה אם כי הציפיות שהיו לי היו גבוהות בהרבה, ורק חציו השני של הספר היה בעל אותו קסם שובה של הספר הראשון. הספר הזה מבחינת הסדרה הוא כישלון גמור עם זאת לאורך כל הספר הייתה לי התחושה החזקה שהספר הוא למעשה ספר מעבר, כמו שחקן שח שמזיז את החיילים למקומותיהם על מנת להכין את המלכודת כך גם הסופר מזיז את הדמויות ומניע את האירועים על מנת לפרוש לפנינו סאגה מוצלחת בספרים הבאים. אבל עדיין אין לי מנוס מלתת ציון נמוך לספר, כי גם ספר מעבר לא צריך להיראות ככזה, ספר מעבר טוב הוא ספר מוצלח בפני עצמו המניע את הדמויות למקומותיהם כדרך אגב, בדיוק כמו שבספר הראשון דברים שקרו כדרך אגב הפכו לדברים המרכזיים בסופו.

רוברט צ'רלס וילסון הוא סופר ותיק בעל יכולת כתיבה מן הגבוהות.
עם זאת יחסית לספרו "הכרונליתים" (יצאו 3 ספרים של סופר זה בעיברית) הספר הזה הוא מקור לא אכזב לדמעות.
הספר קיבל ממני 4 כוכבים משום שהסופר כותב בצורה מעולה וסוחפת וצורת כתיבתו מושחזת. עם זאת הספר שמדבר על תקופה אפוקליפטית המתרחשת כ-100 שנה לאחר שתמים עתודות הנפט של העולם הפריע לי מאוד.
בבסיסו של הספר עומד הרעיון שלאחר שכלו עתודות הנפט העולמים פרצה מלחמה כלל-עולמית, בספר יש התייחסויות עקיפות רבות למלחמה ולפרעות שפרצו בעקבות המחסור במקורות אנרגיה. וכאן טמונות רוב הבעיות:

1. הדבר השולי ביותר שעיצבן אותי, בספר התייחסויות רבות לשפה הצרפתית ולשפות נוספות אך לבד מתעתיק של המשפטים לאותיות בעברית לא פירשו לנו ההוצאה לאור מה הכוונה במשפטים. זהו דבר שעיצבן אותי מאוד אך כאמור זהו הדבר השולי ביותר שעיצבן אותי בספר.

2. הרעיון שאנו בתור אנושות לא ננצל את השמש כעתודה לנפט עד למציאת חלופות הוא אבסורדי. אך זהו ספר ולסופר זכות לכתוב את שירצה. כך שהסעיף הזה הפריע לי אך לא יותר מידי.

3. אין תיאור של תוצאות המלחמה אותם אנו מבינים רק בעקיפין ומתוך התייחסויות של הדמויות, יש קסם בליקוט המידע בצורה הזאת והדבר אפילו נותן אמינות שהאירועים אכן התרחשו "במציאות" אך לרוב הדבר פשוט מתיש.

4. אחד מהדברים המרכזים ביותר שאיפשר את התקופה כפי שהיא מוצגת בספר היה שבעקבות המלחמה וכל הפרעות והכאוס הדרדרה האנושות למעין תקופת ימי הביינים. זה אחד הדברים שהכי קשה לי לבלוע, אם כי יכול להיות כמובן שאני פשוט לא מבין את ההיגיון, א. אני לא רואה איך מלחמה ופרעות מחזירים לאנושות מושגי צניעות של ימי הביניים ביחוד במצב שמתעורר בספר ומוזכר במפורש ע"י הסופר "שבעקבות האסונות התמעטה אוכלוסיית העולם עד שהיינו בסכנת מין נכחד" מבחינתי זה בסיס למתירנות גדולה אפילו ממה שאנו רגילים היום. ב. אני מבין שהחוסר בנפט יגרום לאנשים לחזור להשתמש באמצעים כגון מנועי קיטור, נרות וסוסים. עם זאת הסופר טוען שידע כה רב נעלם עד שכבר 100 שנה אחר כך אנשים לא רק שלא יודעים מה זה פלסטיק ("הפסולת הלא מובנת של הקדמונים החילונים")אלא שהם אפילו לא יודעים לקרוא ולכתוב.
אני מצטער אני פשוט לא בולע את זה שהידע יעלם. גם אם מליוני אנשים ימותו אנשים עדיין ידעו את רוב הידע שיש כיום, גם אם לא יוכלו להשתמש בו. ובכלל קריאה וכתיבה?! זה בסיסי מכדי שרוב העולם יחזור לאנאלפבתיות בגלל מלחמה, בשביל זה לא צריך אסונות טבעים או מעשה ידי אדם, בשביל לאבד כמות מסיבית כזאת של ידע צריך כוח אלו-קי, כמאמר החרטומים לפרעה "אצבע אלו-קים היא".

התקציר טוב.
הכריכה לא מתאימה לספר לעניות דעתי ובהוצאת גרף יכלו לעשות יותר טוב.

עד לפעם הבאה,
נתנאל.

איזה יופי של ספר!
מדויק היסטורית, קליל וזורם. הכתיבה מעניינת והדמות הראשית אחינועם פשוט מרגשת, גבר או לא גבר זה תפס אותי בלב.
אבל אז הגיע החלק השני, כמעט מתתי מהאכזבה. הדמות אליה נקשרים הקוראים פשוט נעלמת ומופיעה בצורה שולית אם בכלל. ספר שמדבר על תקופות בעבר חייב שיהיה לו דמות שהקוראים יתחברו אליה כדי לגשר על פער הזמנים ושינוי המושגים. מהרקולס העשוי ללא חת דרך דארטניין הפזיז משלושת המוסקטרים וכלה באלנקם בעל הנקודת מבט האישית והמרגשת. הקשר לקורא הוא מה שהופך ספר להצלחה.
החלק השני הופך לכללי מנתק את הקורא מהפן האישי אליו התחבר והופ לסקירה היסטורית קלילה. מעניין יותר משיעור בבית ספר, ללא ספק. אבל אכזבה לא פחות.
וככה מספר חמישה כוכבים הגענו לספר ממוצא של 3 כוכבים.

חבל, חבל, חבל.

תליתי ציפיות די גדולות מהספר הזה, בהסתמך על התגובות האוהדות שראיתי כאן, לצערי התבדיתי.
הרעיון מעולה, פשוט פצצת פוטנציאל שמחכה לניצוץ שיפעיל את כל העסק. הניצוץ לא הגיע.
הספר החדר הוא ספר המסופר מנקודת מבטו של ג'ק, ילד קטן בן חמש. השפה של ג'ק אומנם מעט גבוהה יותר משפתו של ילד בן חמש ממוצע, אם כי אפשר להבין זאת או לפחות לבלוע את זה בקלות יחסית.
את השכל של ג'ק לא ניתן להחליק כך, לג'ק תובנות גבוהות בהרבה מכפי שיתכן שיהיו לילד בגילו. לצערי זה נותן תחושה לא אמינה של הספר, אפילו עם כל ההזדהות שמצליחה להפיק מאיתנו אמה.

הספר שפשוט סוחף ומרגש בחלקו הראשון מאבד את המגע שלו בחלק השני, אפשר לומר שמרגע שנגולה האבן מעל פתח מערתם, נסתם הגולל על סיפורם. מכיוון שאינני מכיר את הסופרת אמה דוניהיו כלל אין לי רק לנחש אבל יכול להיות שכשרונה מלא החן של הסופרת כפי שהתגלה לנו באפלוליות החדר לא היה אלא צל מתעתע של כישרון מועט יותר כפי שהטבנו להבחין באור הצהריים?

הכריכה עצמה אינה מעבירה את הרעיון של הספר לעניות דעתי. התקציר לעומתו בהחלט מניח את הדעת.
לא נותר לי אלא לתהות, האם רעיון כה משובח לא היה צולח יותר אילו הופקד בידיה של סופרת כדוגמת ג'ודי פיקו?

אוי כמה שחיכיתי לזה... חשבתי שזה כבר לא יקרה... אבל לא! הנה כאן ובשידור ישיר נכנס עוד ספר לרשימה השחורה שלי ("1. לנטוש על אי בודד. 2. לפוצץ את האי.") מה שנותן לי את ההזדמנות להוריד את כפפות המשי ולהגיד פעם אחת את האמת העירומה.

אין ספר יותר נמרח מהספר הזה. כל ארבעים דפים בערך נאלצתי לעשות הפסקה מהכאב ראש שהסופר הזה גרם לי, בהפסקה ניצלתי את הזמן על-מנת לחבוט את הספר בקיר ולקלל את כל האלילים על כמה חפרן יכול להיות הסופר הזה. קחו לדוגמא את פרק שלוש:
עמוד ושורה לקח למרשל לתאר לנו חוף ים ועוד שלושה עמודים לתאר את הילדה שישבה על החוף הזה, עם כל המחשבות וההרגשות הכי תמוהים שלה ועוד שנים ו-2/3 עמודים לקח לו לתאר את האדם שהתקרב לעבר הילדה ואת המשפט הראשון שאמר לה סה"כ ששה ו- 8/9 עמודים לתאר מפגש שבמקרה הכי גרוע היה צריך לקחת שלושה עמודים.
ראבק, למה שנרצה לקרוא יותר משלושה משלים שונים שעלו בראש של ילדה כדי להסביר מחשבה בודדת ולא מהחשובות שלה ולמה לעזעזאל שילדה בת תשע תשתמש במילים שאבשלום קור צריך מילון כדי להבין אותן?

חוץ מזה הספר עצמו מתחלק לשלושה חלקים:
א. החלק הגדול ובו כאב ראש ושיעמום.
ב. חלק שלא נמשך יותר מ35 עמודים בהם הספר סוף סוף מתחיל לזוז ואפילו לסחוף את הקורא מעט.
ג. ניפוץ אשליות וסיום הספר המאכזב והלא מהוקצע.

ואל תתנו לי להתחיל על הסיום של הספר... הסבר מאכזב ולא שלם, ניסוחים מנייר טיוטא לא מהוקצע והסבר מהרדודים שבהם.

בקיצור חבל על יערות הגשם!

כישרון למלחמה.
או הסופר ללא הכישרון.

ספר גרוע אחד בשבוע אני עוד מוכן לבלוע, שני ספרים זה כבר יותר מידי. אחרי האכזבה של "משחק ראיות" מאת ליעד שהם. ממש קיוויתי שהספר השני שלקחתי מהספריה לא יתברר כאכזבה.
הייתי צריך כבר ללמוד שבחיים אסור להיות כל כך אופטימי.
נתחיל במה שהכי עיצבן אותי הביקורת של סטיבן קינג.
אוקי, נכון, מקובל לתת לסופרים ידועים "בקשיש" כזה או אחר כדי לקבל ביקורת מחמיאה... אבל בצע הכסף מסנוור את סטיבן קינג עד כדי כך כדי להגיד משהו כמו: "מקדוויט הוא היורש הטבעי לאסימוב וקלארק". עם ארתור ס. קלארק אני לא אתעסק. אבל למכור את השם של אסימוב?! ככה? על קשקוש בלבוש בשקל תשעים? לאן הגענו?!
הספר הזה הוא לא לא ובשום פנים ואופן לא המשך ישיר למורשת מפוארת כמו של אסימוב!
אצל אסימוב יש מעוף, נסיקה, דמיון, ראית הנולד, יסודות לתרבות חדשה ומפלאה וסיפורת שטרם נראתה על המדפים. לג'ק מקדוויט יש "איכס".

המדע משעמם, הכתיבה נמרחת הסיפר תקוע וכל השאר פגוע.

ג'ק יקירי, לא כל שעועית היא שעועית פלא ולפעמים במקום אווזה שמטילה ביצי זהב פשוט מקבלים גזים.

ואני נפרד מכם עד לספר הגרוע הבא,
נתנאל

ואני חשבתי שהספר "משפט חוזר" של ליעד שהם היה כישלון. יצא לי לדפדף בשאר התגובות על הספר והייתי מופתע... את האמת ציפיתי לכמה תגובות טובות, אבל כל כך הרבה?!

ספר המתח הראשון של ליעד שהם "מספר חסוי" קיבל ממני 3 כוכבים, הספר השני "משפט חוזר" קיבל ממני שניים. וגם הספר הזה מקבל ממני שניים. גם בתחום ספריו ההומוריסטים רק ספר אחד מקבל ממני מעל שלושה כוכבים וזה "לונדון בפיתה", אודה על האמת את XS עוד לא קראתי...

(~זהירות ספוילרים!~)

ליעד שהם פשוט לא מותח, פשוט לא.
על אורי דולב אנו יודעים שחף מפשע,
הרמז על הזהות של החשודה השניה (רצח דקירה זה בד"כ אישה וכעס), תמר אישתו, כל כך גס עד שכל קורא שעבר את הקילומטר הראשון שלו כבר יודע שהיא חפה מפשע.
עם נתן באמת קניתי לשלושה דפים בערך, עד שנזכרתי ברמז שהובא לנו על החשודה השניה. זה כבר סידר אותי.

גם ביצירותיו הקודומות ליעד שהם לא מתעלה על עצמו העלילה ברורה, המתח לא סוחף ובכלל באופן כללי הכתיבה היא פשוטה ולא זורמת.

הספר היחיד שמאוד נהנתי ממנו היא "לונדון בפיתה" על "החיים באלככסון" שהיה כל כך מייגע אני כבר לא מדבר.

בקיצור, זה ספר טיסה.
תקציר סביר, וכריכה מוצלחת.

הכריכה יפה, והתקציר מעניין. כל שאר לוקה בחסר.
התקציר הבטיח ספר שנון ומצחיק משעשע ומפתיע.
התקציר טעה.

אומנות הסיפור הקצר היא לא דבר פשוט, יש צורך להצליח לדחוס סיפור שגם ימתח וגם יפתיע וגם יכבוש וגם ישפיע וכל זה בהגבלה של 15-20 עמוד.

אבנר הנמן לא הצליח לעשות את זה.
יש רק שתי הצטדקויות לכך שקראתי את הספר הזה: 1. הסיפורים נגמרו שניה לפני שנגמרה הסובלנות שלי 2. אני אופטימיסט חסר תקנה וכל הזמן קיויתי שהסיפור המשעשע שהבטיחו יגיע עוד מעט.
בלי פנץ'-ליין ובלי בשר, הספר מזכיר לי מנה צרפתית צלחת גדולה ו3.15 גר' של בשר על מצע של עלה בייבי בודד,
הרבה פוטנציאל לא הרבה הצלחה.