“אוי כמה שחיכיתי לזה... חשבתי שזה כבר לא יקרה... אבל לא! הנה כאן ובשידור ישיר נכנס עוד ספר לרשימה השחורה שלי ("1. לנטוש על אי בודד. 2. לפוצץ את האי.") מה שנותן לי את ההזדמנות להוריד את כפפות המשי ולהגיד פעם אחת את האמת העירומה.

אין ספר יותר נמרח מהספר הזה. כל ארבעים דפים בערך נאלצתי לעשות הפסקה מהכאב ראש שהסופר הזה גרם לי, בהפסקה ניצלתי את הזמן על-מנת לחבוט את הספר בקיר ולקלל את כל האלילים על כמה חפרן יכול להיות הסופר הזה. קחו לדוגמא את פרק שלוש:
עמוד ושורה לקח למרשל לתאר לנו חוף ים ועוד שלושה עמודים לתאר את הילדה שישבה על החוף הזה, עם כל המחשבות וההרגשות הכי תמוהים שלה ועוד שנים ו-2/3 עמודים לקח לו לתאר את האדם שהתקרב לעבר הילדה ואת המשפט הראשון שאמר לה סה"כ ששה ו- 8/9 עמודים לתאר מפגש שבמקרה הכי גרוע היה צריך לקחת שלושה עמודים.
ראבק, למה שנרצה לקרוא יותר משלושה משלים שונים שעלו בראש של ילדה כדי להסביר מחשבה בודדת ולא מהחשובות שלה ולמה לעזעזאל שילדה בת תשע תשתמש במילים שאבשלום קור צריך מילון כדי להבין אותן?

חוץ מזה הספר עצמו מתחלק לשלושה חלקים:
א. החלק הגדול ובו כאב ראש ושיעמום.
ב. חלק שלא נמשך יותר מ35 עמודים בהם הספר סוף סוף מתחיל לזוז ואפילו לסחוף את הקורא מעט.
ג. ניפוץ אשליות וסיום הספר המאכזב והלא מהוקצע.

ואל תתנו לי להתחיל על הסיום של הספר... הסבר מאכזב ולא שלם, ניסוחים מנייר טיוטא לא מהוקצע והסבר מהרדודים שבהם.

בקיצור חבל על יערות הגשם!”

“אכזבה קשה. כל כך קשה, עד שחככתי בדעתי אם לפגוע ברגשותיו של נשוא הערצתי, או לא. האם מייקל מרשל מבקר בסימניה? קרוב לוודאי שלא. טיעון זה דוחף אותי לכתוב את דעתי הכנה.
טרילוגיית אנשי הקש, שמתוכה קראתי עד כה את שני החלקים הראשונים, הציבה רף גבוה מאוד בענף ספרי המתח והאימה. כשרון כתיבה לא שכיח במקומותינו, מתח מהפך קרביים, כושר סיפורי נפלא, תיאורים פואטיים-פיוטיים, תובנות פסיכולוגיות, בקיצור, כל החומרים שמהם אפשר לרקוח ספר נפלא.
ואז,

משהו מתפקשש.
מתח עצום - מתפוגג ומתאייד,
סיפורים מהודקים - מתרופפים,
חידה מרתקת - מתחילה לשעמם,
הבטחה - שלא מגשימה את עצמה,
כל ההעפלות לנקודת השיא - מסתיימות בהידרדרות מבישה,
הסיפורים שמתחילים בקול ענות גבורה - מסתיימים בקול ענות חלושה.
ומתי כל זה קורה?
בחלק הכי "אקשני" של הסיפור.

יכול להיות שזה קורה מפני שככלות הכל אנו רוצים פיתרון לוגי, ולא תשובה מפוקפקת, חלשה מבחינה ראציונלית, מפוברקת וכזאת שלא עונה לכל שאלותינו.
משהו בפתרון צורח: היינו שם כבר, לא חידשת לנו כלום בפתרונות הקלושים וחסרי עמוד השדרה שלך.

אם להשוות את הספר לספרים אחרים מהז'אנר, הייתי מצביעה על מגרש השדים, תינוקה של רוזמרי והניצוץ, כעל ספרים שנשענים סגנונית על ספור מתח ריאלי והופכים לאיטם לסיפור אימה. הסופר לא בורא עולם בידיוני, אלא שותל את החידה בעולמנו שלנו.
שמתי לב, אגב, שגם באנשי הקש והאדם הזקוף, החלקים היותר טובים והמעוררים חרדה שבספר, הם החלקים הראשונים, המתנהלים באיטיות מצמררת, מהפכת קרביים. החלקים האחרונים, פרקי האקשן, היריות והמרדפים, הם חלשים יחסית ושיגרתיים.
בניגוד להרלן קובן, שהמתח שלו פחות מפחיד מהמתח של מרשל, הפיתרונות של הרלן מורכבים בהרבה משל מרשל.

אתם יודעים מה?
כדאי לקרוא את הספר ולו רק בגלל החלקים המשובחים שבו, שהם כשלושת רבעי ספר. אם אתם מרגישים, כשמסתמן הפיתרון, שמשהו מפריע לכם, אתם יכולים לנטוש אותו. לא תפסידו כלום.

(בינינו, אני הרי יודעת שאתם לא תפסיקו באמצע ותתאכזבו בסוף, קרוב לוודאי. אבל אני הזהרתי שחור על גבי לבן.)”

“אחרי שקראתי את סדרת "אנשי הקש" רק חיכיתי לספר חדש של מייקל מרשל בגלל שלדעתי הוא סופר פשוט סוחף ברמות מטורפות. הספרים שלו גורמים לך לפחד ולקבל תובנות על החיים בעת ובענה אחת.רמת הכתיבה שלו ייחודית ובדרגה אחת מעל כל שאר כותבי ספרי המתח האחרים. לדעתי הכתיבה שלו עולה על זו של הרלן קובן (למרות היותי חובב מושבע של הרלן וספריו).
בספר הפולשים שוב אנו נחשפים לכתיבה המוזרה- מפחידה של מייקל מרשל. הספר גורם לך להיות פקעת עצבים ובו בזמן להיות מהופנט לעלילה המפותלת. הספר לדעתי מצויין וסוחף. אמנם טריילוגיית אנשי הקש יותר מענינית לטעמי אבל גם כאן אני סבור שיהיו ספרי המשך. בקיצור- מי שאהב את אנשי הקש וההמשכים ייהנה ללא ספק מהספר הזה לו רק בשביל להנות מהכתיבה הפנטסטית של מרשל. אני ממליץ בחום!!!”

“בעקבות טרילוגיית "אנשי הקש" לקחתי את הספר הזה עם הרבה תקוות - אבל הן נכזבו. הרעיונות לגבי "האחרים" מעולמות לא קיימים דומים - אבל חסר כל כך הרבה שזה פשוט לא זה וחבל...”