ביקורת ספרותית על הפולשים מאת מייקל מרשל סמית
בזבוז של זמן

---

אוי כמה שחיכיתי לזה... חשבתי שזה כבר לא יקרה... אבל לא! הנה כאן ובשידור ישיר נכנס עוד ספר לרשימה השחורה שלי ("1. לנטוש על אי בודד. 2. לפוצץ את האי.") מה שנותן לי את ההזדמנות להוריד את כפפות המשי ולהגיד פעם אחת את האמת העירומה.

אין ספר יותר נמרח מהספר הזה. כל ארבעים דפים בערך נאלצתי לעשות הפסקה מהכאב ראש שהסופר הזה גרם לי, בהפסקה ניצלתי את הזמן על-מנת לחבוט את הספר בקיר ולקלל את כל האלילים על כמה חפרן יכול להיות הסופר הזה. קחו לדוגמא את פרק שלוש:
עמוד ושורה לקח למרשל לתאר לנו חוף ים ועוד שלושה עמודים לתאר את הילדה שישבה על החוף הזה, עם כל המחשבות וההרגשות הכי תמוהים שלה ועוד שנים ו-2/3 עמודים לקח לו לתאר את האדם שהתקרב לעבר הילדה ואת המשפט הראשון שאמר לה סה"כ ששה ו- 8/9 עמודים לתאר מפגש שבמקרה הכי גרוע היה צריך לקחת שלושה עמודים.
ראבק, למה שנרצה לקרוא יותר משלושה משלים שונים שעלו בראש של ילדה כדי להסביר מחשבה בודדת ולא מהחשובות שלה ולמה לעזעזאל שילדה בת תשע תשתמש במילים שאבשלום קור צריך מילון כדי להבין אותן?

חוץ מזה הספר עצמו מתחלק לשלושה חלקים:
א. החלק הגדול ובו כאב ראש ושיעמום.
ב. חלק שלא נמשך יותר מ35 עמודים בהם הספר סוף סוף מתחיל לזוז ואפילו לסחוף את הקורא מעט.
ג. ניפוץ אשליות וסיום הספר המאכזב והלא מהוקצע.

ואל תתנו לי להתחיל על הסיום של הספר... הסבר מאכזב ולא שלם, ניסוחים מנייר טיוטא לא מהוקצע והסבר מהרדודים שבהם.

בקיצור חבל על יערות הגשם!

» ביקורות נוספות של נתנאל
» ביקורות נוספות על הפולשים