ביקורת ספרותית על אקזיסטנציאליזם (אקזיסטנציליזם) חרד - אחרית־דבר: שמעון שלוש מאת מירי בן שמחון

---

"אני קרובה לאלוהים. אני אהבה." -
אחרית דבר מאת שמעון שלוש שפורסמה בתוך ספר העיזבון "אקזיסטנציאליזם חרד" של מירי בן־שמחון ב־1998:
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

קריאה בשירים של מירי בן־שמחון חושפת מסע רצוף במאבקים ובמרי, בווידויים של אהבה וביחסים של מדון מצד אחד ושל ידידות מצד שני. ראיית העולם שלה פסיכולוגית ומיסטית. במרחב כזה, הלשון היא כלי שבאמצעותו ניתן להגיע אל דיוקים על מנת להיטהר. ביסוד הפואטיקה הזאת עומד מאבק כדרך להזדככות; המאבק אינו אפולוגטי, אך כרוך בהתבטלות של העצמי. השירה היא חווייתית ואקספרימנטלית. מעשה הכתיבה של מירי בן־שמחון מתחיל מתוך מעקשים: "אֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב עַכְשָׁו/ אֲבָל חֲרֵדָה מִכְּדֵי לִכְתֹּב עַכְשָׁו/ וְזֶה כָּל מָה שֶׁעוֹלֶה בְּדַעְתִּי עַכְשָׁו..." ("לקראת שיר", מתוך הספר מעוניינת לא מעוניינת, עמוד 7), וכן כפי שהמשוררת מצהירה: "הַשֶּׁקֶט לֹא מָצוּי בְּבִקּוּשׁ אַחַר מִלָּה" ("נוחם במילים לא מדויקות", מתוך שיבולת דקה בכד חרס עתיק, עמ' 10), ובמקום אחר בעקבות נתן זך (שהגדיר: "כשהרגש דועך השיר הנכון מדבר״), היא מגיבה: "הַשִּׁיר הַנָּכוֹן אִֵינוֹ מַעֲמָסָה מִלּוֹנִית/ הוֹי רֹאשִׁי מָלֵא מִלִּים, מִלִּים מִלִּים, כְּמוֹ גַּרְעִינֵי מֶלוֹן" (מתוך צמא, עמ' 15).
שיערה אדמוני, ואדום חזק היא שמה בשפתיים ובציפורניים. דבקה במטרה הייתה, נולדת מתוך עקשנות, מתבוננת והגותית. היא רקעה על עקבים גבוהים, העוותה את הפה ומצמצה בעיניים. הייתה איזו בוטות בדרך הפנייה שלה, התגלמות של עונג ותום. היא התעסקה במילים והתנצחה עם ניסוחים ודקויות.
בכתיבתה מתגלה מאבק עם תודעה שבה היה אפשר "לִהְיוֹת נְתוּנָה לְמַחְשָׁבוֹת שֶׁדְּבָרִים יָכְלוּ לִהְיוֹת אַחֶרֶת/ אוֹ הַפְלָגָה לִנְסִיעָה לְמָקוֹם אַחֵר/ עִם עַרְבֻיּוֹת לְמַצַּב הַנֶּפֶשׁ" ("קימה מאוחרת בגילה" בתוך צמא, עמ' 10), אולם היכולת להסגת גבולה של התודעה הייתה נתונה אף היא, אבל תתפתח לאובדן: "חָצִיתִי אֶת הַקַּוִּים הַאֲדֻמִּים שֶׁל הַנֶּפֶשׁ/ כְּמוֹ חָתוּל חוֹצֶה כְּבִישׁ מָלֵא סְאוֹן תְּנוּעָה./ הָיָה מְרוֹמָם, פִּרְאִי, נִשְׂגָּב, לֹא מוּבָן לְאִישׁ מִלְּבַדִּי,/ מַשְׁפִּיל" ("על מצב הנפש" בתוך צמא, עמ' 9). מירי נהרגה בתאונת דרכים ביום 24.6.96.
שיריה של מירי בן־שמחון מצטיינים במצלול עשיר ובנשימה מקורית ומורכבת. מירי הייתה פרפורמרית של השירים שלה. היא קראה אותם בביצוע בימתי הולם ומעורר השתאות. היא שיחקה את השירים שלה.
היא למדה באוניברסיטה העברית ספרות עברית, עבדה במשרד פרסום, ערכה מדורים בעיתון "ירושלים" ומאז 1985 הייתה עורכת לשונית ומתרגמת במוסדות שונים. היא כתבה סיפורים קצרים, מכתבים, שירים, וכמו כן תרגמה שירים. שיריה לא יועדו לכתב־עת אחד ופורסמו על פני זמן ממושך מ־1980 ועד 1995.
ב־1983 יצא ספרה הראשון "מעוניינת לא מעוניינת" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, לאחר שקיבלה את מענק קרן תל־אביב לספרות ולאמנות.
ב־1985 יצא לאור ספר שני "שיבולת דקה בכד חרס עתיק" בהוצאת אל"ף ובעידוד מענק קרן עמו"ס, וב־1990 פרסמה את "צָמָא" בהוצאת ספריית־פועלים.
הדוברת בשיריה היא מסתורית ו"ארכאית". במכתב שירי המופיע בתוך "אקזיסטנציליזם חרד" היא כותבת: "חָשַׁבְתִּי שֶׁאֲאַמֵּץ לְעַצְמִי דֶּרֶךְ,/ לְפִיהָ אֲנִי נִפְטֶרֶת מֵהִתְיַחֲסוּתִי לְעַצְמִי/ כִּיצוּר אֱנוֹשׁ תְּלַת מְמַדִּי,/ כְּמַקְרוֹקוֹסְמוּס./ וְהָיָה עָלַי לִהְיוֹת בְּקֶשֶׁר הָדוּק עִם/ נָשִׁיּוּתִי./ וְלַמְרוֹת שֶׁכְּכָזֹאת הָיִיתי פֵיָה
בְּעֵינַי -". מירי מתווה שיח שירי של וידוי בדרך של חניכה עצמית. תובנות חדשות צפות ועולות במשא ומתן בינה ובין אנשים תוך התבוננות פנימית נוקבת והתלבטות חסרת פשרות. בנקודה זו צריך לברר את המניעים לשירה שלה, כמו לדוגמה משמעות העדר האב.
השירה של מירי היא "קיומית" במהותה. הנוף מעוצב דרכה בנפש, בנופי הנפש עצמם. הד משמעותי יש למקום. שירים רבים מתרחשים בירושלים, כאשר המרכז מסמן אתרים של יציאה לבילויים "בוהמיים" (בית־האומנים, קפה טעמון), ואילו הדרום, שכונת גילֹה שבה מירי התגוררה, הוא מקום של בידוד. השכונה מתוארת כנוף אורבני צפוף בנייה שהלילה מראה אותו כקוביות של אור בחושך ("סופר־אגו", מתוך שיבולת דקה בכד חרס עתיק, עמ' 26). מקום המגורים שלה בילדות, שכונת הקטמונים, סומן גם כן. מאיר ויזלטיר כתב על הפערים החברתיים־דמוגרפיים שבין שכונת רחביה ובין השיכונים ממערב לירושלים בשירו "נערה מירושלים" בתוך הספר ״קח״ (עמ' 45) שיצא לאור בשנת 1973, ומירי כתבה שיר דיוקן "נערה מן הקטמונים (חתך אורך)" שבו תיארה את עליזה אלפנדרי בדרך סרקסטית, שתיחלץ את הדמות מן הסטראוטיפ שהוטבע בה (בתוך מעוניינת לא מעוניינת, עמ' 12). ציוני מקום נוספים הם סילואן, בית ג'אלה, מנזר בסן סימון - אתרים של מסתורין שסימנו את המתחם ה"פוליטי" וה"בין־דתי".
שירתה הושפעה מאווירת "דור הפרחים" של שנות השישים וכן מן השירה הצעירה בארץ. מירי הרחיבה את ההקשר הזה לעבר ספרות הלבנט של לורנס דארל, ותוך זיקה ספרותית וביקורתית כאחת שחשה אל מקורות יניקה "ארכאיים" ו"מנטליים" כדוגמת שירתו של ר' יהודה הלוי ושירת ימי הביניים בכלל. בתחום זה האחרון, שדרש מיומנות שונה בלשון, הצליחה לעשות: "... אַהֲבָה מַגַּעַת אוֹר/ וְדַרְכֵי הַמֶּלֶךְ בָּהּ - נִפְתָּלִים מִנְּחָלִים/ מְעֻלְפֵי רֵיחַ שַׂלְמוֹתַי/ כַּמֹּר/ וְעֹפֶר אַיָּלִים נוֹגֵעַ/ וְהוֹלֵךְ עַד לִבְהוֹנוֹתַי אוֹר/ כִּי/ מֶלֶך". ("ארכאיזם", בתוך שיבולת דקה בכד חרס עתיק, עמ' 18). ההתייחסות העצמית למשוררות שבה הייתה טוטלית. זו הייתה אמורה להתקשר לצורת האובדן שלה ולהליכתה עד הסוף. היא יצאה מתוך השירים ואליהם היא חזרה.

יהי זכרה ברוך.

ירושלים, סיון תשנ"ח

» ביקורות נוספות של שמעון שלוש
» ביקורות נוספות על אקזיסטנציאליזם (אקזיסטנציליזם) חרד - אחרית־דבר: שמעון שלוש