ביקורת ספרותית על אקזיסטנציליזם חרד מאת מירי בן שמחון
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 6 באוגוסט, 2009
ע"י שמעון שלוש


"אני קרובה לאלוהים. אני אהבה" (אחרית דבר מתוך "אקזיסטנציליזם חרד", הוצאת כרמל, 1998 - ספר שירי העיזבון של המשוררת מירי בן שמחון, ז"ל)
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

קריאה בשירים של מירי בן שמחון חושפת מסע רצוף מאבקים ומרי, וידויים של אהבה ויחסים של מדון מצד אחד, וידידות מצד שני. ראיית העולם שלה פסיכולוגית ומיסטית. במרחב כזה הלשון היא כלי, שבאמצעותו ניתן להגיע אל דיוקים על מנת להיטהר.
ביסוד הפואטיקה הזאת עומד מאבק כדרך להזדככות. המאבק אינו אפולוגטי, אך כרוך בהתבטלות של העצמי. השירה היא חווייתית ואקספרימנטלית.
מעשה הכתיבה של מירי בן שמחון מתחיל מתוך מעקשים: "אֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב עַכְשָׁו/ אֳבָל חֲרֵדָה מִכְּדֵי לִכְתֹּב עַכְשָׁו/ וְזֶה כָּל מַה שֶּׁעוֹלֶה בְּדַעְתִּי עַכְשָׁו..." ("לקראת שיר", מתוך הספר "מְעֻנְיֶנֶת לֹא מְעֻנְיֶנֶת", עמוד 7), וכן כפי שהמשוררת מצהירה: "הַשֶּקֶט לֹא מָצוּי בְּבִקּוּשׁ אַחַר מִלָּה" ("נֹחַם בְּמִלִּים לֹא מְדֻיָּקוֹת", מתוך "שבולת דקה בכד חרס עתיק", עמ' 10), ובמקום אחר: "הַשִּׁיר הַנָּכוֹן אֵינוֹ מַעֲמָסָה מִלּוֹנִית/ הוֹי רֹאשִׁי מָלֵא מִלִּים, מִלִּים מִלִּים, כְּמוֹ גַּרְעִינֵי מֶלוֹן" (מתוך "צָמָא", עמ' 15).
שיערה אדמוני, ואדום חזק, היא שמה בשפתיים ובציפורניים. דבקה במטרה הייתה. נולדת מתוך מעקשים. מתבוננת והגותית. רקעה על עקבים גבוהים, העוותה את הפה ומצמצה בעיניים. כמו במראיה, הייתה איזו בוטות בדרך הפנייה שלה - התגלמות של עונג ותום. היא התעסקה במלים והתנצחה עם ניסוחים ודקויות.
בכתיבתה מתגלה מאבק עם תודעה, שבה אפשר היה: "לִהְיוֹת נְתוּנָה לְמַחֲשָׁבוֹת שֶׁדְּבָרִים יָכְלוּ לִהְיוֹת אַחֶרֶת/ אוֹ הַפְלָגָה לִנְסִיעָה לְמָקוֹם אַחֵר/ עִם עַרְבֻיּוֹת לְמַצַּב הַנֶּפֶשׁ" (בתוך "צָמָא", עמ' 10). היכולת להסגת גבולה של התודעה, נתונה הייתה אף היא: "חָצִיתִי אֶת הַקָּוִים הָאֲדֻמִּים שֶׁל הַנֶּפֶשׁ/ כְּמוֹ חָתוּל חוֹצֶה כְּבִישׁ מָלֵא סְאוֹן תְּנוּעָה./ הָיָה מְרוֹמָם, פִּרְאִי, נִשְׂגָּב, לֹא מוּבָן לָאִישׁ מִלְּבַדִּי,/ מַשְׁפִּיל." (שם, עמ' 9), אבל תתפתח לאובדן. מירי נהרגה בתאונת דרכים בקיץ 1996.
שיריה מצטיינים במצלול עשיר ובנשימה מקורית ומורכבת. מירי הייתה פרפורמרית של השירים שלה. היא קראה אותם בביצוע בימתי הולם ומעורר השתאות. שיחקה את השירים שלה.
למדה באוניברסיטה העברית ספרות עברית, עבדה במשרד פרסום, ערכה מדורים בעתון "ירושלים", ומאז 1985, הייתה עורכת לשונית ומתרגמת במוסדות שונים.
היא כתבה סיפורים קצרים, מכתבים, שירים, וכמו כן, תרגמה שירים. שיריה לא יועדו לכתב-עת אחד ופורסמו על פני זמן ממושך מ-1980 ועד 1995.
ב1983, יצא ספרה הראשון "מְעֻנְיֶנֶת לֹא מְעֻנְיֶנֶת" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, לאחר שקיבלה את מענק קרן תל-אביב לספרות ולאומנות ע"ש יהושע רבינוביץ'. ב-1985, הוציאה לאור ספר שני "שבולת דקה בכד חרס עתיק" בהוצאת אל"ף ובעידוד מענק קרן עמו"ס וב-1990, פרסמה את "צָמָא" בהוצאת ספרית-פועלים.
הדוברת בשיריה, מסתורית ו"ארכאית". במכתב שירי, המופיע בתוך "אקזיסטנציליזם חרד", היא כותבת: "חָשַׁבְתִּי שֶׁאֲאַמֵּץ לְעַצְמִי דֶּרֶךְ,/ לְפִיהָ אֲנִי נִפְטֶרֶת מֵהִתְיַחֲסוּתִי לְעַצְמִי/ כִּיצוּר אֱנוֹשׁ תְּלַת מֵמַדִּי,/ כְּמַקְרוֹקוֹסְמוּס./ וְהָיָה עָלַי לִהְיוֹת בְּקֶשֶׁר הָדוּק עִם/ נָשִׁיוּתִי./ וְלַמְרוֹת שֶׁכְּכָזֹאת הָיִיתִי פֵיָה בְּעֵינַי - " (שם. מתוך "שיחה שכבר נעשתה" עמ' 45).
מירי מתווה שיח שירי של וידוי בדרך של חניכה עצמית. תובנות חדשות צפות ועולות במשא ומתן בינה ובין אנשים תוך התבוננות פנימית נוקבת והתלבטות חסרת פשרות. בנקודה זו, צריך לברר את המניעים לשירה שלה כמו, לדוגמה, את משמעות העדר האב.
השירה של מירי היא "קיומית" במהותה. הד משמעותי יש למקום. שירים רבים מתרחשים בירושלים, כאשר המרכז מסמן אתרים של יציאה לבילויים "בוהמיים" (בית האומנים, קפה טעמון), ואילו הדרום - שכונת "גילה", שבה התגוררה - הוא מקום של בידוד. השכונה מתוארת כנוף אורבני, צפוף בנייה, שהלילה מראה אותו, כקוביות של אור בחושך ("סוּפֶּר-אֶגוֹ", מתוך "שבולת דקה בכד חרס עתיק", עמ' 26).
מקום המגורים שלה בילדות, שכונת הקטמונים, סומן גם כן. מאיר ויזלטיר כתב על הפערים החברתיים-דמוגרפיים, שבין שכונת "רחביה", וה"שיכונים ממערב לירושלים," (בשירו "נערה מירושלים", בתוך הספר "קח", שיצא לאור בשנת 1973, עמ' 45), ומירי כתבה שיר דיוקן: "נערה מן הקטמונים (חתך אורך)", שבו תיארה את עליזה אלפנדרי בדרך סרקסטית; שתיחלץ את הדמות מן הסטריאוטיפ שהוטבע בה (בתוך "מְעֻנְיֶנֶת לֹא מְעֻנְיֶנֶת", עמ' 12).
ציוני מקום נוספים: סילוואן, בית ג'אלה, מנזר בסן סימון הם אתרים של מסתורין, שסימנו את המתחם ה"פוליטי" וה"בין-דתי".
שירתה הושפעה מאווירת "דור הפרחים" של שנות השישים, וכן מן השירה הצעירה בארץ. מירי הרחיבה את ההקשר הזה לעבר ספרות הלבנט של לורנס דארל ותוך זיקה ספרותית וביקורתית כאחת, שחשה אל מקורות יניקה "ארכאיים" ו"מנטליים", כדוגמת שירתו של ר' יהודה הלוי ושירת ימי הביניים בכלל.
בתחום זה האחרון, שדרש מיומנות שונה בלשון, הצליחה לעשות: "...אַהֲבָה מַגַּעַת אוֹר/ וְדַרְכֵי הַמֶּלֶךְ בָּהּ - נִפְתָּלִים מִנְּחָלִים/ מְעֻלְפֵי רֵיחַ שַׂלְמוֹתַי/ כַּמֹּר/ וְעֹפֶר אַיָּלִים נוֹגֵעַ/ וְהוֹלֵךְ עַד לִבְהוֹנוֹתַי אוֹר/ כִּי/ מֶלֶךְ". ("אַרְכָאִיזְם", בתוך "שבולת דקה בכד חרס עתיק", עמ' 18).
ההתייחסות העצמית למשורריות שבה הייתה טוטלית. זו הייתה אמורה להתקשר לצורת האובדן שלה ולהליכתה עד הסוף. היא יצאה מתוך השירים ואליהם, היא חזרה.
יהי זכרה ברוך.

ירושלים, סיון תשנ"ח



(אחרית דבר זו פורסמה שנית בספר "שירת מרים - אנתולוגיה ביוגרפית על שירת מירי בן-שמחון", בעריכת: דן אלבו, בהוצ' כרמל, 2010, בעמ' 99 - 102)
8 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ