****
אני מסתכל דרך חרכי התריס החשמלי החרישי של חדר השינה, אל עץ הפומליות והשמיים הכחולים שמאחוריו, ושומע מהסלון את הילדים שלי רואים טלוויזיה, גראוויטי פולס. אחר כך אולי נסדר קצת. הערב נאכל ארוחה משפחתית בבית, ומחר אנחנו מוזמנים לדיור המוגן של ההורים שלי בירושלים לארוחת צהריים. אני חושב שכדאי כבר להחליף מצעים. גם לילדים.
הכול סביבי אומר בלחש מרגיע ״נורמליות״, ״שגרה״, ״תוכניות״, אפילו לא לעתיד הרחוק. כל מה שקורה עם איראן, וסוריה, ואפילו עפיפוני האש בעזה, נמצא הרחק בשוליים הכהים, הזניחים, של הקיום המוגן שלי. למה רק בשוליים? כי אני ניזון ממה שמאכילים את כולנו, ומתווך את אותה הבנה של המציאות לילדים שלי, אם הם מודאגים. כי חודש מאי ואני אוהב את חודש מאי. כי אנחנו הטובים. כי צה״ל צבא חזק. הכי חזק באזור. כי אנחנו גרים במודיעין, במרכז הארץ, רחוק מכל פלישה דמיונית של כל דבר, מאיראנים רשעים ועד חייזרים. כי טראמפ, הבריון השכונתי, מאחורינו, או שכך לפחות נראה, וכי וואלה, לא יכול להיות באמת איום קיומי, של ממש. נכון?
פחחחח, איום קיומי.
חמינאי אומר: נמחק אותם. וחתאמי, גם. וחמאס. וחיזבאללה. אם תצאו מקונכיית הנוחות השלווה שלכם ותקראו טוקבקים של אתרים מחו״ל ואפילו של חשבונות פייסבוק שאינם שייכים לתיבת התהודה השקרית שמקיפה את כולנו, האמון המובהק שלכם בצדקתנו וביכולתנו לשרוד ולהתגבר עלול להיסדק באופן די משמעותי. אנחנו די שנואים בעולם. הרבה יותר מהאנדרדוג הפלסטיני. שונאים אותנו, ממש. ואם היינו קצת פחות מיודדים עם טראמפ, נניח... ואם בשיהוק של ההיסטוריה היה עולה לשלטון מישהו אחר, נגדנו, נגדנו ממש, שהיה מצטרף דווקא לצד השני... כמה זמן היה לוקח לשמיים הכחולים הפסטורליים שבחוץ להפוך למאיימים, ולשגרה המטמטמת לפנות את מקומה לאיום שקוף, בלתי נראה וממשי לחלוטין... על הכול? על כל מה שאנחנו חושבים שיש לנו? על תכנונים עתידיים, על הנזלה של תוכניות חיסכון, על חברים עם סירה שיכולים, אם יסגרו את נתב״ג, בהתראה די קצרה... כמה אנחנו, שישה... לא, אני לא הולך לשם.
פיליפ רות כותב מין סיפור אימים של מציאות אלטרנטיבית, שבה צ׳רלס לינדברג מנצח את רוזוולט בבחירות לנשיאות של שנת 1942 ובוחר, בין השאר, לא להצטרף לבנות הברית במאבקן נגד היטלר. יהודי ארצות הברית מוצאים את עצמם במערבולת קונספירטיבית של חרדת קיום, שבה בסופו של דבר כנראה שיאבדו את המולדת האהובה הישנה שלהם - ארצות הברית - לטובת ישות שהיא אולי לא טוטאליטארית מחרידה אבל מין חצי-פאשיזם מתפתח, שבו הקרקע נשמטת מתחת רגליהם ואין מי שיעמוד לצידם ויסייע להם. הפירוק של תחושת הקהילה היהודית בניוארק של שנות הארבעים מתואר ביד אמן באופן מהימן ביותר, לעתים מבעית ולעתים די משעשע, כי ככה זאת המציאות. היהודים מצטופפים כפי שנהגו תמיד לעשות עוד בשטעטעלים בזמן הפוגרומים, חלקם מקווים שהפריץ ישוב לחושיו ויחוס עליהם, חלקם בורחים וחלקם רוצים דווקא להילחם ולעמוד על שלהם.
התיאורים של רות מכמירי לב. היהודים האמריקאים שלו הם לא אלה שנמצאים שם היום. הם סוחרי דגים ואנשי מכירות, סוכני ביטוח וספסרי קרקעות. הם אמריקאיים, מהגרים ממוצא יהודי, הקרום הגלותי עודנו רוטט על פניהם, והם דוברים חצי יידיש חצי אנגלית ומעריצים את אמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ארצם של האמיצים. הפוסט מודרניזם עוד לא הגיע לעולם, על כל הבלבול המוסרי שגרר איתו, והכתיבה של רות (שלמעשה לא יכול אולי לכתוב על אנשים מסוג אחר) שמלווה את האסון הזוחל הזה היא פולקלוריסטית-בכוח, רהוטה מאוד ומעיקה בה בעת. לצערי הוא לא ממש לקח את המציאות האלטרנטיבית הזאת - ואת הסיפור כולו - עד הסוף, ולקראת סיום הספר ההיסטוריה מדביקה את עצמה ומלחמת העולם תמה בניצחון המוכר של בעלות הברית למרות הכול. (זאת בניגוד לספרו המעניין מאוד של רוברט האריס ״ארץ אבות״. נוהגים להשוות בין שני הספרים האלה, אולם לתחושתי, למעט העובדה ששני הספרים משתמשים במציאות אלטרנטיבית של אותה תקופת זמן עם נתוני פתיחה זהים, אין בין שני הספרים כמעט אף נקודת דמיון).
מה אני לוקח מהספר? או. אנשים רבים שאני מכיר צופים בבנימין נתניהו, מירי רגב וחרדים במירון ומדברים ללא הרף על חרדה מקץ הדמוקרטיה והידרדרות לפאשיזם או לתיאוקרטיה. אני חייב להודות שהדחף הראשון שלי הוא להתנגד, שלא לומר ללגלג על התחושות האלה. עובדתית, אם מדברים במספרים מוחלטים או באחוזים, ישראל היא חילונית הרבה יותר, אפילו בתקופתו של בנט שר החינוך מאשר היתה בעבר. אם ישראל עוברת משהו, זה חילון, לא הדתה. בין השאר, מספרי היוצאים בשאלה עולים פי כמה על אלה החוזרים בתשובה. מדינת ישראל היא ליברלית יותר, (עשירה הרבה יותר), סובלנית יותר לכל מיעוט שהוא מאשר כל תקופה מקבילה בעבר, והשינויים החברתיים החיוביים שהיא עוברת בתקופה קצרה הם עצומים. לפני עשרים שנה בלבד אף אחד לא היה מעלה על דל מחשבתו דיבור אמיתי, משמעותי על להט״בים דתיים, על משפחות של אבא ואבא, על רבנות אלטרנטיבית, גדודי צבא חרדיים או טקסים אלטרנטיביים של יום הזיכרון עם משפחות שכולות פלסטיניות לצד ישראליות. אבל מצד שני, העניין העיקרי, כפי הנראה, הוא התחושה. הפחד, גם אם הוא לא רציונלי. הפחד לאבד את מה שמוכר, לטובת משהו שנתפס כרע-מוחלט, כאובדן שליטה, כהידרדרות במדרון חלקלק לפאשיזם בלתי נמנע, כי כל הסימנים מראים (וכי מירי רגב אמרה, וכי אורי משגב כתב, או עתר לבג"צ, כי פסקת ההתגברות).
ובכל זאת, התחושה הזאת היא תחושה אמיתית. כי ככה זה עם פחד. רצוי לחוש בו ולעשות משהו לפני שזה נהיה מאוחר מדי. זה נכון לגבי שחיתות שלטונית, לגבי הדתה - אבל באותה מידה גם לגבי גירוש מסתננים, או החלנה(חילון). אני מקבל את תחושות החרדה של החברים שלי לגבי ביבי נתניהו, ורעייתו המפחידה. זה מתחיל לעצבן אותי כשהם מקוננים בפעם האלף על קץ הדמוקרטיה, הפעם עם פסקת ההתגברות, וכשהם בזים לכל דבר שיש בו ניחוח של דת (הדוסים המסריחים האלה/הילדה שלי לא תדליק נרות בגן כשהיא אמא של שבת!!!/הל״ג בעומר הזה) ומכנים ״פשיזם״ כל דבר מחגיגות יום העצמאות ועד תליית דגל במרפסת, הם מאבדים את הסימפתיה שלי לגמרי.