יום השואה. יום שבו אני רוצה להיכנס מתחת לשמיכת פוך גם בחום הכי גדול ולהיעלם. בשנים האחרונות הרגשתי שזו זכותי. דור שני. אבא ניצול שואה. גדלתי לתוך זה ואני לא צריכה יום מלאכותי פעם בשנה שיזכיר לי. אני ממילא זוכרת. תמיד. כל הזמן.
השנה זה שונה. אבי נפטר לפני חודש וחצי. זהו יום השואה הראשון שאני לבד. דור שני שהוא נציג של הדור הראשון כי הדור הראשון כבר איננו. אני לא יכולה להיעלם מתחת לפוך. אין לי זכות. עכשיו אני הפה של אבי, עלי מוטל להעביר את הסיפור שלו. שלא ישכח לעולם. אני זוכרת אבל צריך שכולם יזכרו.

מאז שנפטר רציתי להנציח את זכרו בביקורת כאן ולא ידעתי במה לבחור. מלבד הקלאסיקות הרוסיות לא היה לנו טעם ספרותי משותף. אבי קרא רק "ספרות יפה". ספרים קלילים נראו לו בזבוז זמן מוחלט. לספרות עברית הוא לא התחבר. את קפקא שאני אוהבת הוא לא סבל. הוא קרא המון ביוגרפיות, היסטוריה צבאית, פילוסופיה. הוא קרא המון, ובהרבה שפות.

היום נתקלתי בספר הזה, "האדם מחפש משמעות" על מדף הספרים שלי. זה ספר שיש לי מאז התיכון והשפיע עלי עמוקות. בספר פרנקל מתאר את חוויותיו כאסיר במחנה השמדה. הרעיון המרכזי שמאחורי הספר, אם אתמצת באופן פשטני, הוא שכדי לשרוד את החיים צריך למצוא מטרה. זה נכון בפרט כשהחיים מזמנים לנו סבל בל ישואר. "אם יש לך למה ראוי ומספיק חזק, תוכל לעבור כמעט כל איך". פרנקל גם טוען שבכל שלב לאדם יש את הבחירה איך להתייחס לסבל שלו, גם אם הנסיבות עצמן אינן בשליטתו. "במחנות הריכוז - במעבדה חיה זו ובמגרש ניסויים זה - ראינו אחדים מחברינו מתנהגים כחזירים, בעוד אחרים מתנהגים כקדושים. אפשרויות אלה ואלה גנוזות באדם; איזה מהן יגשים, דבר זה תלוי בהכרעות ולא בתנאים".

אבי לא הסכים עם פרנקל. הוא חשב שדבריו פשטניים. שאנשים בשואה בחרו לעיתים ברע כי חשבו שכך יצילו את קרוביהם. שהשורדים נצלו בעיקר בגלל מזל ותו לא. שכל המלחמה ההיא היתה כאוס מוחלט נטול משמעות.

בכל זאת בחרתי בספר הזה כדי לתאר את אבי. כי מעשיו מתאימים בדיוק לרעיון של פרנקל. אבי שרד ושמר על שפיותו כי היתה לו משמעות. טעם החיים שלו היה קריאה. ממש כך. הוא התחבא במרתף הבית שלו בליטא שהוחרם על ידי הנאצים. סבי כבר נרצח. אמו ואחותו היו פזורות אי שם. הוא הצליח להתגנב תוך סכנת חיים למשרדו של אביו ולקחת משם כל ספר שמצא. אלה היו בעיקר ספרי עריכת דין בגרמנית. אז הוא לימד את עצמו גרמנית וקרא את הספרים האלו עד שיצא מהמחבוא. משלב מאוחר יותר הוא התחבא בארון בכפר פולני. היה לו פנס, מצרך יקר ערך. אז הוא הצטופף בארון וקרא. כל מה שהצליח להניח עליו את היד. אלו שהחביאו אותו כבר ידעו שהילד היהודי המוזר הזה פשוט רוצה לקרוא ולקרוא ולקרוא. משם הוא למד לקרוא בפולנית. כך הוא למד גם יידיש איטלקית ואנגלית בנוסף לליטאית ולרוסית שלו. כשהסתיימה המלחמה הוא ידע לקרוא בשש שפות. את השפה השביעית, עברית, למד כבר כשעלה לארץ.

רציתי לסיים כאן באיזושהי פואנטה אבל אני לא יכולה לכתוב יותר. אני מתגעגעת לאבא שלי והדמעות מציפות את עיני.

מעשה בספר שהעלה אבק בספרייה הביתית שלי (סוף סוף הגעתי אליו) ושהוכיח לי שהמשמעות שלי בחיים היא מזגן.



אחרי הקדמה לא מעניינת במיוחד של איזה פרופסור, נמצא בחלק הראשון את חוויותיו של המחבר, ויקטור פראנקל, ממחנה הריכוז. המילה "חוויות" גרמה לי לנוע בכיסאי בחוסר נוחות כי היא מתקשרת לי עם דברים חיוביים, אבל כך נקרא הפרק עצמו - "חוויות במחנה ריכוז". אז מסתבר שגם ל"חוויות" כל כך קשות שעוד מובאות בגוף ראשון אפשר לשרבב איזה טיפת חוש הומור. וכמו שפראנקל כותב בעצמו "הניסיון לפתח חוש הומור היה בבחינת להטוט שאדם לומד בשעה שהוא מסגל לו את אמנות החיים. עפ"י אמנות חיים זו אפשר לנהוג גם במחנה ריכוז. דבר פעוט ערך מאוד עשוי לעורר את הגדולה בשמחות".

הפרק השני מביא לקורא בדרך קריאה ומאוד זורמת את מושגי היסוד של הלוגותרפיה - כיצד להתמודד עם תחושת הריקנות הפנימית וחוסר התכלית הקיומית שרבים מאיתנו חשים ואיך להגיע למציאת המשמעות המיוחלת. בדרך כלל אני לועג לספרי הדרכה עצמית "רוחניים" – עם מרכאות כפולות ומכופלות – אבל משהו בספר הזה תפס אותי. אולי בגלל הפרק הראשון הקשה והעצוב ואולי בגלל שלמרות שהמחבר הוא פסיכיאטר במקצועו, הוא מביא את דבריו בצורה מאוד נעימה לקריאה, תמציתית וללא חפירות מיותרות. כל הספרון הזה הוא בן 160 עמודים קטנים. ואולי הוא כבש אותי בגלל שהוא לא זורה חול בעיני הקורא – הלוגותרפיסט דומה למומחה עיניים יותר מאשר לצייר. הצייר מנסה להראות לנו את העולם כפי שהוא נראה לו. מומחה העיניים מנסה לאשר לנו לראות את העולם כמו שהוא באמת.

אז אולי כדאי שציניקן כמוני פשוט יחליף משקפיים וישנה את תפיסת עולמו שבכל זאת אין משמעות לחיים. בינתיים, בגל השרב של סוף השבוע האחרון, מצאתי לי משמעות קטנה בחיים. מזגן.

הלוגותרפיה, שיטת הטיפול והריפוי בצורה של חיפוש אחר פשר (לוגוס) לחיים, פותחה על פראנקל. בעזרת שיטה זו הצליח להחזיק מעמד במחנות השונים בהם היה בזמן השואה. העדות נמסרת מפיו בגוף ראשון, אבל התחושה היא כאילו משהו חוצץ בין הקורא לבין המספר.
כמוסר עדות, פראנקל מספר על זוועות שהיה עד להן, על עבודתו כמעט חסרת התקווה כרופא במחנות בחוסר ציוד ותרופות. התקווה שלו להישארות בחיים היתה לתת לכל הזוועה הזו משמעות ובכך להוותר ולהמשיך בחייו אם וכאשר.
הספר מביא את סיפורו במחנות וכן קיצור של תורת הלוגותרפיה.
בערך באותו זמן ובאותו מקום כמעט היה גם פרימו לוי, שספריו אף הם מסרו עדות ישירה על המתרחש במחנות ועל ההשרדות. עדותו של לוי משכנעת יותר. שווה גם לקרוא את ספרו של מרטין גריי "בשם כל בני ביתי". לוי וגריי לא מובאים כאן כדי להתחרות בתחרות זה המביא סיפור מחנות משכנע יותר. שניהם מביאים סיפור שלעומתו פראנקל וספרו קצת פחות משכנעים.
נכון, סיפור שואה לא צריך לשכנע, אבל כשזה בא יחד עם הצעה טיפולית, זה כבר נראה אחרת, בעיקר כיום, חמישים שנה לאחר הפרסום הספר לעברית (עכשיו השנה 2020), כשהטיפול הפסיכולוגי הרבה יותר אקלקטי ונסמך פחות על תיאוריית אישיות כזו או אחרת.

ספר קשה בצורה בלתי רגילה, ממש סערת רגשות תוך כדי קריאה. אם אדם מחפש להשאר אחוז בחיים ולקבל פרופורציות לעולם, אין בעיני ספר טוב מזה.

נערה בת 16 לא אמורה לתהות על משמעות החיים. היא לא אמורה לקרוא את הספר הזה ולדמוע ממנו. נערה בת 16 אמורה לנצל את החופש כדי לצאת ולבלות וליהנות, ואם היא בוחרת לשבת בבית ולקרוא, אז שתקרא את הארי פוטר. ואם היא כבר בוחרת לקרוא ולדמוע, אז שתקרא את "אשמת הכוכבים" ו- "ללכת בדרכך". אבל מה לעשות, החיים לא מתנהלים כמו שאנחנו מצפים מהם, וגם ההתנהגות של בני האדם היא בלתי צפויה, והספר ממחיש את זה טוב מאוד. וכך מצאתי את עצמי יושבת וקוראת את הספר הקטן-גדול הזה בשקיקה.

הספר נחלק לשני חלקים. הראשון, חוויות ממחנה ריכוז, הוא מצמרר, מבעית, מדכא ולפעמים הרגשתי שבמקום משמעות לחיים אני מקבלת כאן חוסר משמעות. אבל דווקא מתוך הסבל הבלתי נתפס הזה צומחת לה השאיפה למשמעות. "אם בכלל יש טעם לחיים, צריך שתהא משמעות גם לסבל. הסבל כחלק בלתי נמחה של החיים, אף בדמותו של הגורל והמוות. אין שלמות לחיים בלי סבל".

החלק השני נותן לקוראים מושגי יסוד בתורת הלוגותרפיה, והוא עושה את זה בדרך פשוטה שגם אני יכולתי לתפוס ולהבין. "הלוגותרפיה מעמידה את האדם לפני פשר חייו ומכוונת אותו אליו. האדם זקוק למשהו שלמענו יחיה. השאיפה לפשר ברוב בני האדם היא לא בגדר אמונה אלא עובדה".

אז אם הכל טוב ויפה ואם אדם שיש לו "למה" שלמענו יחיה יכול לסבול כל "איך", אז למה הספר נקרא "האדם מחפש משמעות" ולא "האדם מוצא משמעות"? את זה דווקא לא הבנתי.

נערה בת 16 לא אמורה לקרוא את הספר הזה, אבל נערה בת 16 גם לא אמורה לעבור את הזוועות שמתוארות בחלק הראשון של הספר, והיו הרבה נערות שעברו את זה. אז אולי המסקנה היא שהחיים צוחקים עלינו בעיניים ודווקא מה שלא אמור לקרות הוא זה שקורה. לטוב ולרע.

הבעיה, שבדרך כלל זה לרע.

קראתי אותו פעם אחת בגיל 19 בערך ופעם שניה לפני כשנה.
אותו הספר קריאה שונה לגמרי..
פעם אחת קראתי אותו בטירונות בצנחנים הטירונות נעשתה בתוך מבני פח עם ימים קרים וחמים, מדים מינימאליים, אוכל לא בריא ויחס כמו אל חיה... בזמן הקריאה הזו מאוד התחברתי לאנשים במחנות הרגשתי חוויתי בזמן הספר את הקשיים ממש הרגשתי את כותב הספר.
בקריאה השניה הייתי מבוגר יותר חיי חיי נוחות וחיים קלים הרבה יותר החיבור היה שונה בפעם הזו, היה לי זמן לשים לב לדברים אחרים.




מכאן : עלול להיות ספוילר למרות שלא כזה נורא כספוילר.
**********************************************************************
הספר מעולה משום שהוא דרך הסיפורים הרבים מסביר לנו כמה כח יש לאדם רק אם הוא משתמש נכון בכח המחשבה שלו...
עכשיו לא מדובר בזמן מיונים ליחידה מיוחדת או בזמן מסלול של סיירת מובחרת! מדובר ב"מסלול" שהרוב מסיימים אותו מתים / נכים / טראומתיים... מסלול היהודים בשואה... בתוך המסלול הזה הוא מסביר על הכוחות האדירים שיכולים להיות לאדם ...
זאת אומרת הוא הולך במבוך שמוביל את רוה האנשים לאין מוצא אך הוא מאמין שהוא יגיע למוצא הטוב...

מומלץ.

ספר חזק.

הספר הזה לא גרם לי לבכות. אבל הוא ריגש אותי מספר ומספר פעמים מספיק כדי לעצור ולהחזיק את הדמעות.
המוות לא מרגש אותי. אבל החיים? - מאוד.
לקרוא ספר כזה, שכותב על משמעות וערך ואנושיות...וואו.
הרבה זמן שלא נקשרתי ככה לספר.
אני כותבת את הביקורת הזאת מיד אחרי שסיימתי לקרוא אותו.
ואני כל כך שמחה שסוף סוף הצלחתי לגרום לעצמי להיכנס לספר הזה, כי הוא כל מה שהייתי צריכה בספר.
יש משהו בכתיבה, ובשפה שגורם לספר הזה לשיר עבורי.
בחירת המילים של הכותב, הפיסוק, זה ספר כל כך חי ועוצמתי ועבורי זה הרגיש כמו לצפות במחזה מאוד עוצמתי.

אני לא חושבת שיש עוד מישהו בעולם שהתחבר לספר הזה כמו שאני התחברתי מהכיוון שאליו אני התחברתי.
אני באמת נהנתי מהספר הזה עד עמקי נשמתי.
הספר הזה הכיל את הקושי האישי שלי בלמצוא משמעות, בחשיבה על החיים באופן כללי, ועל החיים שלי בפרט.

אני יודעת שבביקורת אנשים רוצים לדעת דברים יותר קונקרטים, אבל אני יכולה לכתוב רק על איך שהספר הזה גרם לי להרגיש ואני לא רוצה שזה ישמע מוזר, אבל לרגעים הספר הזה ממש גרם לי לתחושת עונג.
אני הרגשתי כל כך מובנת !
לקרוא על הדברים האלה, שאני בעצמי חשבתי אותם ואני בעצמי מהרהרת בם...
השאלות שתמיד שאלתי, על פשר, על קושי וסבל, על העולם והחיים...זה פשוט נתן לי משהו מוכר וחם, כמו חיבוק אנושי.
אני רוצה לבכות מרוב שכל כך אהבתי את הספר הזה, הדפים האחרונים קצת הוציאו אותו מהתחושה הזאת אבל המשפטים האחרונים של הספר החזירו אותי לשם.
אין לי מילים לתאר את הספר הזה, ולמה הוא גרם לי להרגיש כאילו קראתי שירה.

אז אני אכבה את הרגשות, ואני אכתוב קצת ממקום יותר ביקורתי.

יש לציין שניגשתי לספר הזה אחרי כמה ניסיונות קודמים בעבר, כי למעשה הוא ברשותי כבר הרבה שנים וקניתי אותו רק בגלל שבתור נערה "האדם מחפש משמעות" נשמע כמו משהו שאני צריכה לקרוא.

ובסופו של דבר התבגרתי ולמדתי מספיק, וצברתי ידע בסיסי מספיק על הפסיכולוגיה כדי להינות מהספר הזה.
חשבתי על הפיסכולוגיה, חשבתי על משמעות, חשבתי על עצמי, טיפלתי בעצמי, והגעתי לספר הזה אחרי מסע ארוך של צבירת ידע על עצמי.
אז אתמול כשהחלטתי שאני דווקא כן רוצה לקרוא את הספר, והחזרתי אותו לחדר שלי אחרי שכמה שבועות לפני החלטתי להוציא אותו לספרייה בסלון, שלפתי את המרקר הצהוב פסטל שהשתמשתי בו בפעם האחרונה שניסיתי לקרוא את הספר והתחלתי לקרוא שוב.

היו עצירות במהלך הקריאה, אבל הן היו עצירות טובות, לא של זעזוע אלא של הזדהות עם רגשות אנושיים.
החלק הראשון של הספר מרכז בתוכו חוויות ממחנה הריכוז, והוא היה מהנה, ואני לא בטוחה למה, אבל משהו בניסוח ובבחירת המילים ואיך שהכותב תיאר את מה שקורה סביב - הרגיש כל כך אנושי ואמיתי אך בו זמנית גם לירי.
אני מרקרתי משפטים, וזה גרם לי להתעכב עליהם, ולהרגיש אותם, וזה הפך את החוויה להרבה יותר משמעותית, כי נתתי מקום לספר הזה להתחבר אליי ולשוחח איתי.

אפשר לגשת לספר הזה כאילו אתה בא לשמוע הרצאה ואפשר לגשת אליו כאל חוויה.
הספר הזה היה לגמרי חוויה עבורי.
זה לא דמיוני, הכל באמת קרה, אבל זה לא שינה לי, אני אהבתי את זה אפילו שזה היה כואב.
כי התיאורים היו תיאורים של סבל, ולא של אכזריות או עוול.
התיאורים היו תיאורים של אנושיות אומללה, אך בו זמנית העצימו את אותם האנשים אומללים.
בספר היה לא רק חיפוש אחר משמעות, אלא גם חיפוש אחר יופי וחמלה וטוב לב וערכים ומוסר.

בחלק השני של הספר, שהוא סוג של נספח לספר, מסביר על הלוגותרפיה ומנסח אותה קצת יותר ברור.
החלק הראשון נותן לך את התחושה ואת החוויות שהביאו למסקנות, והחלק השני מסביר מה הן המסקנות ואיך אפשר איתן לעזור לאנשים.

אני רוצה לתת לכם טעימה מהספר, ולמזלי מרקרתי דברים ומשפטים אז זה מאוד פשוט למצוא משפט שמסכם חלקים מהספר.
אני לא חושבת שאני יכולה למצוא משפט אחד שמסכם את הספר הזה.
הספר הזה הוא בעיני - הרבה הרבה דברים.

אני מחליטה מראש שאני אבחר שלושה קטעים מהחלק הראשון, אחד מההתחלה אחד מהאמצע ואחד מהסוף. ומשפט אחד מהחלק השני.
אני אבחר רק משפטים שמרקתי, ויש לציין שלעתים מרקרתי רק סופו של משפט, והתעלמתי אמצעי משפטים.

אני בכלל צריכה להזהיר מספויילרים על ספר שכזה?
רק ליתר ביטחון...

*ספויילריים*

אז קטע מההתחלה:

"פתאום עצרתי את ידי המושטת לנער את האיש משנתו. פחד נפל עלי מפני המעשה שעמדתי לעשות.
(...),כי שום דבר ויהיה מזוויע ככל שיהיה - לא ישווה למציאות המחנה סביבנו, אשר אליה אמרתי להחזירו."

קטע מהאמצע:

"הכינור בכה ומשהו מיישותי בכה עמו, שכן אותו יום מלאו עשרים וארבע שנים לאדם אחד.
(...) רחוק מכל הישג יד. אותו אדם היה - אשתי."

קטע מהסוף:

"צריך היה להזכיר לו, כי החיים עודם מחכים לו.(...)אך מה אחרי השחרור? היו אנשים שנוכחו להכיר, כי איש אינו מייחל להם.
(...) אפשר שעלה על חשמלית ונסע אל הבית שראה אותו בעיני רוחו במשך שנים,(...),והנה האדם שאמור היה לפתוח את הדלת, לא היה שם ולא יהיה עוד שם לעולם."


הקטע מהחלק השני הוא המילים האחרונות של הספר, אז אם לא קראתם ואתם לא רוצים לדעת...

"אחרי ככלות הכל, האדם הוא אותו יצור שהמציא את תאי הגאז של אושוויץ; אבל הוא גם אותו יצור שנכנס קוממיות אל תאי-גאז אלה ועל שפתיו תפילת שמע ישראל."

---סיכום---

הספר הזה הוא כל כך מדהים וקסום עבורי. שלא אכפת לי מה אנשים אחרים חושבים עליו.
אני מתה עליו.
אפילו אם מישהו ינסה לריב איתי וישמיץ את הספר הזה או ינסה לגרום לי לראות אותו באופן אחר ושלילי ומזה שאני בעצמי ראיתי וחוויתי - לא אכפת לי.
זה לא משנה...
הספר הזה מדהים, מופלא, הוא גרם לי להרגיש כל כך בחיים ומובנת והוא ריגש אותי בחיות שבו.
אני חושבת שכבר כתבתי על זה, זה הוא ספר מלא חיים.

אני לא בכיתי, אבל היו הרבה פעמים שהתרגשתי עד עמקי נשמתי והבטתי לתקרה כי הלב שלי התכווץ.
אם אתם רוצים להינות מהספר הזה כמו שאני נהנתי ממנו - תנו לעשות את מה שאני עשיתי...

1.למרקר משפטים שנוגעים בכם.
זה גורם לכם לעצור ולקרוא אותם שוב.
זה גורם לכם לעצור ולחשוב ולהתעכב ולתת מקום להרגיש.

2.תשמעו מוזיקה ברקע.
מכיוון שזה ספר שואה, ו"הסט" הוא די אפור, לא רציתי להרגיש שאני קוראת ספר מדכא על שואה, ורציתי להינות מהספר ולהתחבר אליו מהכיוון האישי שלי אז שמתי ברקע שירים בצרפתית...
לא יודעת אם זה תקין. כי בכל זאת - שואה...אבל זה באמת הוסיף לזה נופך יותר רומנטי ואולי פחות נואש.

3.קרו כמה פעמים שקראתי ולא הבנתי מה אני קוראת אבל המשכתי לקרוא.
זה הסימן לעצור. כי אתם לא באמת קוראים את הספר אלא רק מרפרפים על המילים.
זה סימן שהמוח שלכם התעייף. שימו סימניה. ולכו תתעסקו במשהו אחר. ותחזרו אל אותם משפטים שרפרפתם עליהם אחר כך ותנסו באמת להבין מה אתם קוראים.


מה עוד ?

תנו לעצמם להינות מהספר !
באמת שאני נהניתי ממנו ברמה של "וואו זה מדהים. איזה תענוג !".
כמובן שזה היה בתחילת החלק השני של הספר שהרגשתי ככה, החלק שהוא מתמקד בעיקר בלוגותרפיה עצמה...ואז כמובן שהמשכתי לקרוא ונהייתי שוב עצובה כי הוא חזר לכתוב על דברים יותר עצובים ואנושיים ופחות על הלוגותרפיה והמושגים שבה.


קיצר.
5 כוכבים קל.
שום פגם בעיני.
לא ציפיתי שאני אהנה ממנו, ודווקא אולי בגלל זה, נהניתי.

אני חושב שהצורה שבה ויקטור בחר להתיחס לעובדה שהוא נחטף ונכלא במחנות המות של הגרמנים הנאציים כשותף בניסוי חברתי, היא הסיבה אולי היחידה לכך שהוא צלח את החויה הזועתית והמעוותת של המוחות החולים של כולאיו.
הספר מראה, תוך גלילת סיפורו האישי, עד כמה האמונה היא נדבך חשוב בחיי היהודי.

#
ספר שכזה ראוי לביקורת ארוכה וכמובן וידוי: ספרי שואה לא ממש מדברים אליי, כל העניין מאוד מורכב. דווקא קראתי כמה בעבר ואפילו נהניתי, אבל נראה לי כאילו הם תמיד שואבים ממני משהו ומזכירים לי את המובן מאליו, מכאן שיש בי ריחוק מסויים כלפיהם. השמש זורחת למעלה, אך העניין הזה של חיפושים אחרי מקור הריקבון האנושי כבר נהפך בעבורי לאובססיה מרה, צורך, הכרח, קללה. העניין משול לחתירה בג'ונגל. עליי רק לזמר כעת את האמרה השופנהאוארית: ''בני האדם הם השדים של האדמה, ובעלי החיים הם הנשמות המיוסרות.'' זאת כבר עובדה מוצקה וברורה שיש בנו בבני האדם משהו מאוד רקוב ומרושע שרק רוצה לפרוץ החוצה, והוא מתבטא ביחסים שלנו אלו עם אלו, וכן גם יחסים גזעיים שבהרבה מקרים מתפוצצים במבול גדול של שנאה ולא, אני לא יפה נפש והוזה שחושב שהעולם יכול להתנקות בזמן הקרוב. בעבר אלו היו האינדיאנים והמתיישבים האמריקנים, הטורקים ואחריותם ברצח העם הארמני, ואחר כך אלו היו הגרמנים אשר רדפו ורצחו יהודים בהמוניהם, ומחר אלו כבר יהיו אנשים אחרים - תלוי רק במי ינקה את מי ומי ירעד כשהמחסנית תאזול לו ולא יתעלה מעל המוסר המקובל.

פרנקל מתאר את החוויות והזוועות שהיה שותף להן. את חייו במחנה, ההלם והרעב, פלנטה אחרת מלאת גדרות תיל, שומרים חמושים נטולי לב וכלבים שוצפים, אך יש בו גם תקווה - הוא ייסד את הלוגותרפיה. יום יום אני רואה זאת בכל מקום שאנחנו לא בדיוק בעלי חיים בלבד - יש בנו מנגנון השמדה עצמית, יש בנו משהו מרושע מעבר לכל דימיון. לפני שהבחנתי בכך התיאוריה שלי נהפכה לאמת בעודי אוחז בחלום...אני פועל לפי כוח השיפוט וטוען שתמציתה של האמת שלי הוא: כשכולנו נהיה אשמים, רק אז תגיע הדמוקרטיה - האם לא כך החומה המצויה בינינו לבין האמת תיפול?

לאור חוויתו של קריאת הספר לראשונה מזה זמן רב - אני אסיר תודה על חיי. זהו לא סוג אופטימיות ריקה אלא שיר של שמחה, הספר הזה לחש לי זאת - ספר חזק מאין כמותו שנכתב בידי אדם חזק, נפש אצילית ומיוסרת שלא נכנעה למרה השחורה ולניהליזם גם אחרי מחנות המוות ומהו? אם אקח את הקריטריון של ניטשה הרי הוא ''הערכים העליונים מבטלים את עצמם, אין מטרה, אין תשובה לשאלה ''למה?''...מה הטעם היה בעבור חלק מהניצולים? למה פשוט לא היה לסיים את כל זה ולהפסיק לסבול? כזאת הייתה המאה העשרים עם שתי מלחמות רצחניות. המלחמה השנייה הייתה לא יותר ממלחמת דת ניהליסטית - הערכים העתיקים שקעו לאיטם ונוצרו דתות ואידיאולוגיות חדשות שהובילו את העולם למלחמה הרצחנית ביותר שהייתה. האם אלוהים באמת נרצח פשוטו כמשמעו? - האם הוא היה בכלל אי פעם אבן החכמים אשר ממנה המוסר נובע? כל אחד והשיפוטים שלו. יפי הנפש טוענים שהצדק משנה, ומהו בכלל אותו הצדק בעולם המצוי בערפל של שתיקה בלתי מוסברת? מדוע הצדק נקטל בכל רגע פנוי בעוד שאני כותב שורות אלו? מדוע הקור דוקרני כל כך? האם אירופה כישות אורגנית ואחידה בכלל אי פעם ידעה מהי אנושיות? - עדיין יש בה פלגים ואנשים שכן יודעים מהי, האם הוא האלוהים בכלל אי פעם היה באמת? כל אחד והשיפוטים שלו.

פרנקל נאחז בענף השברירי של החיים בעודו מוצף ונסחף בים המתים - הוא ייסד את הלוגותרפיה ובחר בחיים בכל זאת, הוא נהפך לחיים עצמם, וזאת התקווה היחידה שקיימת באמת והיא להמשיך לחיות. המסקנה היא שצעד הסיום שנקטתי הוא לא הפתרון אלא השגיאה הגדולה.
ספר מומלץ לקריאה לפחות פעם בחיים, ספר שהמילים שלו הן פלנטה אחרת מלאה גדרות תיל, שומרים חמושים, קור כלבים וכלבים שוצפים - אך יש בו גם תקווה. צריך לקרוא מהר לפני שיום אחד הכל יסתיים - אני הזלתי דמעה.