#
ריקרדו הוא בחור מופנם למדי, שהחליט בעודו ילד מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול: הוא רוצה לחיות בפאריז. לא להיות שוטר או כבאי, לא לזכות לתהילה בזכות תרופה לסרטן שימציא, לא לכתוב ספר או לצייר ציור. פשוט לחיות בפאריז. בדרך דומה הוא קובע את גורלו הרגשי. הוא פוגש כשהוא בן 15 את "ילדה רעה" בת ה-13 מתאהב בה ממבט ראשון וקובע איך ייראו חייו הרגשיים לשאר חייו.

באופן כללי ריקרדו הנ"ל הוא אדם בעל עולם צר כעולם נמלה, ממוקד רק באהבתו ונטול כל יכולת להרחבה. הוא עובד כמתורגמן בפאריז, תפקיד שהוא עמל רבות להשיגו ונוסע למקומות שונים כדי לבצעו. המדינות השונות שהוא רואה, האנשים שהוא יוצר איתם קשר כזה או אחר, המוזיאונים בהם הוא מבקר, המופעים בהם הוא צופה – כל אלה אינם מרחיבים את עולמו ולא מפתחים את אישיותו. נראה כאילו הוא נשאר אותו נער בן 15 עם מוח חד-סיטרי. ריקרדו חי מרצונו מחוץ למולדתו וכמו כל המהגרים – נטול שורשים. מעט האנשים איתם הוא יוצר קשר מעט יותר עמוק – כולם זרים. חלקם פרואנים אבל איש מהם אינו צרפתי. וזו אמת לאמיתה לגבי מהגרים בכלל: הקשר עם המולדת הישנה מנותק ברמה זו או אחרת, הקשר עם המולדת החדשה טרם נוצר – לפעמים לעולם לא יווצר.

אי אפשר להגיד שהספר משעמם. מאידך אי אפשר לומר שהוא מעניין. עולמו של ריקרדו נפרש בסיפור והוא נטול עניין בדיוק כמו אישיותו הדלה. ו"ילדה רעה"? גם היא אינה גורמת לסיפור להתרומם. היא חד-סטרית, לא מפותחת, אישה שמשתמשת בסקסיות שלה כדילהשיג את מה שחשוב לה ביותר – כסף שיבטיח אותה מפני העוני שחוותה בילדותה. היא לא טיפוס מורכב במיוחד, שאיפותיה לא מעניינות במיוחד, המחירים שהיא משלמת בשביל הביטחון גם הם אינם מעניינים במיוחד. והקשר הממושך עם זה שאוהב אותה כל השנים? האמת, גם הוא לא מעניין במיוחד.

זה הספר השני שכתב יוסה שאני קוראת. הראשון היה "הרומנטיקן" שקראתי לפני כמה שנים ושכחתי ביסודיות. כשעיינתי במה שכתבתי עליו, נראה לי שתחושת הבינוניות שאני מרגישה עם קריאת הספר הזה היתה דומה גם בסיפור ההוא.
קטונתי מלבקר את ועדת פרס נובל. אני בטוחה שיש להם נימוקים כבדי-משקל (אם כי לאו דווקא ספרותיים) לבחור בסופר או בספר כלשהו. הבינוניות של חלק מזוכי הפרס מרגילה את הקוראים לסטנדרט בינוני במסווה של ספרות עילית. זה "הצדק החלוקתי" האמיתי. תחי הבינוניות כי היא הרוב וגם לה מגיע פרס ספרותי מכובד.

הספר הזה לקח אותי צעד אחד קדימה. האמת אני מופתעת ראיתי שהסופר הזה נפטר והוא כתב מאמר מאוד מעניין על חשיבות הקריאה גרם לי לרצות לקרוא אחד מהספרים שלו. והאמת שאני מודה שאני פחות מתחברת לסופרים הדרום אמריקאיים, קראתי גבריאל גרסיה מרקס לא התרשמתי ממנו. אבל עם ורגס זה היה אחרת. הסיפור מגולל את סיפורו של ריקרדו עובד כמתורגמן פוגש את לילי היפה בפרו, הוא מתאהב בה והוא ממשיך לרדוף אחריה 40 שנה. כל פעם הם נפגשים, הרגיש לי קצת כמו קשר רעיל, והיו שם קצת תככים, היה שם סוראליזם, התמודדות עם מוות אבל עדיין האהבה ממשיכה לפרוח. למרות שלילי מחליפה זהויות מתחתנת עם גברים אחרים כי חושבת שריקרדו הוא תפרן, הרגיש לי שהיא מנצלת אותו וזה לא ילך לשום מקום טוב. וכל פרק הפתיע אותי. ברור שהיחסים האלה רעילים ולא בריאים בשום מצב, אבל כל פעם הפתיע אותי איך הם מצאו אחד את השני? בגלל זה הסתקרנתי וזה הקסם של הספר. כל הזמן תהיתי למה הוא חוזר אחריה אחרי שהיא עוזבת ומעליבה אותו? ולמה היא חוזרת אליו? קסם האהבה רעילה, וזה מה שניסה הסופר להראות בספר הזה, אהבתי אחד הספרים הטובים שקראתי. שוב זוגיות כזאת טובה לספרים, לא לחיים האמיתיים. אבל זה נהדר כרומן.

העלילה מספרת על נער מבית פרואני בשכונת "מיראפלורס" בפרו שמתאהב בנערה צ'יליאנית שמופיעה פתאום בסביבה. לאט לאט מתברר שהיא לא בדיוק צ'יליאנית, ובדיוק לא ידוע מי היא ומהיכן היא באה. כמה שנים לאחר מכן הוא פגש אותה במקום שהוא חלם לגור בו: עיר האורות, פריז. הוא מאוהב בה עד עמקי נשמתו ומכאן כל פרק מדלג בין מקומות שונים בעולם תוך כדי שהגברת מדלגת בין גברים שונים ובוגדת גם בהם ובין אחד לשני היא חוזרת אליו והוא לא מוותר על אהבתם.
התפתחות אהבתם מלווה במעבר בין עשורים שונים בהווי וחוויה של כל תקופה: תנועת ה"היפים", הופעת האיידס, תנועות השמאל הקיצוני בדרום אמריקה, ועוד.
אהבתם היא רעילה, פוגענית, נצלנית. הרעה זאת היא: תמיד משקרת, בורחת, בוגדת. אך דבר אחד אפשר לומר בזכותה: אף פעם לא הסתירה זאת מפניו. הוא יודע עם מי יש לו עסק, היא גם אומרת לו את זה, אך עדיין הוא נשאר איתה, מחכה לה.
אותי הספר קצת הרגיז. נכון שהיא כביכול "ילדה רעה" אך מה עם האחריות שלו כלפי עצו? תמיד היא אמרה לך שלא תהיה שלך כי אתה איזה אדם מסכן, אז למה אתה מחכה לה? למה היא הרעה כאן? גם הגברים שהיא קופצת ביניהם לא משהו.
החלוקה של הספר לפרקים נעשית לפי פרקי האהבה ביניהם ומעבר בין מקומות שונים בעולם, ובין לבין גם מכירים כל מני טיפוסים שהוא מתיידד איתם.
הספר זורם, נקראה בקלות, עובר מהר, מסופר בצורה טובה, ועדיין משהו שם הפריעה לי ברמה הרגשית.

יש מעט מאוד דמויות בספרות, אותן אני שונאת מכל הלב (בהתעלם מספרי שואה), למשל יוצי מ"כביסה", הסבתא והאמא מ"פרחים בעליית הגג" ועוד כמה וכמה. הילדה הרעה מדלגת בקלילות לתוך הרשימה הלא כל כך מחמיאה של דמויות מתועבות. בעיני היא הצטיירה כבר מתחילת הספר כיצור דוחה, אכזרי, חסר רחמים ובעל לב קר כקרח. כל מה שקורה לה או לא קורה לה בהמשך, לא עורר בי זיק של הזדהות או רחמים בהתאם לפתגם הידוע עם הכלב ויומו שיבוא...
גם ריקרדו "הילד הטוב", אם גבר רופס,מתרפס ואובססיבי הוא "כוס התה" שלכם, לא יוצא טוב מכל הסיפור. הפרואני האומלל, שהצליח להגשים חלום וחי לו את חייו בפאריז, מאוהב במשך יותר משלושה עשורים באישה אחת, שמתעללת בו וצוחקת עליו, אך הוא ממשיך לצטט באוזניה שירי אהבה בשלל שפות. מעבר להיותו גבר אובססיסי הוא מצטייר לי גם כסוג של אוטיסט חברתי. לא רק שהוא לא מסוגל, או לא רוצה, לנתץ את מעגל ההתעללות שיצרה הילדה הרעה, אלא גם מגביל את קשריו עם הסובבים אותו, כך שמסוגל להיות בקשר רציף עם אדם אחד בלבד, שהופך בין רגע לחברו הטוב ביותר למשך תקופה מסוימת עד שנעלם בצורה זו או אחרת.

על אף כי גיבורי הספר עיצבנו אותי כהוגן, לא הצלחתי להניח את הספר מידי.קריאת הספר הזה משולה בעיני לבהייה בתאונה. אתה יודע שמתרחש אסון, ולא יכול לעזור, אך בכל זאת מתקשה להפסיק לבהות. לטעמי, החיים של הילד הטוב והילדה הרעה, דומים לסוג של תאונה, המתרחשת בהילוך מאוד איטי ואף אחד לא מצליח למנוע או לעצור אותה.

מרתק, מה יש לומר?!

אתחיל מהסוף, לא אהבתי את תעלוליה של ילדה רעה. לא אהבתי אותו כל כך עד כי אני נרתעת מלקרוא ספרים אחרים של ורגס יוסה למרות פרס הנובל, השבחים הרבים והביקורות המחמיאות.
ובכן, אתם ודאי שואלים, במה חטא יוסה שזכה לכזו התייחסות שלילית? הרי הספר קריא, סוחף ומרתק. השפה עשירה וקולחת. הדימויים שנונים והרקע ההיסטורי אותנטי, מעשיר ומלמד.
למרות כל אלו חשתי כי הספר נודף ריח חריף ומיושן של שנאת נשים, ושל תפיסה סטריאוטיפית ומבזה של האישה החושנית והמפתה המפילה את הגיבור ברישתה וגורמת לו אך סבל וייסורים.
הגיבורה הרי כלל אינה אישה, היא מעין "ילדה רעה", דמות לא בוגרת וחסרת אחריות שכול סיבלותיה ועלילותיה מסתכמים ב"תעלולים", כלומר, הרפתקאות מיניות. אין לה שם (לפחות לא שם אמיתי), היא מאופיינת בהופעתה החיצונית בלבד ואפילו על הכריכה לא רואים את פניה. אנו רואים רק ישבן, רגליים חטובות וגב חשוף בשמלה אדומה קצרצרה ומפתה, עד כמה בנאליים אפשר להיות...
בקצרה, חשתי אי נוחות רבה כאישה וכאדם מהייצוג של הגיבורה בסיפור הזה. חשבתי שעברנו מזמן את השלב התרבותי והספרותי הזה של נשים דמוניות, פאם פאטאליות, הקופצות ממיטה למיטה, חיות על חשבון הגברים (כספית ורגשית) וכמיטב המסורת המיושנת נענשות בחומרה בסוף הספר, עונש פיזי ההולם את התנהגותן המופקרת.

בואו נדבר רגע על נתב"ג. אני מתכוון לאולם 'קבלת הפנים'. הרגע הזה אחרי שצלחת בשלום את עמדת המכס, מגונן נואשות על שני האננסים שהברחת לילדים בניגוד גמור להוראות משרד החקלאות, ואז אתה פוגש אותם, נרגשים, אוהבים וסקרנים.
ואז השאלה הזו, הכי מרגיזה בעולם - "נו, איך היה?".
עכשיו אתה צריך לבחור מתוך שבועיים של טיולים, טעימות, קפיצות, פישולים והוצאות. נו, אז איך באמת היה? יש כמה תשובות. החביבה עלי: "עדיין לא החלטתי".

זאת בדיוק התחושה שלי אחרי הספר הזה. בניגוד לכללים, דווקא הכריכה דחתה אותי. בתודעה שלי - ככה מוכרים מכוניות או חשבונות בנק, לא ספרים, וודאי שלא פרס נובל לספרות. ובכל זאת, פרס הנובל והעובדה שהספר ננטש על המדרכה הביאו אותי לנסות אותו.

אז תשאלו: איך היה? ואני אשיב: שעדיין לא החלטתי.

אתם מבינים לבד שכשמדובר בחתן פרס נובל לספרות, יש לו איזו יכולת. וזה בדיוק מה שאני מנסה לפענח. מהי.

התמה של הספר, כמו שמספר התקציר, עוסק במשיכה הזו שנגזרה על שני המינים ובעיקר על החזק שבהם אל היפה. העניין הזה שקדמונינו ניסחו כ'חשוק' ו'נחשק'. יוסה לוקח את זה כמה צעדי ממבו קדימה. על פניו - שום דבר חדש - אותו ישן שהעסיק משוררים וגרפומנים בכל הזמנים. מישהו חושק במישהי, היא בורחת, חוזרת, בורחת, חוזרת, בורחת, חוזרת ובורחת. בינתיים הוא תופר רומן.
לכאורה סתם תעלול של סופר רע, וכאן בדיוק מגיע הקעץ':

כישוף!

יש לו ליוסה הזה את היכולת הזו שהופכת אותיות למילים ולתחושות. עובדה, מצאתי את עצמי עובר את כל פרשת האהבהבים שלו, כמעט בניגוד לרצוני. פשוט נמשך בעקבות סערותיו ועל הדרך לומד קצת היסטוריה מהפכנית של דרום אמריקה ומשבריה.

ואז, אחרי שסיימתי בנשימה עצורה, אני חושב שעליתי על עוד משהו נוסף. מסתבר שהגאון הזה לא כפל את עצמו סתם. באיזשהו אופן, הוא הצליח לתמצת לתוך כמה סבבי עלילה לא ברורים, את עומק הפנטזיה הגברית ושברה.

בקיצור: עדיין לא החלטתי.

תעלוליה של מדינה רעה (כולכם לא הבנתם כלום)

יש ספרים שאחרי שאני מסיים אותם הם ממשיכים לנדוד לי בראש ולא לשחרר, אני נקשר לדמויות באופן עוצמתי. מוצא את עצמי מחפש מכר שקרא את הספר על מנת שאוכל לשוחח עמו ולהעביר חוויות. כשאני לא מוצא, אני בדרך כלל מתחיל להכריח את הסובבים אותי לקרוא את הספר. השלב השלישי הוא להשתמש בבלוגים ופורטלים על מנת לקרוא מה חשבו אחרים ואולי מנוע החיפוש ימצא לי ביקורת טובה. אני תמיד קורא ביקורות רק אחרי שקראתי את הספר.
כשסיימתי את ספרו של מריו ורגס יוסה, תעלוליה של ילדה רעה, ישר הפעלתי את גוגל במכשיר הנייד שלי, אפילו לא קמתי למחשב מרוב התרגשות, אבל הפעם הרגשות שהציפו אותי היו עמוקים הרבה יותר. לא רק שהתחברתי לעלילה וכושר הסיפור של ורגס אלא גם חשבתי שהמטפורה גאונית. בביקורות שקראתי לא הוזכרה שום מטפורה, כל הכותבים רואים את הספר כסיפור של אהבה בלתי אפשרית אך חסרת גבולות לאשה שטן – ילדה רעה. אשה שממררת את חיי הגיבור אך הוא מכור לכאב ולא יכול לשחררו. איימן סיכסק בביקורתו מיולי 2007 מתחיל בסיכום: ""תעלוליה של ילדה רעה" מסמן במידה בלתי מבוטלת תפנית מעיסוקו של ורגס יוסה במציאות פוליטית ובהשלכותיה על הפרט, ומתאר מעקב אחר המשיכה של הגיבור אל אישה מסתורית, ההופכת בהדרגה לאובססיה." יותר מאוחר הוא מציין שורגס מזכיר את "המציאות הפוליטית שבתוכה מתקיים הרומאן ... כפרי ההתעקשות של הסופר לנסות להוסיף מימד פוליטי לספר בכל מחיר. "
אז מר איימן הנכבד – לא הבנת כלום! סיפור האהבה בין ריקרדיטו והילדה הרעה הוא מטפורה למערכת היחסים בין הפרואנים למדינתם הסוררת. האכזבות שחוזרות על עצמן שוב ושוב, התקופות הקצרות של רוגע ותקווה לעתיד טוב יותר שתמיד מתנפצות עם הפיכה צבאית או שליט טיפש שמתעלל באזרחיו. הגעגועים לאהבת הילדות במירפלורס ואביה של הילדה הרעה שהוא בן תערובת פשוט אך אין בו כל רוע, הם הגעגועים לפרו של פעם ללא ההתחזות לאומות אחרות.
הפרצופים השונים שעונדת ילדה רעה הם פרצופיה של פרו, במקורה היא ילדה פשוטה בת למשרתים, לאחר מכן היא מתחזה לליברלית ומתירנית כמו שכנתה צ’ילה. לאחר תקופת העלמות היא חוזרת כחיילת הנאבקת לבצע הפיכה צבאית וכך זה ממשיך. אך תמיד יש אכזבה – בגידה מצד הילדה הרעה ושרשרת של ידיעות מדודו של ריקרדיטו על כמה רע בפרו. בקטע הממושך היחיד שבו הגיבור חווה שלווה מאשתו – פרו חווה תקופה של תקווה, אך כמובן ששוב היא מתנפצת לו בפרצוף כמו הגלים שמרסקים את שוברי הגלים של לימה (עוד מטפורה).
לא סתם הרומן האכזרי ביותר של ילדה רעה הוא עם יפני ומערכת היחסים שלה עם אדונה בלתי נשלט, תזכורת לקהילת המהגרים היפנית הגדולה בפרו ומנהיגי פרו שיצאו מתוכה.
הכתיבה מבריקה, משתמשת ברגשות העמוקים ביותר כדי לדון בנושאים פוליטיים ולאומיים. יש בספר גם סוג של רקוויאם יאוש והשלמה. פרו תמשיך לאכזב אך הפרואנים ימשיכו לאהוב אותה בכל ליבם.
ספר מעולה!

לפני המון שנים קראתי את סיפרו של ורגס יוסה: "העיר והכלבים". אני זוכר שבעיניי הוא היה ספר מעולה! בינתיים עברו שנים ואני דווקא לא כל כך קראתי את ספריו של ורגס-יוסה. למעשה במשך שנים רבות כמעט שלא קראתי בכלל בעברית אלא בשפות אחרות... (ודווקא יצאו כמה תרגומים בעברית לספריו) אבל תמיד זכרתי אותו כסופר מצוין. והנה בשנים האחרונות אני קורא יותר ויותר בעברית וכשנפל לידי הספר הנ"ל לא היססתי; הספר אכן מאוד קריא והוא מספר לנו בגוף ראשון את סיפורו של ריקרדו המתרגם, שמאז נעוריו, מאוהב בצורה בלתי אפשרית בנערה ומאוחר יותר באישה, שאיננה מאוהבת בו. זוהי אהבה שמלווה אותו במשך כל חייו וגורמת לו להיות שוב ושוב מנוצל על ידה.
הספר מאוד קריא ועלילתו היא מעין "רכבת הרים" של התרחשויות בנקודות שונות ברחבי העולם,
אך בעיקר בפריז שבה חי אותו המתרגם, בגלות מרצון ממולדתו פרו, שגם עליה ועל התהפוכות הפוליטיות שבה אנו למדים רבות. אני מוכרח לומר שאמנם הספר טוב ודי נהניתי ממנו - הוא בהחלט ראוי לקריאה. אבל קצת לא נעים לומר; מעט התאכזבתי. היו לי ציפיות גדולות יותר מהסופר הנ"ל שזכה בפרסים רבים ואף בפרס נובל. ואחרי שאמרתי זאת, אני בטוח שאם אתקל שוב בספר אחר שנושא את שמו של ורגס יוסה אשמח לקרוא אותו.

ספר מענין, זו הרגשתי בסיומו. בעצם אפשר לקרוא אותו כרומן רומנטי כתוב היטב או כספר הסטוריה וגאוגרפיה קליל. העלילה נסבה על שני גיבורים שמוצעם מפרו. מכירים מנערות. האחד מאוהב עד כלות השניה מניפולטיבית שקרנית נצלנית חמקמקה. וכל הספר עוסק בפגישות ופרידות שלהם בנסיבות שונות ומשונות על רקע ארועים הסטוריים המתרחשים בעולם. הספר כתוב מצוין אבל צריך לאהוב את הזאנר בכדי לצלוח אותו. הרבה פרטים הרבה סיפורי ביניים.