אתחיל מהסוף, לא אהבתי את תעלוליה של ילדה רעה. לא אהבתי אותו כל כך עד כי אני נרתעת מלקרוא ספרים אחרים של ורגס יוסה למרות פרס הנובל, השבחים הרבים והביקורות המחמיאות.
ובכן, אתם ודאי שואלים, במה חטא יוסה שזכה לכזו התייחסות שלילית? הרי הספר קריא, סוחף ומרתק. השפה עשירה וקולחת. הדימויים שנונים והרקע ההיסטורי אותנטי, מעשיר ומלמד.
למרות כל אלו חשתי כי הספר נודף ריח חריף ומיושן של שנאת נשים, ושל תפיסה סטריאוטיפית ומבזה של האישה החושנית והמפתה המפילה את הגיבור ברישתה וגורמת לו אך סבל וייסורים.
הגיבורה הרי כלל אינה אישה, היא מעין "ילדה רעה", דמות לא בוגרת וחסרת אחריות שכול סיבלותיה ועלילותיה מסתכמים ב"תעלולים", כלומר, הרפתקאות מיניות. אין לה שם (לפחות לא שם אמיתי), היא מאופיינת בהופעתה החיצונית בלבד ואפילו על הכריכה לא רואים את פניה. אנו רואים רק ישבן, רגליים חטובות וגב חשוף בשמלה אדומה קצרצרה ומפתה, עד כמה בנאליים אפשר להיות...
בקצרה, חשתי אי נוחות רבה כאישה וכאדם מהייצוג של הגיבורה בסיפור הזה. חשבתי שעברנו מזמן את השלב התרבותי והספרותי הזה של נשים דמוניות, פאם פאטאליות, הקופצות ממיטה למיטה, חיות על חשבון הגברים (כספית ורגשית) וכמיטב המסורת המיושנת נענשות בחומרה בסוף הספר, עונש פיזי ההולם את התנהגותן המופקרת.

















