#
ריקרדו הוא בחור מופנם למדי, שהחליט בעודו ילד מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול: הוא רוצה לחיות בפאריז. לא להיות שוטר או כבאי, לא לזכות לתהילה בזכות תרופה לסרטן שימציא, לא לכתוב ספר או לצייר ציור. פשוט לחיות בפאריז. בדרך דומה הוא קובע את גורלו הרגשי. הוא פוגש כשהוא בן 15 את "ילדה רעה" בת ה-13 מתאהב בה ממבט ראשון וקובע איך ייראו חייו הרגשיים לשאר חייו.
באופן כללי ריקרדו הנ"ל הוא אדם בעל עולם צר כעולם נמלה, ממוקד רק באהבתו ונטול כל יכולת להרחבה. הוא עובד כמתורגמן בפאריז, תפקיד שהוא עמל רבות להשיגו ונוסע למקומות שונים כדי לבצעו. המדינות השונות שהוא רואה, האנשים שהוא יוצר איתם קשר כזה או אחר, המוזיאונים בהם הוא מבקר, המופעים בהם הוא צופה – כל אלה אינם מרחיבים את עולמו ולא מפתחים את אישיותו. נראה כאילו הוא נשאר אותו נער בן 15 עם מוח חד-סיטרי. ריקרדו חי מרצונו מחוץ למולדתו וכמו כל המהגרים – נטול שורשים. מעט האנשים איתם הוא יוצר קשר מעט יותר עמוק – כולם זרים. חלקם פרואנים אבל איש מהם אינו צרפתי. וזו אמת לאמיתה לגבי מהגרים בכלל: הקשר עם המולדת הישנה מנותק ברמה זו או אחרת, הקשר עם המולדת החדשה טרם נוצר – לפעמים לעולם לא יווצר.
אי אפשר להגיד שהספר משעמם. מאידך אי אפשר לומר שהוא מעניין. עולמו של ריקרדו נפרש בסיפור והוא נטול עניין בדיוק כמו אישיותו הדלה. ו"ילדה רעה"? גם היא אינה גורמת לסיפור להתרומם. היא חד-סטרית, לא מפותחת, אישה שמשתמשת בסקסיות שלה כדילהשיג את מה שחשוב לה ביותר – כסף שיבטיח אותה מפני העוני שחוותה בילדותה. היא לא טיפוס מורכב במיוחד, שאיפותיה לא מעניינות במיוחד, המחירים שהיא משלמת בשביל הביטחון גם הם אינם מעניינים במיוחד. והקשר הממושך עם זה שאוהב אותה כל השנים? האמת, גם הוא לא מעניין במיוחד.
זה הספר השני שכתב יוסה שאני קוראת. הראשון היה "הרומנטיקן" שקראתי לפני כמה שנים ושכחתי ביסודיות. כשעיינתי במה שכתבתי עליו, נראה לי שתחושת הבינוניות שאני מרגישה עם קריאת הספר הזה היתה דומה גם בסיפור ההוא.
קטונתי מלבקר את ועדת פרס נובל. אני בטוחה שיש להם נימוקים כבדי-משקל (אם כי לאו דווקא ספרותיים) לבחור בסופר או בספר כלשהו. הבינוניות של חלק מזוכי הפרס מרגילה את הקוראים לסטנדרט בינוני במסווה של ספרות עילית. זה "הצדק החלוקתי" האמיתי. תחי הבינוניות כי היא הרוב וגם לה מגיע פרס ספרותי מכובד.

















