“כמה בסיסי וחסר הם גדלו, התבגרו, זקנו - ולעולם לא עזבו את בית ההורים. היכן ולמי נולדו – זה היה גורלם לעולם. כל זה אם נולדו למזלם הטוב – בנים. רובם ללא השכלה, אין רכישת מקצוע, משכנתא, רכישת דירה, מטפלת, גן לילד. לא שכירות יקרה, חווית עבודת סטודנטים, דירת סטודנטים, מילוי קופסאות עם אוכל של אמא או אבא בסופ"ש לכל השבוע, מטפלת לילדים וקריירה להורים, גן באלפי שקלים. נסיעות, טיולים, עולם. הכול ידוע וברור מראש. פשוט. ואם נולדה בת הרי היא כ"ענף מיותר" עד חתונתה ואז היא "נופלת" אל בית משפחת חתנה, שם תשרת את הוריו. ובדרך עד לאותה חתונת שידוך בהיותה ילדה, נערה, תעבור כמה דברים, הכול בחדר הנשים של הקומה השנייה. פשוט. פשוט, פשוט וחסר כל כך הרבה. כך היו החיים בסין הכפרית והשבטית, עד שנות ה-20. פשוט וחסר. סיפורן של פרח-שושן ופרח שלג. שהיו ילדות מכפרים סמוכים, לאחר תקופת 'קשירת הרגליים', והפכו ל'אחיות תואמות' בשידוך. על חברות הדוקה וכאב וסיפור ילדות והתבגרות ובגרות והתמודדות של שתי ילדות-נשים. וגם, ממש לפני סיום תובנה לגבי ערכי החברות וחשיבות השיח הפתוח. על תהליך קשירת כפות הרגליים (או שבירת עצמות כפות הרגליים ועיצובן מחדש) בגיל 6-7, בדרך לקבלת רגלי השושן / הלוטוס הזעירות - סמל היופי הנשי. על הנושו - הוא כתב סימניות של נשים לנשים, כך סיפרו, תקשרו, הביעו, התכתבו, ונכתב לרוב על מניפה בהמשכים. על רקמה, אמונה, צבעים, ריחות, מכות, טעמים וקשיים. קראתי את הספר לפני 16 שנים כשיצא לאור, זכרתי אותו מרתק. מהפנט. בעקבותיו קראתי את שאר ספריה של ליסה סי. ועוד אודות סין, יפן ועוד. חזרתי אליו שוב, כעת, כשפגשתי בו מאופסן עמוק בספרייה הביתית (וכשחיפשתי המלצה לבתי [החיילת, שלאחר שתשתחרר תצא לטיול הגדול במזרח רגע לפני לימודים אקדמיים, דירת סטודנטים שכורה, קופסאות בסופ"ש וכו] לספרים לקחת) אז כעת, ממרומיי... מצאתי אותו הרבה פחות מהפנט. יותר פשוט מהתרשמותי אז. סיפור חיים טוב, מעניין המסופר בגוף ראשון ע"י פרח-שושן שהאריכה חיים ובזקנתה ישובה בחדר הנשים של הקומה השנייה בבית משפחת בעלה אליו "נפלה" בהיותה נערה, והיום היא האישה הראשית באותו בית, ונתונה לאפוטרופוסות (בכל שלב בחייה הייתה אישה נתונה לאפוטרופוס: לאביה, לחמותה, לבנה) בנה הבכור, מספרת אותו. ומתארת את חייה.”

“אמרי לי מי הלאוטונג שלך ואומר לך מי את. רגע, רגע, סינית את מדברת אלי? אכן, כן. כדי לדעת מה זו לאוטונג צריך לקרוא את הספר הזה. כולנו מכירים את ז'אנר הרומנים האנטרופולוגים, שנבנים מהרבה לבנים של תחקיר ועבודה קשה, ואת החורים של מחסור בידע, אוטמים בקטעים פולקלוריסטים, או בידע אישי חינם, שלא תמיד תואם את ההיסטוריה. סיפור כתוב במניפה, לעומת זאת, (מכאן ואילך אכנה אותו "במניפה", כדי להקל עלי) נוצר מתכים קטנטנים ועדינים של רקמה מעוררת השתאות, ממשיכות מכחול זעירות, מריחות, קולות ומראות כה אותנטיים, עד שהפך ציור מושלם. ליסה לי נוטלת את ידנו ומוליכה אותנו על רגליים קשורות, כדי לחוות את מעגל החיים השלם של אנשי סין במאה התשע עשרה, ובמיוחד של נשים סיניות, שרגליהן קשורות, ורצונותיהן ומאוויהן עקודים באופן מוחלט למוסכמות. הסופרת שיעבדה את כל מהלכי הספר להלוך הרוח והמנהגים של התקופה המתוארת. שלא כמו סופרים רבים בני זמננו, לא הכניסה רוח פמיניסטית מזוייפת בלב גיבורותיה. מנקודת ראותנו, הסיפור מזעזע. כשהסיפור בולע אותנו, משתמש למעננו באינספור מונחים אותנטיים, אנחנו מרגישים כמו פרח שושן. שום דבר לא זר יותר. הסופרת לא רקמה את הספר משולחן עבודתה בלוס אנג'לס. היא עשתה עבודת רגליים בסין, והתוצאה אכן מורגשת. הסיפור נכתב כרומן כרונולוגי מסורתי, שהמבנה שלו מיושן למדי, הוא אינו מקדים את המאוחר ורק לעיתים רחוקות הסופרת זורעת רמזים שיוצרים מתח. למרות זאת, במניפה נקרא בנשימה עצורה וקשה להניחו מהיד. אהבתי את העובדה שהסופרת נמנעה ככל האפשר משיבוץ רעיונותיה האישיים במוחה של הגיבורה שלה, למרות שבמניפה נכתב בגוף ראשון. וכך אנחנו מוצאים את עצמנו משתוממים כשפרח שושן, שמתארת את התנהגותה הרודנית של חמותה, מצהירה כי חמותה הייתה הוגנת כלפיה תמיד. אוי להגינות כזאת, שבמונחים של ימינו מדובר בהתנהגות מרושעת ביותר. זוהי רק דוגמה אחת לאופן שבו במניפה גורם לנו לחוש כאילו נכתב לפני 150 שנה. האם הספר מושלם? אז בלי ביקורת קטנה אי אפשר. אין בספר לא הומור ולא שנינות, לא ציניות ולא חידוד. (אבל אולי הגבירה לו, היא פרח שושן, באמת היתה נטולת חוש הומור? מי יודע).”

“סין של פעם, מסורת על גבי מניפה, קשירות רגליים וציות עיוור. מצאתי בספר את היופי, הרוע, הבדידות, החמלה, אך בעיקר גורל משותף לאלפי ילדות קטנות שהפכו לנשים בוגרות עם גורל דומה שהיו חייבות להמשיך גחלת של אלפי שנים ומסורת של כתב סודי שנקרא "נושו" על גבי מניפה כמו טלאי על גבי טלאי לאורך החיים של סיפור חייהם. "צייתי צייתי, אך לבסוף עשי כרצונך" זו כל התורה כדי לשלוט על ממלכתך ביד רמה של גבירה. אני לא יכולה שלא לחייך למילים הללו שכל כך הרבה נשים חכמות בכל העולם משתמשות בהן כדי ליצור שקט, אחווה, שלום בית, וכמובן העיקר והוא : להצמיח כנפיים בכל מוסד שכובל את המעוף שלנו הנשים למוסכמות שעוצבו שנים על גבי שנים של דורות . לא יודעת מה הייתי עושה במקום הילדות הרכות הללו . האם הייתי בועטת וצורחת שלא יקשרו לי את הרגליים. כי איך אפשר בלי לרוץ ולקפוץ ולהרגיש את הרוח שורקת ומבדרת את השיער. איך אפשר להישאר כלוא בחדר עם נשים בבידוד כפוי ולרקום לשיר ולתפור כל היום אך בלי לצאת מהחדר . בוודאי הייתי משתגעת בלי לנגוע בדשא או ללטף פרח. לא מוצאת בליבי אפילו נקודה אחת ראויה שבשבילה ארצה לשבור את עצמות כפות הרגליים שלי גם לא בשביל להשיג לי שידוך טוב. היה את "המנחש" והוא כמובן היה מגיע לילדה בת 4 או 5 ובודק את כפות הרגליים, הוא היה קובע בדיוק את הדקה הנכונה שבה האם והדודה תקשור את העקב לאצבעות בחוזקה כדי שאצבעות הרגל תישברנה ואז המבנה הישן של הכף יהרס . כף רגל ענוגה וקשורה היטב הייתה מביאה שידוך טוב, היא הייתה ערבות לחיים מסודרים. היא הייתה הכל כולל עינוג הגבר. היא הייתה הציות והמשמעות של כל ההכנה הזו לקראת המטרה האמיתית שבשבילה נשים באו לעולם. "היי צנועה ונוחה לרצות, רגועה וישרה בנוהגך: היי שקטה ונעימה בדיבורך: היי מאופקת ונאצלת בתנועותייך: יהיו ידייך אמונות על מלאכת יד ורקמה" נשמע לי קשקוש שאני כחני לא הייתי אוכלת אבל כך זה היה וכך זה התנהל כמו מכונה משומנת היטב של מעמדות גבירות ואדונים. והייתה גם השדכנית שתחפש שידוך הולם לילדה ותקבע את המוהר, הנידוניה שהמשפחות היו מחליפות. היופי היחיד שבתחילה התנגדתי לו נחרצות ובמשך הספר הבנתי את המשמעות הענקית הייתה "הלאוטונג". כמו שמוצאים שידוך גברי כך מוצאים שידוך נשי. השידוך הנשי רך יותר ,אוהב וחמל, מקשיב וסובלני .לכל אישה הייתה גבר אך לכל אישה גם אישה לאהוב עד סוף ימייה וביחד היו חולקות את עול החיים, המטלות, ההרגשות וכל הדברים שמאפיינים נשים . לפעמים אנחנו מחפשים בגברים שלנו תכונות שיש בנו הנשים ואנחנו רוצות שתכונות אלו יהיו גם בגברים שלנו רגישות ענקית ,אמפטיה ,הבנה, השתתפות פעילה וקשובה אלינו... הסינים הבינו שגברים הם גברים ונועדו להיות כאלה. אף אחד לא ציפה מגבר להיות "לאוטונג" של אשתו בשביל זה יש נשים בשביל נשים...נראה לי שפשוט רצו להוריד עומס רגשי מהגבר. בכך הוא לא צריך להתאמץ להיות משהו שהוא לא רק כדי לרצות את בת זוגתו. פשוט לרוץ לקרוא כי לא הבאתי אפילו קמצוץ מהעומק השרוי בספר הרגיש הנפלא והמקומם באותה נשימה. תודה לבנצי שהמליץ...”

“קודם כל אני חייב תודה גדולה לאוקי שהמליצה לי לקרוא את הספר. כנראה שהביקורות שאנו כותבים כאן מספיקות כדי שאחרים יכירו את טעמינו והעדפותינו. אז בהחלט הצליח לך אוקי ועל כך אני מודה. מדובר בסיפור מרתק אם כי כלל לא משהו קל לקריאה. הספר עוסק בסיפור חייה של פרח-שושן שנולדה ב-1823 ועד הגיעה לגיל 80 בו היא מספרת את הסיפור. הספר אמנם עוסק בחברה הסינית, בתרבות והמסורת הסינית באותה התקופה (בשנים אלו התחלפו 3 קיסרים) אך יותר מכל זהו סיפורן של הנשים הסיניות, הבעיות והקשיים איתן היו צריכות להתמודד. האישה אז זכתה להערכה על פי יכולותיה במטבח, ברקמה וב"יכולתה" ללדת בנים זכרים. לחלק נכבד בספר זוכה המנהג של כריכת הרגליים או רגלי הלוטוס, מנהג שהיה נפוץ בסין עד ראשית המאה ה-20 ועל פיו קשרו רגלי ילדות צעירות (לרוב בגילאי 4-7) על מנת למנוע את גדילתן. לא יכולתי להימנע תוך כדי קריאה ממחשבות על ההבדלים בין מושגי היופי אז והיום ועל ההבדלים בין מושגי היופי במזרח ובמערב. כמו שכותבת הסופרת בפרק הסיום, קל מאוד להשוות את התהליך של קשירת הרגליים עם המנהג המזעזע של כריתת הדגדגן אצל נשים באפריקה, עם המסורת של הסתרת האישה תחת השמלה בכמה מדינות אסלמיות או עם הניתוחים הפלסטיים המוזרים, המתמיהים ולפעמים הקיצוניים שנשים רבות משחרות להם בחברה המערבית. מנהג זה של קשירת הרגליים הופסק בסין רק בתחילת המאה ה-20 (אחרי 1000 שנה) עם נפילת שושלת צ'ינג הקיסרית והפיכתה של סין לרפובליקה. עוד עוסק הספר בכתב הנושו העתיק, בנושא "אחיות מושבעות" (אחיות לאוטונג) לכל החיים, יחסי האישה עם הבעל, עם החמות, מעמד האשה ועוד ועוד... וכך כותבת המספרת על חיי הנשים: "מגדלים אותנו כענפים חסרי תועלת. אנחנו אוהבות את משפחתנו, אבל לא חיות אתה לאורך זמן. אנחנו מתחתנות ועוזבות לכפרים שאיננו מכירות, למשפחות שאיננו מכירות, לגברים שאיננו מכירות... אנחנו מולידות ילדים, לפעמים הם מתים, לפעמים אנחנו מתות...". ספר חזק במיוחד. לכו על זה. ושוב תודה אוקי.”

“כמה בסיסי וחסר הם גדלו, התבגרו, זקנו - ולעולם לא עזבו את בית ההורים. היכן ולמי נולדו – זה היה גורלם לעולם. כל זה אם נולדו למזלם הטוב – בנים. רובם ללא השכלה, אין רכישת מקצוע, משכנתא, רכישת דירה, מטפלת, גן לילד. לא שכירות יקרה, חווית עבודת סטודנטים, דירת סטודנטים, מילוי קופסאות עם אוכל של אמא או אבא בסופ"ש לכל השבוע, מטפלת לילדים וקריירה להורים, גן באלפי שקלים. נסיעות, טיולים, עולם. הכול ידוע וברור מראש. פשוט. ואם נולדה בת הרי היא כ"ענף מיותר" עד חתונתה ואז היא "נופלת" אל בית משפחת חתנה, שם תשרת את הוריו. ובדרך עד לאותה חתונת שידוך בהיותה ילדה, נערה, תעבור כמה דברים, הכול בחדר הנשים של הקומה השנייה. פשוט. פשוט, פשוט וחסר כל כך הרבה. כך היו החיים בסין הכפרית והשבטית, עד שנות ה-20. פשוט וחסר. סיפורן של פרח-שושן ופרח שלג. שהיו ילדות מכפרים סמוכים, לאחר תקופת 'קשירת הרגליים', והפכו ל'אחיות תואמות' בשידוך. על חברות הדוקה וכאב וסיפור ילדות והתבגרות ובגרות והתמודדות של שתי ילדות-נשים. וגם, ממש לפני סיום תובנה לגבי ערכי החברות וחשיבות השיח הפתוח. על תהליך קשירת כפות הרגליים (או שבירת עצמות כפות הרגליים ועיצובן מחדש) בגיל 6-7, בדרך לקבלת רגלי השושן / הלוטוס הזעירות - סמל היופי הנשי. על הנושו - הוא כתב סימניות של נשים לנשים, כך סיפרו, תקשרו, הביעו, התכתבו, ונכתב לרוב על מניפה בהמשכים. על רקמה, אמונה, צבעים, ריחות, מכות, טעמים וקשיים. קראתי את הספר לפני 16 שנים כשיצא לאור, זכרתי אותו מרתק. מהפנט. בעקבותיו קראתי את שאר ספריה של ליסה סי. ועוד אודות סין, יפן ועוד. חזרתי אליו שוב, כעת, כשפגשתי בו מאופסן עמוק בספרייה הביתית (וכשחיפשתי המלצה לבתי [החיילת, שלאחר שתשתחרר תצא לטיול הגדול במזרח רגע לפני לימודים אקדמיים, דירת סטודנטים שכורה, קופסאות בסופ"ש וכו] לספרים לקחת) אז כעת, ממרומיי... מצאתי אותו הרבה פחות מהפנט. יותר פשוט מהתרשמותי אז. סיפור חיים טוב, מעניין המסופר בגוף ראשון ע"י פרח-שושן שהאריכה חיים ובזקנתה ישובה בחדר הנשים של הקומה השנייה בבית משפחת בעלה אליו "נפלה" בהיותה נערה, והיום היא האישה הראשית באותו בית, ונתונה לאפוטרופוסות (בכל שלב בחייה הייתה אישה נתונה לאפוטרופוס: לאביה, לחמותה, לבנה) בנה הבכור, מספרת אותו. ומתארת את חייה.”

“אמרי לי מי הלאוטונג שלך ואומר לך מי את. רגע, רגע, סינית את מדברת אלי? אכן, כן. כדי לדעת מה זו לאוטונג צריך לקרוא את הספר הזה. כולנו מכירים את ז'אנר הרומנים האנטרופולוגים, שנבנים מהרבה לבנים של תחקיר ועבודה קשה, ואת החורים של מחסור בידע, אוטמים בקטעים פולקלוריסטים, או בידע אישי חינם, שלא תמיד תואם את ההיסטוריה. סיפור כתוב במניפה, לעומת זאת, (מכאן ואילך אכנה אותו "במניפה", כדי להקל עלי) נוצר מתכים קטנטנים ועדינים של רקמה מעוררת השתאות, ממשיכות מכחול זעירות, מריחות, קולות ומראות כה אותנטיים, עד שהפך ציור מושלם. ליסה לי נוטלת את ידנו ומוליכה אותנו על רגליים קשורות, כדי לחוות את מעגל החיים השלם של אנשי סין במאה התשע עשרה, ובמיוחד של נשים סיניות, שרגליהן קשורות, ורצונותיהן ומאוויהן עקודים באופן מוחלט למוסכמות. הסופרת שיעבדה את כל מהלכי הספר להלוך הרוח והמנהגים של התקופה המתוארת. שלא כמו סופרים רבים בני זמננו, לא הכניסה רוח פמיניסטית מזוייפת בלב גיבורותיה. מנקודת ראותנו, הסיפור מזעזע. כשהסיפור בולע אותנו, משתמש למעננו באינספור מונחים אותנטיים, אנחנו מרגישים כמו פרח שושן. שום דבר לא זר יותר. הסופרת לא רקמה את הספר משולחן עבודתה בלוס אנג'לס. היא עשתה עבודת רגליים בסין, והתוצאה אכן מורגשת. הסיפור נכתב כרומן כרונולוגי מסורתי, שהמבנה שלו מיושן למדי, הוא אינו מקדים את המאוחר ורק לעיתים רחוקות הסופרת זורעת רמזים שיוצרים מתח. למרות זאת, במניפה נקרא בנשימה עצורה וקשה להניחו מהיד. אהבתי את העובדה שהסופרת נמנעה ככל האפשר משיבוץ רעיונותיה האישיים במוחה של הגיבורה שלה, למרות שבמניפה נכתב בגוף ראשון. וכך אנחנו מוצאים את עצמנו משתוממים כשפרח שושן, שמתארת את התנהגותה הרודנית של חמותה, מצהירה כי חמותה הייתה הוגנת כלפיה תמיד. אוי להגינות כזאת, שבמונחים של ימינו מדובר בהתנהגות מרושעת ביותר. זוהי רק דוגמה אחת לאופן שבו במניפה גורם לנו לחוש כאילו נכתב לפני 150 שנה. האם הספר מושלם? אז בלי ביקורת קטנה אי אפשר. אין בספר לא הומור ולא שנינות, לא ציניות ולא חידוד. (אבל אולי הגבירה לו, היא פרח שושן, באמת היתה נטולת חוש הומור? מי יודע).”

“סין של פעם, מסורת על גבי מניפה, קשירות רגליים וציות עיוור. מצאתי בספר את היופי, הרוע, הבדידות, החמלה, אך בעיקר גורל משותף לאלפי ילדות קטנות שהפכו לנשים בוגרות עם גורל דומה שהיו חייבות להמשיך גחלת של אלפי שנים ומסורת של כתב סודי שנקרא "נושו" על גבי מניפה כמו טלאי על גבי טלאי לאורך החיים של סיפור חייהם. "צייתי צייתי, אך לבסוף עשי כרצונך" זו כל התורה כדי לשלוט על ממלכתך ביד רמה של גבירה. אני לא יכולה שלא לחייך למילים הללו שכל כך הרבה נשים חכמות בכל העולם משתמשות בהן כדי ליצור שקט, אחווה, שלום בית, וכמובן העיקר והוא : להצמיח כנפיים בכל מוסד שכובל את המעוף שלנו הנשים למוסכמות שעוצבו שנים על גבי שנים של דורות . לא יודעת מה הייתי עושה במקום הילדות הרכות הללו . האם הייתי בועטת וצורחת שלא יקשרו לי את הרגליים. כי איך אפשר בלי לרוץ ולקפוץ ולהרגיש את הרוח שורקת ומבדרת את השיער. איך אפשר להישאר כלוא בחדר עם נשים בבידוד כפוי ולרקום לשיר ולתפור כל היום אך בלי לצאת מהחדר . בוודאי הייתי משתגעת בלי לנגוע בדשא או ללטף פרח. לא מוצאת בליבי אפילו נקודה אחת ראויה שבשבילה ארצה לשבור את עצמות כפות הרגליים שלי גם לא בשביל להשיג לי שידוך טוב. היה את "המנחש" והוא כמובן היה מגיע לילדה בת 4 או 5 ובודק את כפות הרגליים, הוא היה קובע בדיוק את הדקה הנכונה שבה האם והדודה תקשור את העקב לאצבעות בחוזקה כדי שאצבעות הרגל תישברנה ואז המבנה הישן של הכף יהרס . כף רגל ענוגה וקשורה היטב הייתה מביאה שידוך טוב, היא הייתה ערבות לחיים מסודרים. היא הייתה הכל כולל עינוג הגבר. היא הייתה הציות והמשמעות של כל ההכנה הזו לקראת המטרה האמיתית שבשבילה נשים באו לעולם. "היי צנועה ונוחה לרצות, רגועה וישרה בנוהגך: היי שקטה ונעימה בדיבורך: היי מאופקת ונאצלת בתנועותייך: יהיו ידייך אמונות על מלאכת יד ורקמה" נשמע לי קשקוש שאני כחני לא הייתי אוכלת אבל כך זה היה וכך זה התנהל כמו מכונה משומנת היטב של מעמדות גבירות ואדונים. והייתה גם השדכנית שתחפש שידוך הולם לילדה ותקבע את המוהר, הנידוניה שהמשפחות היו מחליפות. היופי היחיד שבתחילה התנגדתי לו נחרצות ובמשך הספר הבנתי את המשמעות הענקית הייתה "הלאוטונג". כמו שמוצאים שידוך גברי כך מוצאים שידוך נשי. השידוך הנשי רך יותר ,אוהב וחמל, מקשיב וסובלני .לכל אישה הייתה גבר אך לכל אישה גם אישה לאהוב עד סוף ימייה וביחד היו חולקות את עול החיים, המטלות, ההרגשות וכל הדברים שמאפיינים נשים . לפעמים אנחנו מחפשים בגברים שלנו תכונות שיש בנו הנשים ואנחנו רוצות שתכונות אלו יהיו גם בגברים שלנו רגישות ענקית ,אמפטיה ,הבנה, השתתפות פעילה וקשובה אלינו... הסינים הבינו שגברים הם גברים ונועדו להיות כאלה. אף אחד לא ציפה מגבר להיות "לאוטונג" של אשתו בשביל זה יש נשים בשביל נשים...נראה לי שפשוט רצו להוריד עומס רגשי מהגבר. בכך הוא לא צריך להתאמץ להיות משהו שהוא לא רק כדי לרצות את בת זוגתו. פשוט לרוץ לקרוא כי לא הבאתי אפילו קמצוץ מהעומק השרוי בספר הרגיש הנפלא והמקומם באותה נשימה. תודה לבנצי שהמליץ...”

“קודם כל אני חייב תודה גדולה לאוקי שהמליצה לי לקרוא את הספר. כנראה שהביקורות שאנו כותבים כאן מספיקות כדי שאחרים יכירו את טעמינו והעדפותינו. אז בהחלט הצליח לך אוקי ועל כך אני מודה. מדובר בסיפור מרתק אם כי כלל לא משהו קל לקריאה. הספר עוסק בסיפור חייה של פרח-שושן שנולדה ב-1823 ועד הגיעה לגיל 80 בו היא מספרת את הסיפור. הספר אמנם עוסק בחברה הסינית, בתרבות והמסורת הסינית באותה התקופה (בשנים אלו התחלפו 3 קיסרים) אך יותר מכל זהו סיפורן של הנשים הסיניות, הבעיות והקשיים איתן היו צריכות להתמודד. האישה אז זכתה להערכה על פי יכולותיה במטבח, ברקמה וב"יכולתה" ללדת בנים זכרים. לחלק נכבד בספר זוכה המנהג של כריכת הרגליים או רגלי הלוטוס, מנהג שהיה נפוץ בסין עד ראשית המאה ה-20 ועל פיו קשרו רגלי ילדות צעירות (לרוב בגילאי 4-7) על מנת למנוע את גדילתן. לא יכולתי להימנע תוך כדי קריאה ממחשבות על ההבדלים בין מושגי היופי אז והיום ועל ההבדלים בין מושגי היופי במזרח ובמערב. כמו שכותבת הסופרת בפרק הסיום, קל מאוד להשוות את התהליך של קשירת הרגליים עם המנהג המזעזע של כריתת הדגדגן אצל נשים באפריקה, עם המסורת של הסתרת האישה תחת השמלה בכמה מדינות אסלמיות או עם הניתוחים הפלסטיים המוזרים, המתמיהים ולפעמים הקיצוניים שנשים רבות משחרות להם בחברה המערבית. מנהג זה של קשירת הרגליים הופסק בסין רק בתחילת המאה ה-20 (אחרי 1000 שנה) עם נפילת שושלת צ'ינג הקיסרית והפיכתה של סין לרפובליקה. עוד עוסק הספר בכתב הנושו העתיק, בנושא "אחיות מושבעות" (אחיות לאוטונג) לכל החיים, יחסי האישה עם הבעל, עם החמות, מעמד האשה ועוד ועוד... וכך כותבת המספרת על חיי הנשים: "מגדלים אותנו כענפים חסרי תועלת. אנחנו אוהבות את משפחתנו, אבל לא חיות אתה לאורך זמן. אנחנו מתחתנות ועוזבות לכפרים שאיננו מכירות, למשפחות שאיננו מכירות, לגברים שאיננו מכירות... אנחנו מולידות ילדים, לפעמים הם מתים, לפעמים אנחנו מתות...". ספר חזק במיוחד. לכו על זה. ושוב תודה אוקי.”