כמה בסיסי וחסר
הם גדלו, התבגרו, זקנו - ולעולם לא עזבו את בית ההורים. היכן ולמי נולדו – זה היה גורלם לעולם. כל זה אם נולדו למזלם הטוב – בנים.
רובם ללא השכלה, אין רכישת מקצוע, משכנתא, רכישת דירה, מטפלת, גן לילד. לא שכירות יקרה, חווית עבודת סטודנטים, דירת סטודנטים, מילוי קופסאות עם אוכל של אמא או אבא בסופ"ש לכל השבוע, מטפלת לילדים וקריירה להורים, גן באלפי שקלים. נסיעות, טיולים, עולם.
הכול ידוע וברור מראש.
פשוט.
ואם נולדה בת הרי היא כ"ענף מיותר" עד חתונתה ואז היא "נופלת" אל בית משפחת חתנה, שם תשרת את הוריו.
ובדרך עד לאותה חתונת שידוך בהיותה ילדה, נערה, תעבור כמה דברים, הכול בחדר הנשים של הקומה השנייה.
פשוט. פשוט, פשוט וחסר כל כך הרבה. כך היו החיים בסין הכפרית והשבטית, עד שנות ה-20.
פשוט וחסר.

סיפורן של פרח-שושן ופרח שלג.
שהיו ילדות מכפרים סמוכים, לאחר תקופת 'קשירת הרגליים', והפכו ל'אחיות תואמות' בשידוך.
על חברות הדוקה וכאב וסיפור ילדות והתבגרות ובגרות והתמודדות של שתי ילדות-נשים. וגם, ממש לפני סיום תובנה לגבי ערכי החברות וחשיבות השיח הפתוח.
על תהליך קשירת כפות הרגליים (או שבירת עצמות כפות הרגליים ועיצובן מחדש) בגיל 6-7, בדרך לקבלת רגלי השושן / הלוטוס הזעירות - סמל היופי הנשי.
על הנושו - הוא כתב סימניות של נשים לנשים, כך סיפרו, תקשרו, הביעו, התכתבו, ונכתב לרוב על מניפה בהמשכים.
על רקמה, אמונה, צבעים, ריחות, מכות, טעמים וקשיים.

קראתי את הספר לפני 16 שנים כשיצא לאור, זכרתי אותו מרתק. מהפנט. בעקבותיו קראתי את שאר ספריה של ליסה סי. ועוד אודות סין, יפן ועוד. חזרתי אליו שוב, כעת, כשפגשתי בו מאופסן עמוק בספרייה הביתית (וכשחיפשתי המלצה לבתי [החיילת, שלאחר שתשתחרר תצא לטיול הגדול במזרח רגע לפני לימודים אקדמיים, דירת סטודנטים שכורה, קופסאות בסופ"ש וכו] לספרים לקחת) אז כעת, ממרומיי... מצאתי אותו הרבה פחות מהפנט. יותר פשוט מהתרשמותי אז. סיפור חיים טוב, מעניין המסופר בגוף ראשון ע"י פרח-שושן שהאריכה חיים ובזקנתה ישובה בחדר הנשים של הקומה השנייה בבית משפחת בעלה אליו "נפלה" בהיותה נערה, והיום היא האישה הראשית באותו בית, ונתונה לאפוטרופוסות (בכל שלב בחייה הייתה אישה נתונה לאפוטרופוס: לאביה, לחמותה, לבנה) בנה הבכור, מספרת אותו. ומתארת את חייה.

אמרי לי מי הלאוטונג שלך ואומר לך מי את. רגע, רגע, סינית את מדברת אלי? אכן, כן. כדי לדעת מה זו לאוטונג צריך לקרוא את הספר הזה.
כולנו מכירים את ז'אנר הרומנים האנטרופולוגים, שנבנים מהרבה לבנים של תחקיר ועבודה קשה, ואת החורים של מחסור בידע, אוטמים בקטעים פולקלוריסטים, או בידע אישי חינם, שלא תמיד תואם את ההיסטוריה.
סיפור כתוב במניפה, לעומת זאת, (מכאן ואילך אכנה אותו "במניפה", כדי להקל עלי) נוצר מתכים קטנטנים ועדינים של רקמה מעוררת השתאות, ממשיכות מכחול זעירות, מריחות, קולות ומראות כה אותנטיים, עד שהפך ציור מושלם.
ליסה לי נוטלת את ידנו ומוליכה אותנו על רגליים קשורות, כדי לחוות את מעגל החיים השלם של אנשי סין במאה התשע עשרה, ובמיוחד של נשים סיניות, שרגליהן קשורות, ורצונותיהן ומאוויהן עקודים באופן מוחלט למוסכמות.
הסופרת שיעבדה את כל מהלכי הספר להלוך הרוח והמנהגים של התקופה המתוארת. שלא כמו סופרים רבים בני זמננו, לא הכניסה רוח פמיניסטית מזוייפת בלב גיבורותיה.
מנקודת ראותנו, הסיפור מזעזע. כשהסיפור בולע אותנו, משתמש למעננו באינספור מונחים אותנטיים, אנחנו מרגישים כמו פרח שושן. שום דבר לא זר יותר.
הסופרת לא רקמה את הספר משולחן עבודתה בלוס אנג'לס. היא עשתה עבודת רגליים בסין, והתוצאה אכן מורגשת.
הסיפור נכתב כרומן כרונולוגי מסורתי, שהמבנה שלו מיושן למדי, הוא אינו מקדים את המאוחר ורק לעיתים רחוקות הסופרת זורעת רמזים שיוצרים מתח. למרות זאת, במניפה נקרא בנשימה עצורה וקשה להניחו מהיד.
אהבתי את העובדה שהסופרת נמנעה ככל האפשר משיבוץ רעיונותיה האישיים במוחה של הגיבורה שלה, למרות שבמניפה נכתב בגוף ראשון. וכך אנחנו מוצאים את עצמנו משתוממים כשפרח שושן, שמתארת את התנהגותה הרודנית של חמותה, מצהירה כי חמותה הייתה הוגנת כלפיה תמיד. אוי להגינות כזאת, שבמונחים של ימינו מדובר בהתנהגות מרושעת ביותר. זוהי רק דוגמה אחת לאופן שבו במניפה גורם לנו לחוש כאילו נכתב לפני 150 שנה.
האם הספר מושלם?
אז בלי ביקורת קטנה אי אפשר. אין בספר לא הומור ולא שנינות, לא ציניות ולא חידוד. (אבל אולי הגבירה לו, היא פרח שושן, באמת היתה נטולת חוש הומור? מי יודע).

רומן היסטורי המתרחש בסין של המאה ה-19,
זהו סיפורה של פרח־שושן, המתבוננת לאחור על חייה ועל הקשר העמוק שנרקם בינה
לבין פרח־שלג - חברות “לאוטונג” שנועדו להיות חברות נפש הקשורות זו לזו לכל החיים.
דרך חילופי מסרים בשפת נשים סודית ("נושו") על גבי מניפה, נפרש סיפור של ילדות,
התבגרות, נישואין ומעמדות חברתיים.
הספר מציע מבט אינטימי על עולמן הסגור של נשים בתקופה זו,
אך גם מעורר שאלות מורכבות על חברות, נאמנות, קנאה, פרשנות שגויה של כוונות
ובעיקר על מעמדן החברתי במשפחה ובכפר...
אחד ההיבטים המטלטלים בספר הוא תיאור קשירת הרגליים - מנהג שבו כפות רגליהן של ילדות
נקשרות ונשברות כדי להתאים לאידיאל יופי נוקשה.
מעבר לכאב הפיזי, זהו סמל למעמדן של נשים בחברה.
מומלץ בחום.

סין של פעם, מסורת על גבי מניפה, קשירות רגליים וציות עיוור.

מצאתי בספר את היופי, הרוע, הבדידות, החמלה, אך בעיקר גורל משותף לאלפי ילדות קטנות
שהפכו לנשים בוגרות עם גורל דומה שהיו חייבות להמשיך גחלת של אלפי שנים
ומסורת של כתב סודי שנקרא "נושו" על גבי מניפה כמו טלאי על גבי טלאי לאורך החיים של סיפור חייהם.

"צייתי צייתי, אך לבסוף עשי כרצונך" זו כל התורה כדי לשלוט על ממלכתך ביד רמה של גבירה.
אני לא יכולה שלא לחייך למילים הללו
שכל כך הרבה נשים חכמות בכל העולם משתמשות בהן כדי ליצור שקט, אחווה, שלום בית,
וכמובן העיקר והוא : להצמיח כנפיים בכל מוסד שכובל את המעוף שלנו הנשים למוסכמות שעוצבו שנים על גבי שנים של דורות .

לא יודעת מה הייתי עושה במקום הילדות הרכות הללו . האם הייתי בועטת וצורחת שלא יקשרו לי את הרגליים.
כי איך אפשר בלי לרוץ ולקפוץ ולהרגיש את הרוח שורקת ומבדרת את השיער.
איך אפשר להישאר כלוא בחדר עם נשים בבידוד כפוי ולרקום לשיר ולתפור כל היום אך בלי לצאת מהחדר .
בוודאי הייתי משתגעת בלי לנגוע בדשא או ללטף פרח.

לא מוצאת בליבי אפילו נקודה אחת ראויה שבשבילה ארצה לשבור את עצמות כפות הרגליים
שלי גם לא בשביל להשיג לי שידוך טוב.

היה את "המנחש" והוא כמובן היה מגיע לילדה בת 4 או 5 ובודק את כפות הרגליים, הוא היה קובע בדיוק את הדקה
הנכונה שבה האם והדודה תקשור את העקב לאצבעות בחוזקה כדי שאצבעות הרגל תישברנה
ואז המבנה הישן של הכף יהרס .
כף רגל ענוגה וקשורה היטב הייתה מביאה שידוך טוב, היא הייתה ערבות לחיים מסודרים.
היא הייתה הכל כולל עינוג הגבר. היא הייתה הציות והמשמעות של כל ההכנה הזו לקראת המטרה
האמיתית שבשבילה נשים באו לעולם.
"היי צנועה ונוחה לרצות, רגועה וישרה בנוהגך: היי שקטה ונעימה בדיבורך:
היי מאופקת ונאצלת בתנועותייך: יהיו ידייך אמונות על מלאכת יד ורקמה"

נשמע לי קשקוש שאני כחני לא הייתי אוכלת אבל כך זה היה וכך זה התנהל כמו מכונה
משומנת היטב של מעמדות גבירות ואדונים.

והייתה גם השדכנית שתחפש שידוך הולם לילדה ותקבע את המוהר, הנידוניה שהמשפחות היו מחליפות.

היופי היחיד שבתחילה התנגדתי לו נחרצות ובמשך הספר הבנתי את המשמעות הענקית הייתה "הלאוטונג".
כמו שמוצאים שידוך גברי כך מוצאים שידוך נשי. השידוך הנשי רך יותר ,אוהב וחמל,
מקשיב וסובלני .לכל אישה הייתה גבר אך לכל אישה גם אישה לאהוב עד סוף ימייה
וביחד היו חולקות את עול החיים, המטלות, ההרגשות וכל הדברים שמאפיינים נשים .

לפעמים אנחנו מחפשים בגברים שלנו תכונות שיש בנו הנשים ואנחנו רוצות שתכונות אלו יהיו גם בגברים שלנו
רגישות ענקית ,אמפטיה ,הבנה, השתתפות פעילה וקשובה אלינו...
הסינים הבינו שגברים הם גברים ונועדו להיות כאלה. אף אחד לא ציפה מגבר להיות "לאוטונג" של אשתו
בשביל זה יש נשים בשביל נשים...נראה לי שפשוט רצו להוריד עומס רגשי מהגבר. בכך הוא לא צריך
להתאמץ להיות משהו שהוא לא רק כדי לרצות את בת זוגתו.

פשוט לרוץ לקרוא כי לא הבאתי אפילו קמצוץ מהעומק השרוי בספר הרגיש הנפלא והמקומם באותה נשימה.

תודה לבנצי שהמליץ...

קודם כל אני חייב תודה גדולה לאוקי שהמליצה לי לקרוא את הספר. כנראה שהביקורות שאנו כותבים כאן מספיקות כדי שאחרים יכירו את טעמינו והעדפותינו. אז בהחלט הצליח לך אוקי ועל כך אני מודה.

מדובר בסיפור מרתק אם כי כלל לא משהו קל לקריאה. הספר עוסק בסיפור חייה של פרח-שושן שנולדה ב-1823 ועד הגיעה לגיל 80 בו היא מספרת את הסיפור. הספר אמנם עוסק בחברה הסינית, בתרבות והמסורת הסינית באותה התקופה (בשנים אלו התחלפו 3 קיסרים) אך יותר מכל זהו סיפורן של הנשים הסיניות, הבעיות והקשיים איתן היו צריכות להתמודד. האישה אז זכתה להערכה על פי יכולותיה במטבח, ברקמה וב"יכולתה" ללדת בנים זכרים.

לחלק נכבד בספר זוכה המנהג של כריכת הרגליים או רגלי הלוטוס, מנהג שהיה נפוץ בסין עד ראשית המאה ה-20 ועל פיו קשרו רגלי ילדות צעירות (לרוב בגילאי 4-7) על מנת למנוע את גדילתן. לא יכולתי להימנע תוך כדי קריאה ממחשבות על ההבדלים בין מושגי היופי אז והיום ועל ההבדלים בין מושגי היופי במזרח ובמערב. כמו שכותבת הסופרת בפרק הסיום, קל מאוד להשוות את התהליך של קשירת הרגליים עם המנהג המזעזע של כריתת הדגדגן אצל נשים באפריקה, עם המסורת של הסתרת האישה תחת השמלה בכמה מדינות אסלמיות או עם הניתוחים הפלסטיים המוזרים, המתמיהים ולפעמים הקיצוניים שנשים רבות משחרות להם בחברה המערבית. מנהג זה של קשירת הרגליים הופסק בסין רק בתחילת המאה ה-20 (אחרי 1000 שנה) עם נפילת שושלת צ'ינג הקיסרית והפיכתה של סין לרפובליקה.

עוד עוסק הספר בכתב הנושו העתיק, בנושא "אחיות מושבעות" (אחיות לאוטונג) לכל החיים, יחסי האישה עם הבעל, עם החמות, מעמד האשה ועוד ועוד... וכך כותבת המספרת על חיי הנשים: "מגדלים אותנו כענפים חסרי תועלת. אנחנו אוהבות את משפחתנו, אבל לא חיות אתה לאורך זמן. אנחנו מתחתנות ועוזבות לכפרים שאיננו מכירות, למשפחות שאיננו מכירות, לגברים שאיננו מכירות... אנחנו מולידות ילדים, לפעמים הם מתים, לפעמים אנחנו מתות...".

ספר חזק במיוחד. לכו על זה.

ושוב תודה אוקי.

"מגדלים אותנו כענפים חסרי תועלת. אנחנו אוהבות את משפחתנו, אבל לא חיות איתה לאורך זמן. אנחנו מתחתנות ועוזבות לכפרים שאיננו מכירות, למשפחות שאיננו מכירות, לגברים שאיננו מכירות... אנחנו מולידות ילדים, לפעמים הם מתים, לפעמים אנחנו מתות...". ציטוט זה , של גיבורת הספר , מסכם לדעתי את תמצית החיים הנשיים בחברה האנושית כשמילת המפתח היא ניצול- ניצול מיני, כלכלי, חברתי, מעמדי. שימו לב - לא אמרתי בחברה הסינית המסורתית, לא פעם-פעם בתקופה חשוכה אלא בכל ציוויליזציה אנושית.

למה את קיצונית? למה את מכלילה על כל הנשים בחברה האנושית? שכחת את גולדה מאיר? ראש הממשלה הרביעית. תראי איך נשים מפקדות היום, מעסיקות גברים היום, הולכות ויוצאות ללא הגבלת שעות והכי חשוב - אין הם נמכרות. הבכן, תנו לי לענות בקצרה ותמציתיות - היום, להיות אישה זו לא זכות. להיות אישה זו אינה ברכה. להיות אישה זו ברירה. ברירה שאנו חיות איתה, סובלות אותה ומקריבות עליה קורבנות. אח-אח, נושא רגיש, נושא מכעיס. אל תתחילי עם ההתקרבנות הנשית. בכל זאת, את כאן עבור "סיפור כתוב במניפה", ספר שנכתב על סין העתיקה. ספרי על העלילה, על התקופה, על סין של קונפוציוס, על ערכי הגבורה.

אבל הסיפור הוא על נשים וחייהן הקשים. אני מעוניינת לברר אם אכן השתנו הזמנים.
רוצים סקירה עניינית ללא נושאים אקטואליים? דפדפו, חברים. בהזדמנות זו , אתנצל על החרוזים, אני באמת לא יודעת מהיכן הם באים!

הנה עוד ציטוט , מנוסח בפשטות: "כשראתה כמה נפלתי ברוחי, הזכירה לי שהגברים עובדים את האדמה והנשים אורגות בדים, ושהחריצות לא תדע רעב, מתוך אמונתה שאני יכולה לשנות את גורלי. אבל איך יתכן עולם בלי עניים ומוכי גורל?". האם באמת ניתן לשנות את הגורל? ליצור חברה אידיאלית בה יש שיוון לכל מגדר?
עניים ומוכי גורל תמיד יהיו , לא משנה כמה לעתיד תתקדמו.. אז מה עם גברים ונשים בעת המודרנית, האם הם נעלמו?

אבל גברים מודרניים כבר אינם עובדי אדמה , תגידו. והנשים את הבדים העבירו למכונה. בוודאי זו התקדמות בדרך הנכונה! היום נשים יכולות להיות מה שירצו ואפילו להגיד לגברים שיקפצו. המממ.. נשמע משכנע. האין זו השקפת המודרנה? נשים כבר אינם סחורה אז אולי הן סתם חשות כמטרה.. אולי זו הכול התקרבנות גרידה והן יכולות להרגיש בטוחות במרחב של הסביבה.

בואו נערוך בדיקה וניעזר כמובן, בקידמה:

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3053895,00.html

לינק ראשון:2005

https://www.mako.co.il/women-women_news/Article-cbdedd2d9c9a071026.htm

לינק שני: 2020


תקיפות מיניות

https://www.israelhayom.co.il/article/708753

רצח נשים

https://www.haaretz.co.il/opinions/1.8846549

אלימות פיזית

ג'נדרסייד (רצח תינוקות , במקרה זה בנות ברחם או מיד אחרי הלידה. המספרים מדברים על מיליונים)

סחר בנשים

https://www.ha-makom.co.il/post/revital-women-traf

אפליה כלכלית-מקצועית

אפליה דתית

הטרדות

החפצה

דיונים בממשלות בנושאי זכויות להפלה.

ועוד ועוד.

מעורר בכם אי נוחות , נכון? אתם מתחילים לתהות מה חטאתם לכל זאת..רק נכנסתם בגלל הציטוט היפה או הסקרנות.

אני, המרשעת, ניצלתי את הביקורת לדעותי הפמיניסטיות. כנסו לקישורים ואולי תוכלו לסתור את מה שכתבתי. מבטיחה לענות!

הנה שאלה אחרונה שאני רוצה לקחת מהעת העתיקה : להיות אישה- ברכה או קללה?

ואל תגידו - תלוי היכן נולדת, או אם המדינה שלך מתקדמת.. תסתכלו על המצב בישראל ותהיו בשקט. בעיקר, תפסיקו לשנוא את הפמיניסטיות.

הן לא מטורפות או עיוורות. בלעדיהן , אתם לא הייתם חיים במדינה "מתקדמת" ולא היו לנשים זכויות. כן, כבר עניתי לעצמי, נו אז מה.

זה עדיין מותר לי כאן, במדינה.

ודבר אחרון באמת- באיזה זכות גברים מעיזים לדבר בשם נשים, לשקף רגשות של נשים, לשטוח בפניהם את מצבן..?

ב"סיפור כתוב במניפה" , הנשים נחשבות עול על בני משפחותיהן, מזל רע, ענפים חסרי תועלת.

האם זה כל כך רחוק מהמציאות היום? תחשבו על זה לפני שאתם חוזרים לישון.

ספר נהדר!! כל כך מעניין!!
מסופר על חברות ועל מעמד האישה בסין של פעם.
גיליתי הרבה דברים מהספר הזה...לפני כן לא ידעתי כלום על מסורת קשירות רגליים, (עדיין נשמע הזוי ביותר, אפילו לבובת ברבי לא הייתי מסוגלת לעשות את זה), ומושגים כמו לאוטינג, וכתב נושו.
ובכלל היה לי מאוד מעניין לקרוא על מעמד האישה, שנחשבת ל"לא מועילה בכלום",ושכל מטרותיה בחיים זה ללדת בנים ,לציית ולשרת את הבעל, את חמותה, ואת ילדיה.

אני מאוד ממליצה !!! אל תחמיצו את הספר הזה!

ספר יפיפה על עולמן של נשים בתרבות שהיתה ואינה עוד. מנהג קשירת הרגלים של הבנות מתואר מן הזוית האישית של הילדה שנאלצת לעבור את מסכת הגהינום מזאת ומאידך מן הזוית של האם שמחויבת לבצע בבתה את התהליך האכזרי הזה לטובת הילדה כי אם לא, היא לא תוכל להנשא ומעמדה יהיה מאד שפל. בתוך עולם פטריארכלי זה מוצאות להן הנשים מערכות יחסים מיוחדות הנקראות לאוטינג או ברית אחיות כדי לתמוך אחת בשניה נפשית ורגשית. יש המון יופי בתוך העולם הזה. ספר קסום ומענין.

סיפור כתוב במניפה

הספר "סיפור כתוב במניפה", של הסופרת ליסה לי, הכניס אותי לעולם זר לי לחלוטין – לקומה העליונה, חדר הנשים, בבית כפרי סיני. בספר מתוארים החיים בחברה הכפרית הסינית, במאה ה-19, על כל היבטיהם – אמונות ומנהגים, הבדלי מעמדות בין עשירים לעניים, בין משכילים לנבערים, אך בעיקר בין גברים לנשים. ההשכלה מוצגת כמכשיר לניעות (מוביליות) חברתית – מי שמצליח בבחינות הקיסריות, מקבל תואר "מנדרין" ומשרה, שמקנים לו עושר ומעמד חברתי גבוה. מצויים בספר תיאורים של שפע ומחסור, גסות ואלימות, חברות אמיצה, תככים, עזרה הדדית, אהבה ושנאה, וגם "עסקי מיטה".

גיבורת הספר, "פרח שושן", זקנה בת שמונים (תוחלת החיים הממוצעת לאישה כפרית באותה עת היה 32!), מספרת את סיפור חייה. היא הצליחה באמצעות שידוך טוב להגיע למעמד גבוה בהרבה מן המעמד ממנו באה. היא מתארת בחיות רבה את חייה כילדה בבית איכרים עני, ואת חייה החדשים כמטרונה מכובדת, בעיקר כאשר בעלה, בנו של ראש הכפר החשוב ביותר בנפה, הפך בעצמו לראש הכפר, לאחר מות אביו.

המספרת מתארת את הסבל הרב שנגרם לה ולמקורביה במרד הטאיפינג (1850-1864), שעל פי הערכות (בהעדר סטטיסטיקה מוסמכת) גרם להרג של עשרות מיליוני בני אדם. יש אפילו כאלה הטוענים, שמספר האבדות הגיע למאה מיליון – "האירוע המלחמתי הקטלני ביותר בתולדות האנושות" (ויקיפדיה).

חלק נכבד מפרק הילדות בספר תופס תיאור תהליך קשירת הרגליים. המנהג של קשירת הרגליים של בנות, התקיים בסין כ-1000 שנה, והוצא אל מחוץ לחוק רק ב-1902, אך לא פס לחלוטין מן המציאות הסינית גם במהלך המאה ה-20. התהליך מתואר לפרטי פרטים וכולל תיאורים קשים לקריאה. "רגלי הלוטוס" שבתרגום העברי נקראות "רגלי השושן", היו אידיאל יופי בסין, ובעבר היותר רחוק, היו סמל סטטוס של המעמדות העליונים, עד שהמנהג חלחל גם למעמדות הנמוכים יותר. הרגליים הקשורות, הנתונות בנעליים קטנטנות, הבטיחו שידוך/זיווג טוב. הורים היו מוכנים להקריב את בריאות הבת, ולעתים אף את חייה, למען שידוך טוב, ועל פי המתואר בספר – למען הסיכוי לזכות בטובות הנאה לאחר נישואי הבת לבן משפחה נעלה ועשירה.

הספר נכתב מנקודת ראות נשית ומכיל ביקורת מרומזת וגלויה על מעמדן הנחות של הבנות והנשים בסין. הצייתנות היא מצווה מקודשת לכל בת ואישה. להלן ציטוט: "כילדה, צייתי לאביך; כרעיה, צייתי לבעלך; כאלמנה צייתי לבנך"...... ובאותו הקשר בהמשך, עם מסר יותר אופטימי - "צייתי, צייתי, צייתי, ובסוף עשי כרצונך" (עמ' 185. ציטוט זה מופיע גם בעמודים נוספים בהמשך). כמו כן, תמיד יש לתת כבוד – להורים, לאחים הגדולים, לבעל ולאם הבעל - בעיקר לאם הבעל.

תופעה ייחודית המתוארת בספר היא "תאומות ישנות" – חברות קרובה ואמיצה בין שתי ילדות בנות אותו גיל, לעתים ילידות אותו יום. החברות נקבעת בשידוך, ממש כמו בשידוך לנישואין, על פי סימנים/סימניות קבועים/ות, ונמשכת כל החיים. "פרח שושן" המספרת ו"תאומתה" "פרח שלג", תִחְזקו את חברותן ואהבתן זו לזו, למרות הבדלי מעמד ביניהן, ולמרות קשיים ומשברים רבים. אמצעי מיוחד שסייע להן בתִחזוק הקשר היה כתב "נושו" - כתב סודי, ייחודי לנשים בלבד (כנראה הכתב המגדרי היחיד בעולם) - ששימש להעברת מסרים מוצפנים על גבי מניפה, ממחטות רקומות, אגרות נייר, ועוד.

המספרת הזקנה, ממרום גילה וניסיונה, משיאה עצות לנשים כיצד להפיק את המֵרב ממצבן הנחות מלכתחילה. לדעתי, היא משמשת כשופר בידי הסופרת, להעברת מסרים פמיניסטיים, הנכונים גם כיום לחברה מודרנית, המתאפיינת בשליטה גברית מובהקת.