קובץ 'סיפורי יום הכיפורים' מונח אצלי על המדף. קראתי אותו לפני שנים מספר והסיפור היחיד שנחקק בזכרוני הוא 'עם כניסת היום' החותם את הקובץ, סיפור מצמרר על אב ובתו הנמלטים מפרעות ומוצאים מקלט בבית המדרש עם כניסת יום הכיפורים.
השנה קראתי את הספר שנית.
בהתחשב בעובדה שהספר הוא נציג של סדרת חוברות ש"י עגנון לבתי הספר, די מפליא שהוא מצליח להשיג את המטרה החינוכית לשמה נערך (אם כי אולי אני לא דגם מייצג של תלמידת בית ספר ממוצעת).
קריאה מצטברת של סיפורים וקטעי סיפורים בנושא יום הכיפורים, מצליחה, לא רק לעורר התפעלות מעגנון, אלא לתת תחושה ממשית של מהות היום.
יום הכיפורים של עגנון הוא לא יום עצוב כבד ומבאס, אלא הזדמנות ציורית ובלתי חוזרת להשמיע, להישמע ולהתקרב לבורא עולם, אמנם אלמנט היראה משחק תפקיד, אבל, בעיקר ישנה תחושה שזו הזדמנות שאסור לפספס. או אם לצטט:
"נתתי את הדבר אל לבי ואמרתי אכנס לבית הכנסת. יום הכיפורים היום, יום אחד בשנה. ואפילו יגיעני השם לשנים הרבה יום זה אינו חוזר."
רב הסיפורים הם, דווקא, סיפורים של החמצה וגעגוע.
געגוע לתרבות הקהילה היהודית בימי תפארתה, שהוא גם געגוע לילדות ולדימוי השלם והתמים של יום הכיפורים בעיניו של ילד.
יוצא דופן הוא הסיפור הנפלא 'אצל חמדת'. סיפור על בילוי ערב יום הכיפורים במחיצתו של חמדת החזן, שלוקח את דברי חז"ל: 'כל האוכל ושותה בתשיעי – מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי.' למקום מאוד קיצוני, כך שהסיפור מלא תיאורים מופלאים של אוכל ואכילה. זהו סיפור די עליז שמבהיר, לדעתי, את המושג "תורת חיים"- איך להנות מקיום המצוות, ומסתיים בתפילת ליל כיפור סוחפת.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
