ביקורת ספרותית על מרדף הכבשה מאת הרוקי מורקמי
ספר בסדר

---

ספר שנפתח בצורה תמימה ומתפתח בצורה משונה. בתחילה מפגיש אותנו הספר עם צעיר יפני משועמם העומד לחגוג שלושים בקרוב ומספר לנו את תמצית חייו. כאו ניכרת העגמומיות המדבקת המוכרת לנו מ"יער נורווגי". הצעיר הולך לעבודה, מהרהר בחיי הנישואים שלו שעלו על שרטון, וביחסים שבינו לבין חברתו. עד כאן הכל מדכא ומדהים כאחד, בדרך האפיינית למורקמי. התאורים מדוייקים והדימויים מלאי מקוריות והומור ("המלצר הראשי... הפנה כלפי את התווית שעל בקבוק היין בחיוך רחב כאילו הראה לי בגאווה את תמונת בנו היחיד", עמ' 36).

רק שבאיזשהו שלב נכנסת לתמונה כבשה מוזרה עם כתם על הגב, והצעיר המשועמם שלנו נקרא לאתר אותה. לא לגמרי ברור למה דווקא הוא נבחר למשימה, מה מטרת כל המרדף הזה, מה עושה הכבשה למי שפוגש בה ואיך אמור הצעיר לנטרל אותה. המסתוריות הזאת נמשכת עד הרגע האחרון, ורוב השאלות נותרות פתוחות כמו בחלום שמתעוררים ממנו באחת. עקב המיעוט במידע, וחרף השם המותח "מרדף הכבשה", המרדף נטול מתח ובעיקר מלא בסימני שאלה שאינם מיושבים. חלקו של הרומן העוסק במרדף הוא כהזיה מלאת מפגשים אנושיים מוזרים, דיאלוגים פילוסופיים-מטפיזיים ומקומות כמעט על-טבעיים.

אם להשתמש בדימוי מהביטלס (שמורקמי נמנה על חובביה), עד לאיזכור הכבשה דומה הרומן לאלבום "אבי רוד": יש בו קצת שגעון, קצת אנרכיה וקורטוב של לוליינות מוסיקלית, אך בסופו של דבר הוא מלודי והרמוני והתוצאה נעימה לאוזן. מרגע כניסת הכבשה לתמונה, דומה הרומן יותר לאלבום הלבן של הביטלס, כשהטכניקה גוברת על התוכן, המבנים המוסיקליים נשברים, לא תמיד המטרה ברורה וההנאה מהתוצאה היא שכלתנית במהותה. וכפי שבאלבום "אבי רוד" מושג איזון נכון בין טכניקה למוסיקה, כך גם ב"מרדף הכבשה", עד לבואה של הכבשה. וכפי שהאלבום הלבן מעורר חוסר-נחת, צורם לפרקים ומטריד, כך המרדף אחר הכבשה עם הכתם על הגב. לי אישית נעים יותר להאזין ל"אבי רוד" לעומת "האלבום הלבן", אולי בשם כך מצאתי יותר עניין בחלקים הרציונליים של הרומן, כמו גם ברומן הקודם של מורקמי, "יער נורווגי" (ראו ביקורת שלי לספר).

» ביקורות נוספות של זוהר
» ביקורות נוספות על מרדף הכבשה