ביקורת ספרותית על מרדף הכבשה מאת הרוקי מורקמי
ספר טוב

---

על העטיפה של התרגום העברי של הספר מופיע ציור כבשה של מנשה קדישמן. הציור מתאים לספר מהרבה בחינות. ראשית, בגלל האובססיה שלו לכבשים, קדישמן מזוהה בקרב קהל קוראי העברית עם בעל החיים הזה. בנוסף, למראה הציור, מסכימים כל הצופים בו שמדובר באמנות, ובאמנות טובה. למרות זאת, בשאלה האם יש כאן גם "יופי" הדעות חלוקות.

כך גם בספרו של מורקמי. הכל מסכימים שמדובר בסופר חשוב. אין הסכמה באשר ליופיה של יצירה זו או אחרת שלו. אני חושבת שאפשר בנקל לראות זאת גם באתר הזה, במעבר בין הביקורות השונות שנכתבו על הספר הזה.

בראשית הסיפור מספר המספר על בחורה שהכיר ונפטרה, ועל הדרך שבה נודע לו מותה - מתוך גזיר של עיתון. ביום ההלוויה עצמה, הוא טרח רבות לברר את כתובת משפחתה, ואת המועד והמקום של הלוויה "כמו שמישהו אמר, מי שלא מתעצל וטורח יוכל למצוא כמעט כל דבר". לעומת זאת, עכשיו כשהוא מספר על מותה הוא אומר: "שכחתי את שמה. יכולתי לשלוף שוב את גזיר העיתון ולהיזכר, אבל עכשיו זה כבר לא משנה. שכחתי את שמה. זהו. לא סיפור גדול".

ובפער הזה, בין מאמצים גדולים להשיג מטרה, ובין עזיבת הכל "כי לא משנה", נע כל הסיפור הזה. בנוסף, כשם שהמספר אינו טורח לזכור את שמה של הבחורה שהכיר כשהיה בן עשרים, כך הוא לא טורח לספק לנו, לקוראים, שום שם אחר. איננו יודעים את שם המספר, אבל זה סביר כאשר מדובר ברומן המסופר בגוף ראשון. אבל גם כל שאר הדמויות שבהן הוא נתקל במסעו הן דמויות מחוסרות שם: אשתי, חברתי, השותף שלי. חלקן מזוהות בכינוי ("עכבר") חלקן בתפקיד ("הנהג") וחלקן סתם. רק בשלב מאוחר בספר, כאשר מנסה הגיבור לדאוג לחתול שלו בהעדרו, מתעוררת פתאום שאלת השם, המשמעות של מתן שם, למי או למה צריך לקבוע שם, ועוד. זה נמצא בפרק השישי, ובעיני גם מי שמשתעמם עמוקות מהספר ראוי לו לדלג לפרק הזה, ולדיון על השם, ועל הקשר בין שם ובין משמעות החיים, תכלית או פשר.

מלבד שמות, עוד דבר שחסר בספר הזה הם רגשות. המספר אינו שמח, או עצוב, או מיואש, או מתוסכל, או כועס, או מאושר. יותר מכל הוא אדיש. אדיש לנישואיו, אדיש לגירושיו, אדיש לנוכחותה של חברתו, או להעדרה לצרכי עבודתה כנערת ליווי. הוא אדיש לעבודתו, כמו גם לצורך לעזוב אותה. הוא אדיש למשימה המוזרה שהוטלה עליו - לנסוע לאי רחוק ולחפש הר מסוים, מבין עשרות הרים הדומים לו, ולחפש שם כבשה מסוימת, מבין אלפי כבשים.

וכך נע לו המספר, במין עלילה שאינה עלילה, משלב בין מאמצים גדולים מאוד, ובין עזיבת הכל כי מה הפשר, במין עולם אדיש חסר רגשות. הוא חי ביפן, אוכל מאכלים יפניים, וחושב ביפנית, אבל העולם התרבותי שלו - הספרים, הסרטים, המוזיקה, הוא מערבי לחלוטין. הוא עדיין לא בן שלושים, ומדבר ומתנהג כמו זקן שאיבד את טעם החיים. הוא חי, אבל רק לכאורה.

"שלוש יונים שמנמנות חנו על כבלי החשמל והמו המיה חסרת פשר. בעצם, אולי היה להן פשר כלשהו. אולי היבלות ברגליהן כואבות ומשום כך הן הומות. אולי מנקודת המבט של היונים חסר הפשר הוא דווקא אני". וזהו, אם תרצו, תמצית הסיפור כולו. מותר האדם מן החיה אין, והכל הבל.

אין לי הסבר הגיוני לומר למה את "יער נורווגי" תיעבתי ואת "מרדף הכבשה" אהבתי. בשניהם יש אווירת חוסר פשר. אבל יער נורווגי מדכא הרבה יותר. ואולי זה בכלל קשור להלך הרוח שלי באותו זמן.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על מרדף הכבשה