ביקורת ספרותית על מיסטר פיפ מאת לויד ג'ונס
ספר טוב

---

ספר שמתחיל בצליעה מסויימת ושדרך התפתחויות קשות ובלתי צפויות מסתיים בכאב לב אחד גדול.
יצא לי כבר לקרוא על ילדים בקו האש או בקו העוני באזורים היותר חסרי מזל של העולם, אבל על המרד בפפואה ניו-גיני של סוף המאה העשרים מעולם לא קראתי או שמעתי לפני שהגעתי אל הספר הזה. ואכן, כשמטילדה הילדה-גיבורה שוטחת את טענותיה שהן כאילו לא טענות, אלא רק ציוני עובדות, על כך שהעולם לא מחה ולא הרים קול צעקה ובא לעזור בעקבות הזוועות שהתרחשו באי מולדתה באותן שנים, חשתי צביטה, מפתיעה, של אשמה מסויימת.
הספר מדבר בעיקר על אהבת הספרים, הקריאה, הדמיון והוראת הספרות. כתוב בו על איך שדמות בספר יכולה להפוך לחברתו הטובה של הקורא אותה ויש בזה משהו נכון. מטילדה וחבריה לכיתה מגלים את אהבת הקריאה ואת הדרך בה היא יכולה לשלוף אותם לרגעים מעולמם הצר והכואב ולהוציא אותם לביקור במקומות אחרים, רחוקים מהפחד ומהאימה שחייהם קיבלו לאחר תחילת המרד באי; בו זמנית הם גם מגלים מחדש את מר ווטס, האדם הלבן היחיד שנותר בכפר, המורה שהכיר להם את הספרות ואת 'תקוות גדולות' של דיקנס - הספר אותו הם קוראים בדבקות.
כמו שכתבתי משהו בספר מעט נמרח בהתחלה, קצת מתיש, קצת איטי. אולי כי נראה שהעלילה לא מתקדמת לשום מקום ושהתחושה היחידה היא התחושה המעייפת והמדכאת של ציפייתם של יושבי הכפר לאסון שכנראה ממשמש ובא. לאט לאט קורים דברים, והסופר כנראה ידע מה הוא עושה כשבנה את העלילה כך - המאורעות והתפניות מתרחשים בהדרגה, אירוע שונה קורה עם כל פלישה נוספת של לוחמי המרד או הממשלה לכפר, ועם כל פלישה נעשים אותם אירועים משמעותיים יותר ויותר למטילדה, אמה, מר ווטס ויושבי הכפר.
לא התחברתי אליו עד שהסוף בא והשפיע עלי מאד. ממליצה לכל אחד לקרוא את הספר הזה עם מידה רבה של סובלנות, אהבת קריאה ונכונות לחכות עד שכל הדברים הקטנים יתחברו לדבר משמעותי אחד גדול.

» ביקורות נוספות של עתליה
» ביקורות נוספות על מיסטר פיפ