ביקורת ספרותית על דור הפרוזק מאת אליזבת וורצל
ספר בסדר

---

דור הפרוזק הוא סיפור ההתבגרות האוטוביוגרפי של אליזבת וורצל. אליזבת גדלה לתוך משפחה מפורקת עם אב אדיש ואמא חרדתית. הדכאון הקליני מלווה אותה מגיל בית הספר היסודי ועד ללימודיה בהרוורד ועבודתה כעיתונאית. בספרה היא מתארת את תקופות הדכאון שפקדו אותה, כולל מספר נסיונות אובדניים, ומדגישה את חשיבות הטיפול הפסיכולוגי-פסיכיאטרי והמודעות לדכאון כמחלה שניתן לרסנה.

כריכת הספר טוענת פעמיים לדמיון של "דור הפרוזק" לסילביה פלאת'. זאת אולי הסיבה שמיהרתי להוסיף את הספר לרשימת הספרים שאני רוצה לקרוא. כמה חבל שהספר מתהדר בנוצות לא לו, מה גם שהציפור שמאחורי הנוצות לא מרשימה במיוחד.

הכיתוב שבכריכה קושר השוואות לסילביה פלאת', ואני ברשותכם אמשיך. סילביה פלאת' ואליזבת וורצל מספרות סיפור אישי של נערות מצליחות ואינטליגנטיות, העוסקות בספרות וכתיבה ולומדות במוסדות יוקרתיים באיזור בוסטון. שתיהן נתקפות חרדה ודכאון נוכח הריקנות של החיים המודרניים. עד כאן הדמיון.

סילביה פלאת' ממחישה את הדכדוך שלה על-ידי גילגולו לידי הקורא. היא ממלאת את הקורא בעצבותה באמצעות תאוריה וסגנון הכתיבה שלה, למשל על ידי תאור מעמיק של חפצים חסרי משמעות, כמו ארנק, ערכת איפור, חלון ראווה. בדרך זו, זלזולה בתרבות החומר, היאוש והריקנות שלה דבקים בקורא מבלי שהיא מציינת במפורש: הייתי בדכאון, הרגשתי שאין לי בשביל מה לחיות.

אם סילביה פלאת' מעבירה לקורא את הדכאון שלה בצורה מטפורית, אליזבת וורצל עושה זאת בצורה ישירה. המילה המפורשת "דכאון" מופיעה כמעט בכל עמוד בספר, ובדרך כלל יותר מפעם אחת. כל רגע בחייה הוא 'הכי נורא', 'הכי מזעזע', 'הרגשתי שהגעתי לתחתית'. אין רגע דל. הספר נע מבכי לבכי ומאפיזודה לאפיזודה, כשכל אחת מהן מתוארת כ'רגע האיום ביותר בחיי'. בסבך קריאות ה"זאב-זאב!", קשה להבחין מתי אליזבת בדכאון אמיתי ומסוכן, ומתי היא "סתם בדכאון". ברור שיש כאן דכאון מתמשך, אך ההפרזה התמידית מטשטשת את ההבדל בין "הייתי על סף התאבדות" לבין "הייתי קצת מדוכדכת". אליזבת כמו נהנית מהדכאון שלה ומההתעסקות בו, היא מרגישה שהוא הופך אותה למיוחדת. לעתים נדמה שהיא מתייחסת לעיניה האדומות מבכי כאל פריט אופנה נלווה ללבוש השחור ולמוסיקה של ברוס ספרינגסטין.

אם “פעמון הזכוכית" של פלאת' מסתכם בספרון קטן ומופתי (“דברים טובים באים באריזות קטנות"), הרי ש"דור הפרוזק" רודף סביב הזנב של עצמו לאורך 365 עמודים. אם פלאת' בוחרת לשתף את הקורא במצבה והופכת אותו לחלק פעיל בחוויה, וורצל בוחרת בדרך של התעסקות בעצמה, שיתוף שלא באמת משתף, בכתיבה שמרפרפת על פני הדברים, כמו אדם הנהנה לשמוע את עצמו מלהג. הדכאון של וורצל אינו מפורק לגורמים, הוא נותר שטוח ומרוקן מתוכן ממש כמו המילה "דכאון" שחוזרת פעמים כה רבות בספר. "דור הפרוזק" הוא שיר הלל לעיסוק העצמי של דור שמגבש את תפישת עולמו בחוויות יד-שניה, מתוך חומרים שכבר נלעסו על-ידי אחרים. וורצל מעצבת את הדכאון שלה לא באופן אובייקטיבי ועצמאי, אלא על סמך גיבורי "תרבות הדכאון" שלה: ספרינגסטין, קוביין, דילן, וכמובן סילביה פלאת'.

» ביקורות נוספות של זוהר
» ביקורות נוספות על דור הפרוזק