להאקסלי גירסה משלו לעולם כזה או אחר. דיסטופיה בכיינית. העולם רע, האדם רע, וזה ילך וייעשה רע יותר. כמה נפלא, כולנו שמחים ומאושרים לשמוע. לאורוול גירסה משלו. גם לפוטין יש גרסה, והוא עמל על כתיבה ברגעים אלה ממש. ימים יגידו מה ייכתב בספר שלו. בכלל, נראה כי לכל אחד, יהיה אשר יהיה, רעיון כלשהו על העתיד, יהיה זה אדם בעל השפעה גדולה או ארחי־פרחי כלשהו. לכל אחד עיניו וחלומותיו, וכל אחד רשאי לעשות בעיניו ובחלומותיו כאשר יחפוץ. ובכן, גם לארחי־פרחי הזה יש עולם חדש ומופלא בראשו, והוא, כלומר אני, משתמש בפלטפורמה הזאת על מנת לשטוח כאן את העתיד הרחוק עד־בלי־די, כפי שראו עיניי, וכפי שחוויתי בחיי, לטוב ולרע.


כך שאין זו סקירה, כאלה יש למכביר, אלא שיתוף. הטקסט נכתב לפני 5 שנים, הוא די ארוך (לא נורא. משהו כמו 20 דקות), והוא דורש ריכוז והתעמקות. אם רוצים לקרוא, קוראים, ואם לא, מפסיקים עכשיו.
לא חובה.
עם זאת, אלה שייקראו, ילמדו וודאי כמה דברים, וחזקה עליהם שיעלו כמה מחשבות מעניינות בראשם. השוער מבקש מאלה שיעמיקו במחשבותיהם, ושיילכו איתן כברת דרך, אל מחוזות לא־נודעו. דבר זה יש בו מן החדווה.

אם כן, עולם חדש מופלא, נטול בכיינות דיסטופית, גירסת השוער:
(לחסכנים: אפשר לוותר על ההקדמה, ולהתחיל מיד מסעיף 1)



על ימים רחוקים עד בלי די

ובכן, ימים רחוקים עד בלי די אפשר להם שישתרעו לאחור, ואפשר להם שיילכו להם לאיטם אל העתיד. בעיקרו מבקש מאמר זה להציץ אל העתיד, אבל רוצה הוא לסקור גם את העבר, על מנת להניח איזה מצע רעיוני שעליו ילך וייבנה החזון לימים שעוד נכונו לנו, וגם לאלה שיבואו אחרינו.

אז בראשית לא היה הדבר, והלא־דבר לא היה את האלוהים, והאלוהים לא היה הלא־דבר. קבוצות נוצריות פנאטיות יוצאות כעת למסע ציד נגדי, אבל אני כבר אינני, כך שאין את מי לצוד, כלומר אני הלא־דבר, אבל לא הייתי בראשית.
במידת מה דווקא הייתי בראשית, יחד עמכם הקוראים, ועם כלל הדברים כולם. דחוסים היינו לאין קץ וחקר בתוך לא־נודע כלשהו, עד שהפך נודע, ומשנודע – הפכו הדברים לשניים, שלושה, רבבה. קבוצות בודהיסטיות פנאטיות יוצאות כעת למסע ציד נגדי, אבל הן אחרו את המועד, שכן קבוצות נוצריות כבר יצאו לדרך, ואין לסגור את הפער.

כעת, משנתון אני לרדיפות קיצוניות עד אין חקר, אוכל לסקור בשלווה את השתלשלות האירועים עד כה:
1) לא היה דבר.
2) היה דבר.
3) את האירוע שבין הראשון לשני מכנים המדענים "המפץ הגדול", והדתיים מכנים "בריאה". הראשונים טוענים כי הדבר פשוט קרה מעצמו, ואין הסבר מניח את הדעת. והאחרונים טוענים כי בריאה דורשת בורא, ועל כן דוגלים הם בסברה כי הבורא הוא שברא את הבריאה.
4) כך או כך, הדברים שנוצרו ברגע הראשוני בעולם המוכר לנו, המכונה יקום, הם אלה: מרחב, זמן, חומר. שטרם היווצרות הדברים אין זה, ואין זה, וגם זה חסר ואיננו. עם אלה, הופיעו כמו מאליהם, חוקי הטבע, (שהם בערך ההתנהגויות של אותם שלשה גורמים, וכן כמה איכויות משנה, כמו מסה, מרחק, מטען וכו'). כרגע נתבונן רק בשלוש האיכויות הראשוניות.
5) נחפש גורם משותף לשלוש האיכויות הראשוניות הללו.
6) מצאנו. גורם זה הוא תנועה. הזמן תמיד נמצא בתנועה*. החומר תמיד נמצא בתנועה. והמרחב הוא התווך, החלל, שבתוכו מתחוללות כל התנועות כולן. עם הזמן השכלנו ולמדנו שגם המרחב עצמו נתון בתנועה, ודבר זה כינינו היקום המתפשט.
אם התנועה היא הגורם המשותף לשלוש האיכויות הללו, אפשר, רק אפשר, שהתנועה קדמה לשלושתן. אבל לא במובן של מעבר ממקום למקום, אלא במובן של שינוי. ראה סעיפים 1, 2.

[* לגבי תנועת הזמן התמידית: בעניין זה יאמר מי שיאמר שבעבור גוף הנע במהירות האור הזמן איננו בתנועה – הזמן איננו תקף. דבר זה נכון הוא, והוא מעניין מאד, ויש לחשוב בו. לא כאן המקום, אבל אינני מתעלם מן העניין. אולי בסוף הדברים אעיר בעניין. ואולי לא.]

7) על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. שהשבת איכותה מנוחה – והיא עומדת בניגוד גמור לכל הטבע כולו, שהוא בתנועה. והשבת מקדשת מנוחה, ומשימה את האדם חוץ לטבע, וזה מדוייק וראוי.
8) גם תורות המזרח למיניהן, המתרגלות מדיטציות מסוגים שונים, מקדשות למעשה את המנוחה. שם (כמו גם כאן) המטרה היא לעצור את זרם המחשבות, את תנועת המחשבה, ומתוך מנוחת הזרם, להתמלא בדבר הגדול באמת, והוא התודעה.
אבל הקדמנו את המאוחר.

9) קודם לתודעה נוצרו בעולם חיים.
10) ככל הידוע לנו עד כה, החיים נוצרו, התגלו, התגלמו, התחוללו, החלו, התפרצו, נבראו אך ורק כאן, על פני כדור הארץ. אנו יכולים לשער, לנחש, להאמין, לקוות, להעריך, לטעון שהיקום מלא בהופעות נוספות של חיים, אבל ככל הידוע לנו עד כה – חיים נוצרו אך ורק כאן, על פני הפלנטה המרהיבה שלנו.
11) ככל הידוע לנו עד כה – חיים באים מחיים בלבד, ואינם באים מן הדומם.
12) מכאן שהיקום חי. שהחיים מעידים על כח החיים הממלא את היקום. נצרף כעת את כח החיים לשלוש האיכויות הראשוניות שהזכרנו: מרחב, זמן, חומר, כח חיים. נבחין כי ניתן להחיל גם על החיים את תכונת התנועה המתמדת.
13) הדתיים אוהבים לקרוא לכח החיים בשם אלוהים. המדענים אינם אוהבים לקרוא לכח החיים בשם, והם אינם מצרפים אותו למשוואותיהם. הם אינם מודדים חיים, כי אם תכונות של מרחב, זמן, חומר בלבד, וכן את היחסים בין המרחב, הזמן והחומר בלבד.
14) אחרי התפרצות החיים, שאותה נכנה המפץ הגדול השני, התחוללה התפרצות בלתי צפוייה נוספת, והיא תקרא בשם המפץ הגדול השלישי.
15) ברי כי אנו מכוונים אל התפרצות התודעה, וסוף־סוף איננו מקדימים את המאוחר.
16) ככל הידוע לנו חיים מודעים באים אך ורק מחיים מודעים. מכאן, אנו ממשיכים ומסיקים שהיקום הוא חי ומודע, ואפשר שהוא מכוון את האירועים כולם.
17) הדתיים אוהבים לקרוא ליקום החי והמודע אלוהים חיים, ואילו המדענים נותרים בשלהם. לחיים ולתודעה אין מקום במשוואותיהם, בשלב זה.
18) משצירפנו את הדברים כולם, זמן, מרחב, חומר, חיים, תודעה, עלינו (עלי, הכותב, מתוך נסיון חיי ונטייתי הנפשית), להזכיר את רעיון המספר. רעיון זה כה קשה הוא, וכה נשגב, שאין דרך קלה למקם אותו ביחס לחמש האיכויות הראשוניות. אוכל רק לכתוב שהוא כרוך באופן עמוק ובלתי ניתן להפרדה בכל הדברים כולם, ומתקיים קשר מופלא ובלתי אמצעי בין המספר, לבין היקום כמות שהוא.
19) מכאן שעל פי רשימה זו, קיים קשר הדוק בין התודעה ובין המתמטיקה, והן משתקפות זו בזו כשתי המראות הצובאות פתח אוהל מועד.
ככל שיוסיפו לקרוא, ברי הוא כי יבחינו הקוראים בחשיבותם של המספרים לרשימת דברים זו.

(20) נראה כי המדענים והדתיים נמצאים באיזשהו עימות מתמיד, אבל הדבר איננו הכרחי. ישנם אלה האוחזים הן בשיטה זו והן בשיטה זו, והם מיישבים בתוכם את חילוקי הדעות. קשה להם מאד לנסח את משנתם, אבל קל להם מאד לחיות אותה. עניינים הנגועים בתכונה זו יקראו כאן "הידועים". ידועים אחרים הם, למשל, יופי, איכות, טוב, אהבה.
מצד שני ושלישי עומדים החסידים השוטים, הן של זה והן של זה, והם אלה המתעמתים תדיר על רקעים מטופשים כלשהם.
21) אמנם שני הצדדים הניצים אידיוטים, אבל יש להודות כי לרוב הצד הדתי נוטה לאידיוטיזם צרוף יותר.)

22) אנו איננו מצרפים את התודעה לרשימת האיכויות הראשוניות, שכן יש לה מעמד מיוחד ומוזר, ואין אנו יודעים, אבל אנו מבינים. כך שהתודעה גם היא – אפשר שנמנית על הידועים. מדוע אפשר בלבד? שנבדלת היא מהם, שהיא עצמה החווה־היודעת, היא המבחינה ביפה, באיכותי, בנאהב, ואילו אלה – הם אינם מבחינים, אלא נבחנים, הם אינם חווים, אלא נחווים.
עוד נבחין נבחין כי התודעה עצמה אינה חייבת להיות בתנועה, כשאר העניינים הראשוניים. וכתבנו כמה מלים בעניין למעלה, ויש לקוראים לחשוב בדברים, שהם אכן מוזרים עד מאד.
23) אנו איננו יודעים אם התודעה היא שחוללה את כל אשר כתבנו עד כה, או שהופיעה לה יש מאין אחרי זמן ארוך מאד של קיום היקום. אנו עצמנו מאמינים שהיא הגורם הראשוני, ואנו אוהבים לקרוא לה אלוהים חיים ומלך עולם, חכמה בינה ודעת. אנו מבקשים להדגיש עד בלי קץ וגבול, שכח החיים הוא ראשוני, תכונה של היקום, ועל כן אין צורך לדאוג לחיים כלל וכלל. אלה דואגים לעצמם יפה מאד, והם הולכים ומשתכללים עם הזמן, המרחב, החומר, התנועה. אין זאת אומרת שלא מוטלת עלינו החובה לדאוג לחיינו שלנו ולחיי יקירנו – וודאי שמחוייבים אנו בכך – אבל החיים – הם אינם זקוקים להגנתנו ולדאגתנו, כשם שאין הפסל זקוק לדאגת הסלע, ואין הצייר זקוק לדאגת בדו וצבעיו.

24) בבואנו לבחון את השתלשלות העניינים מרגע ההתחלה ועד כה, אנו נשענים על חכמה עתיקה, הקודמת הרבה לחכמתנו אנו, אם בכלל. משפט זה נחוץ לצורך עניינים שיבואו.

25) אם כן, התפרצה לה תודעה ביצור הקרוי אדם.
26) עמוד יסודו של אדם הוא סתירה. האדם הוא יצור סותר, וזה לך סימן ההבחן שדבר הוא אדם: הוא יכול להכיל סתירה. ולא זו בלבד, אלא שמכיל.
הרי לך דרך לדעת אם אדם עומד לפניך: אם יש בו סתירה – אדם הוא, ואם אין בו, הרי שאין הוא אדם. אנו רואים את הסתירה, המסתור, הסתר והמסתורין כאיכויות החיוניות לחיי האדם: זקוק הוא לאלה כאוויר לנשימה, כמזון לנשמה. המסתורין הפועם בו, באדם, הוא כח מניע ומכוון, והוא אשר הביאנו מן המערות הנסתרות בסלע, אל מסתרי החלל והזמן והמרחב והחומר.
27) אלה כמה מסתירות היסוד הפועמות באדם החי: סתירת קיום ואי־קיום. סתירת חיים ומוות. סתירת טוב ורע. סתירת יפה ומכוער. סתירת ימין ושמאל. סתירת פרט וכלל. סתירת מלחמה ושלום.
כך למשל יכול אדם לשאוף לבריאותו, אבל להתנהג באופן הפוגע בבריאותו: לעשן לאכול ולשתות יתר על המידה. יכול אדם לשאוף אל הטוב, ואף לראות עצמו כטוב וכצדיק, אבל בפועל לעשות מעשים רעים מאד. ועם זאת שעושה מעשים רעים מאוד – עדיין יכול הוא להחזיק בתומתו. דבר זה מוזר הוא, חידה הוא. ויש לומר כי כעת ממש, אין הוא מוזר וחידה עוד.

28) הריבוי הוא שמביא את בני־האדם אל הישגים בל־ישוערו. על כן אמר בדברו בפעם הראשונה אל אדם: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה. שמן הפריון והרבייה עולה טוב לאין־שיעור, ויחד עמו בא גם הרע לאין־שיעור, שאדם יסודו סתירה.
29) עד שמנתה אוכלוסיית כדור הארץ מיליארד איש (1800~ לספירה הנוצרית) הניחו בני־אדם את התשתית לחברה, שפה מדוברת, שפה כתובה, חקלאות, משפט, דת, אמנות, מתמטיקה מדע והנדסה (מבנים, אניות, כרכרות), אסטרונומיה (טלסקופ, גליליאו, קופרניקוס), מלחמה (חישול ברזל), שחמט. עם אלה באו גבולות, זהויות כלליות וזהויות פרטיות, כיבושים, מסים, מלוכה, מבנים חברתיים, חינוך, רציחה תאווה ומוות, צחוק ובכי ועוד ועוד ועוד עניינים מרובים למאות, לאלפים ולרבבות. כן התגלה כבר "העולם החדש", התגלו אוסטרליה וניו־זילנד, ונקשרו זה כבר קשרי מסחר בין מדינות אירופה להודו, סין ויפן. בצרפת כותב פייר דה־פרמה את המשפט האחרון שלו בשולי ספר מתמטיקה, בלא לצרף הוכחה.
30) מרגע התפרצות התודעה ועד שמנתה אוכלוסיית העולם מיליארד איש, חלפו עברו כמאתיים אלף שנה.

31) המיליארד השני דרש רק כ – 130 שנים, על פי הערכותינו הנוכחיות. הוא הביא עמו את גילוי החשמל, הפניצילין, הקרינה הרדיואקטיבית, תורת היחסות הפרטית וגם זו הכללית, המצאת התעופה, המכונית, התקשורת המיידית (טלגרף, רדיו), מלחמת האזרחים בארה"ב, החילונות, מלחמת העולם הראשונה, הקומוניזם, כלי־נשק להשמדה המונית, ראשית הדמוקרטיה המודרנית, זכות הצבעה ובחירה לנשים ושילובן בכח העבודה. ואת החייל האמיץ שווייק.
ב – 1865 מניח גרגור מנדל את הבסיס למדע הגנטיקה, כשמתוך מחקריו הוא מנסח לראשונה את חוקי התורשה. אלה יתפתחו מאד עם הריבוי, עם השנים. מפותחים גם החיסונים הראשונים, ומדע הרפואה רושם קפיצות דרך משמעותיות מאד.

32) שלושה מיליארד איש נמנו בעולם בתוך בתוך 30 שנים נוספות (1960~). המיליארד הנוסף הביא עמו את ביקוע האטום, ראשית תורת הקוונטים, מלחמת העולם השנייה, מסך הברזל, מסך הטלוויזיה, דור הביט, הסיקסטיז, הקמת מדינת היהודים, שילוח האדם הראשון לחלל. חמישים שנים בלבד, ומיליארד ורבע איש, אחרי שהצליחו שני אחים להטיס כלי תעופה פרימיטיבי למרחק של 39 מטרים, שלחה האנושות את נציגה הראשון לחלל. חלום התעופה ששבה את לב האדם מקדמת־דנא, מן הסיפור על דדלוס ואיקרוס, ואולי גם על אליהו הנביא, התממש כבר במיליארד הקודם. אבל עכשיו הוא התממש בהגזמה.
33) ואת מכונת החישוב הראשונה (1943), הטרנזיסטור (1947) , השבב הראשון (1958), את שפות המחשב קובול ופורטרן, ולבסוף את ראשית האינטרנט (1969).

34) 14 שנים בלבד נצרכו למיליארד הרביעי.

35) מה שדרש בתחילה 200,000 שנה, דרש כעת 14 שנים בלבד. פחות מאחוז אחד של אחוז אחד.

36) המיליארד הרביעי הביא עמו את הירח. צעד קטן לאדם, אמר ניל ארמסטרונג בשידור ישיר לעולם, ומיליונים רבים שצפו בשידור, לא יכולים היו להאמין למראה עיניהם. הצייד־לקט, איש המערות, צועד על הירח, משחרר מגובה החזה שלו נוצה של בז ופטיש. הוא ואנחנו רואים את שני האובייקטים נוחתים יחד על אדמת המאור הקטן. תצפיתו של גליליאו, אדם מעידן קדמון, פרה־מיליארדי, אוששה על־פני־הירח בידי אדם מן המיליארד הרביעי.

ועוד הביא איתו המיליארד הזה את מלכוד־22, את מאה שנים של בדידות, את השתלת הלב הראשונה (1967), ואת אלביס ודילן.

37) עוד 13 שנים חולפות, והנה חמישה מיליארד בני אדם על פני הפלנטה. הפלאפון נולד. האינטרנט עדיין בחיתוליו. על סף המיליארד הבא, ב – 1985, נרשם דומיין הדוט קום הראשון, Symbolics.com. כמה סמלי.
ב – 1977 משוגרות החלליות וויאג'ר 1 ו – וויאג'ר 2 אל החלל. וויאג'ר 2 היא זאת שמשוגרת ראשונה. השתיים נושאות עמן דיסק מוזהב, ועליו מראות קולות ולחשים מכדור הארץ, ומעט מחכמת האדם, היא חכמת היקום שהתלבשה בייצור מוגבל מאד, מעוות ומקסים כאחד.
עוד הביא המיליארד החמישי את זכרון דברים המרהיב ליעקב שבתאי (1977), את תינוק המבחנה הראשון (1978), את אפל ומייקרוסופט, ואת המחשב האישי הראשון.

38) את ראשית המיליארד השישי מקדמת נפילת מסך הברזל. או להיפך. 12 שנה בלבד נדרשו למיליארד הזה, והוא, כמיליארדים שקדמו לו, מביא עמו את מתנותיו.
האינטרנט תופש, והוא מתפשט במהירות. האנושות מעלה אל הרשת את כל טובה ורשעתה, את כל מאווייה, פחדיה, ענייניה, יהיו אלה חברתיים, כלכליים, מיניים, סתמיים.
האיחוד האירופי מוקם, ובשנת 2002 יהפוך היורו למטבע של רוב מדינות האיחוד.
ב – 1990 משוגר טלסקופ החלל האבל אל מסלולו סביב כדור הארץ. הוא עתיד להוסיף ידע שעד כה היה בחזקת נעלם, לא־מודע, בל־ישוער.
ב – 1995 מוכיח אנדרו ווילס הבריטי את המשפט שכתב פרמה הצרפתי בשולי ספרו, שלוש מאות שנה קודם לכן, טרם עידן המיליארד הראשון.
ב – 1996 מצליחים המדענים לשבט את הכבשה הנודעת בשם דולי, והיא ממשיכה לחיות עד שנת 2003. עד אז, אל תוך המיליארד הבא, יפענחו המדענים 99% מן רצף המלא של הגנום האנושי. מעט אחר כך, יפוענח גם האחוז האחרון.

39) עוד 12 שנה חולפות, והנה שבעה מיליארד. גוגל, רשתות חברתיות, סמארטפון, ביוטכנולוגיה. חורף ערבי, מלחמה בסוריה, נדידת עמים, פוטין, טראמפ, ארדואן, ברקסיט, ואווירה מחשמלת של מלחמה עולמית. הדמוקרטיה, כפי שהכרנוה במאה ה־20, שהותאמה למדינות לאום ולאוכלוסייה בת שניים עד שישה מיליארד, הולכת ומשנה פניה לבלי הכר. נושאי הדגל הדמוקרטי הופכים כמעט מבלי משים לכוחניים בואך פשיזמוס, ובמקומות מסויימים מבקשות ממשלות לאסור על שימוש במילים ספציפיות, להחדיר תחתן מלים חדשות. המהדורה ה־12 של מילון הניוספיק הולכת ונכתבת, הפעם לא בספר, אלא במציאות. אפשר שהדמוקרטיה במתכונתה המוכרת, החיובית, סיימה את תפקידה ההיסטורי. אפשר שלא. מיליארדים יגידו, או כמו שנהוג יותר לומר, ימים יגידו. בתוך כל אלה עולה מאוד מעמדן של סין ושל הודו בזירה העולמית.
ב – 2010 מצליח צוות מדענים בראשות קרייג ונטר ליצור ד.נ.א מלאכותי, ולהתאימו אל תא חי, שרוקן מן הד.נ.א המקורי שלו. התא ממשיך לחיות עם הד.נ.א החדש, המלאכותי, מעשה ידי אדם.
ב – 2012 עוזבת החללית וויאג'ר 1 את מערכת השמש, והופכת לגוף הראשון, והיחיד עד כה, לעשות כן. בני האדם גדלו מספיק על מנת לעזוב את הבית, להרחיב בכל יום ויום את רדיוס תודעתם, פרסק פה פרסק שם, רגב אחר רגב. (ויש לומר כי עדיין לא עברה ולו פרסק אחד, ולו פרומיל אחד של פרסק אחד, ויחלפו מיליארדים רבים, וימים רבים עוד יותר, עד שתעשה כן, אם בכלל).
ב – 2017 מצליח צוות מדענים מקליפורניה להנדס ד.נ.א חדש לחיידקי אי־קולי. עד כה, בכל החיים כולם, ראינו ד.נ.א בן ארבעה בסיסים: A, T, C, G. כעת מתקיים בעולם יצור חי, חיידק, בעל שישה בסיסים A, T ; C, G ו־ X, Y שני הבסיסים החדשים.
כלומר, יצרנו חייזר. ממש כך.

40) הגענו.

41) שאלה: מדוע סקרנו את ההיסטוריה באופן שסיקרנו, ומדוע ספרנו את המיליארדים בקפידה יחסית?
42) תשובה: 42.
43) תשובה אחרת: ניסינו להתחקות בראשי פרקים בלבד, ותוך הזנחה של עניינים רבים מספור, אחר ההישגים שהביא עמו כל מיליארד. מדוע? משום שאנו רואים בריבוי, על־פי דברי התורה בראשית, גורם מפתח בהתפתחות האנושית. הריבוי איננו אוסף מקרי של בני אדם, החיים יחד זה לצד זה, על כל הבעיות מחד – והנפלאות מאידך – שחיים מעין אלה מביאים עמם. הוא עצמו, הריבוי, ריבוי האדם, הופך לאיכות המשפיעה על צורת חיינו, על קורותיהם.
אפשר למדוד את התפתחות האנושות על פי זמן. כך נהגו בני האדם הסוקרים את ההיסטוריה עד כה. כעת נפתח פתח לבחון את הדבר דרך פריזמת הריבוי, מספרם של בני־האדם בכל דור ודור.

44) ברור כי ריבוי בני האדם מחייב ריבוי של מוחות. אדם אחד – מוח אחד. מיליארד בני אדם – מיליארד מוחות. את הופעתו של כל מוח בעולם אנו מכנים בשם אירוע.
45) נשים לב שוב כי מספר השנים שנדרשו להתחוללות של מיליארד אירועים ירד ממאתיים אלף שנים לשתיים עשרה שנה בלבד. מה שהתחולל במשך מאות אלפים בשנים, נדחס כעת לכדי עשור אחד, עשור וקצת.
46) לתופעה זו נקרא התכווצות הזמן.
47) היא מוחשית מאד, התופעה הזאת, ורבים מבני האדם החיים כאן ועכשיו, חשים אותה על בשרם. הזמן רץ, הזמן עף, הזמן בורח, אומרים הם, הרגע התחיל ינואר, הרגע סיימתי את התואר, אני בן חמישים עכשיו, איך עברו השנים.
48) על פי הבנתנו, ריבוי המוחות יוצר רשת עצבית ענקית על פני כדור הארץ כולו, והיא משקפת באינספור דרכים את מגוון הרעיונות של התודעה האחת. על פי אמונתנו, וכאן כבר עולה מאליו חזוננו, המוחות המרובים ימצאו את הדרך לתקשורת מיידית וישירה ביניהם. האינטרנט הוא עדות מובהקת לכך. המלחמה ההולכת ומתקרבת היא עדות נוספת, אחרת. מלחמת העולם השלישית בא תבוא, והיא תהיה, בין היתר, תוצאה של מלחמת התודעה העולמית, המתחוללת ברשת.

49) על אף שהחכמנו עד מאד, עדיין זקוקים אנו למלחמה על־מנת להלחם זה לזה, ולא על־מנת להלחם זה בזה. מלחמה ושלום – עניין שמסתירות היסוד הוא. מלחמה – עניינה הלחמה. חום הלב ואש הקרב מתיכים את האוייבים זה לזה, קושרים אותם, הופכים אותם לאחדים הנלחמים בעצמם ואל עצמם, ולאו דווקא לשני צדדים הרוצחים זה את זה.
50) כולם רוצים שלום, ואף על פי כן מלחמות מתקיימות תמיד, בכל זמן, בכל מקום. זו הסתירה שפועמת בנו, ואשר אוסרת עלינו להתנוון אל תוך מצב של שלום נצחי, או להתנוול בתוך מצב של מלחמה נצחית. אנו זקוקים לשני הצדדים, כשם שטבעת מוביוס זקוקה לצדה האחד, הבודד. (וזאת – על פני הציר האורכי שלה בלבד. על הציר הרוחבי היא מקיימת שני צדדים, ככל הדברים כולם).

51) אם כן – החזון.

52) חזוני מסתכל אל ימים רחוקים עד מאד. כל עניין ופרט שאינם נכללים בקטגוריית הרחוק מאד, אין הם מענייני, ואין לי שיג ושיח עמם. לא יהודים וערבים, לא טראמפ ופוטין, לא הסתדרות וועדי עובדים, לא מיילי סיירוס ולא סיירוס ואנס, לא אף־אחד ושום־דבר מענייני העולם הזה, הנידונים בגסות ובטמטום ברשתות החברתיות וברשתות התקשורת באופן רציף ומתמיד. כל אלה זרים הם לי, ואין בהם חיים כלל וכלל. רק צל־חיים, פרש, דומן, טחב, רקב, בוקי־סריקי, דברי שטות והבל, בוקות מבוקות ומבולקות.
[עם זאת, אם המחיר שדורשות קסיני, ג'ונו, חלליות וויאג'ר אחת ושתיים, ביו־טכנולוגיה, אינטליגנציה מלאכותית ומעבדים קוואנטיים, רעיונות מתמטיים חדשים ומיליארדים רבים של בני אדם המניחים את התשתית אל השלב האבולוציוני הבא – אם המחיר לכל זה הוא מינונים הולכים וגדלים של צריכה מרובה כל־כך, והשמנה וסוכר ופורנו ותרבות סלבריטאית, המביאים לקהות ולטמטום חושים, הרי שהדברים הללו כולם הכרחיים הם, ולפיכך מקובלים עלי בכל לב, משום שהם מהווים את הגוף, על כל יפעתו ומכאוביו, המספק למוח המתפתח שמעליו את כל האנרגיה שהוא צריך, על מנת להשתכלל במסלול התפתחותו.
כלומר אנו מציגים כאן מבט רך יותר במה שהוציא מאיתנו זעם רב מדי בסוף הפסקה הקודמת, וזה מתיישב עם הסתירה הקיומית, וגם חכם יותר, שלם יותר, משום שאנו נמנעים מלהציג את הדברים באופן אחד, קודר וחשוך ומריר, אלא באופן אחר, המניח לדברים להיות כמות־שהם, עם כל קהותם וגסותם, שאינה נעדרת מהם גם באופן ההסתכלות הזה, הרך.]

53) לעומת זאת, מעייני מכוונים אל ושואבים מן: התורה, התודעה, המתמטיקה, האסטרונומיה, הטכנולגיה, אחדות התודעות, אלהים, המרחב, החומר, הזמן והחיים. כל השאר, כאמור, הבל הבלים הוא, עם שהוא מחוייב ונחוץ, גם זה כאמור.

54) בעוד זמן מסויים, כך מתנסח לי חזוני, כשתעבור האנושות איזה סף, ותספור מסה קריטית של אירועים, יתחולל בעולם מאורע מופלא. שניים או יותר, שהם בחזקת נפרדים בתודעתם, יצליחו, בדרך מקרה או בדרך טכנולוגית, למזג את תודעותיהם הנפרדות לכדי תודעה אחת מאוחדת. האחד או האחת יוכלו לראות דרך עיני חבריהם את הצבע האדום, ובכך להוציא מן האש את הערמון הפילוסופי, וכך יוכל לעשות גם החבר או החברה. האחד יאכל משהו, נאמר תפוח, והאחרים יחושו את טעמו של אותו התפוח בפיהם, אף־על־פי שאין בפיהם דבר. האחד וגם השני יחושו זה את כאבו של זה, יטו אוזן למשאלות לבם הכמוסות של חבריהם שמנגד, ישמעו את השיח הפנימי המתחולל בנו תדיר, יחלמו אלה את חלומותיהם של אלה, ובקיצור – יתרחבו.
לא ידעתי, תאמר מי מהן, שתפוח יכול להיות טעים כל־כך, והשני יחייך או תחייך, ובו בזמן ירגיש את פליאתה של חברתו. גם אני לא, הוא יאמר. תחילה, אומר אני, אפשר שתאחז בהם בעתה. שכן בהתאחדותם נעלמים הם אל תוך החדש, הגדול, אבל אט אט יתרגלו, יתמסרו, יאחדו תודעותיהם לפרקי זמן הולכים וגדלים, לומדים את המשותף להם, לומדים את המפריד ביניהם, לומדים את החדש. ואז, כאן או שם, יווצר זוג נוסף שכזה. ועוד זוג או שלשה או רביעייה וכו'. ועוד ועוד. וכל צביר כזה, יערוך ניסויי תודעה שכאלה, מצרף גורם שלישי, ואולי גם רביעי וחמישי. עד מהרה תיווצרנה קהילות הולכות וגדלות של מוחות חיים, שוקקים, הלומדים זה את סודותיו של זה, ומצרפים את יכולת החישוב העצומה שלהם על מנת ללמוד עוד על היקום וסודותיו. הקהילות תתחברנה זו לזו, ואנו נראה ערים מודעות, ארצות מודעות, יבשות מודעות, עד שיום אחד, באיזו שעת צהריים נהדרת, יאחדו כל המוחות את עצמם זה עם זה, ויהפכו למח אחד עצום, החוקר את עצמו ואת סביבתו באופנים שאין לשערם.
האדם, כמות שהכרנוהו עד כה, יהפוך עורו וחברבורותיו, ואפשר שלא ייקרא אדם עוד. בצער רב וביגון קודר נפרד מן היצור הנפרד, המקסים, המחליא, המזוויע, היפה, האוהב, הצוחק, הבוכה, הבונה וההורס, ונפנה מקום ליצור החדש, המאוחד, החושב, אשר כן השילוח למחשבותיו החדשות הוא המוח שלנו, הקטן, הנפרד, המוכר והאהוב. האנושי.

55) אותו מוח, כך מראה לי חזוני, אפשר לו שיהפוך את כדור הארץ כולו לגופו שלו. ולאט לאט ילמד המוח לשלוט בתכונות הפיסיקליות של הכדור. שליטה במהירות הסיבוב סביב הציר, במהירות הסיבוב סביב השמש, במרחק ממנה, קצת קרוב, קצת רחוק, על פי הצורך באותו הרגע. ומשום שזמנה של השמש קצוב, תיאלץ התודעה הכללית האחת לחפש לה שמשות אחרות להפליג אליהן.

56) אפשר שתקח איתה את הכדור כולו, משייטת עליו בחלל משל היה ספינה גדולה, מכוונת לאיזו שמש חדשה, המתאימה לשימור החיים, להקיף את השמש החדשה, ללמוד אותה ואת סביבתה.

57) אבל זהו תיאור מוגבל מדי של העניינים הבדיוניים בהם אנו עוסקים כאן. אני מבקש להפליג עוד בחזון התודעה האחת, ולאפשר לה להגיע לקיימות אנרגטית מוחלטת, שאין לה עוד צורך בשמש או גשם על מנת להתקיים. יודעת היא להפיק את כל האנרגיה הדרושה לה מתוך הכוכב הלכת עצמו, מתוך המעטפת הלוהטת שלו, או אולי מתוך גרעינו. או משניהם. בכל מקרה, מחסור לא ייוודע עוד לאותה תודעה אחת, שכעת, משייצרה לעצמה סביבה בטוחה מספיק, תלך ותשכלל את עצמה עוד. אותו כח חיים, אחד מכוחות היסוד הפועלים תוך היקום, ואשר מפעם בנו בכל עת ובכל שעה, יפעם בעוצמה רבה באותו יצור חדש, מוזר, מאוחד ועל־כן אחר, וידחף אותו אל גבולות חדשים, בלתי נודעים עדיין.

58) כיצד ישכלל הדבר המשוכלל הזה את עצמו עוד? ובכן, אם בחיים עסקינן, הרי שעל ידי ריבוי, הוספה. התודעה האחת תעתיק את עצמה אל פלנטות נוספות, שולחת גשושות תבוניות אל עבר פלנטות מתאימות, בונה ספינות חלל ותחנות חלל עצומות, וכל אלה הולכים גם הם בדרכה, ומשכפלים עצמם בתוך היקום כולו.
עד מהרה, ובאין זמן בעצם, הולך ומתמלא היקום בינה.

59) אם דברנו קודם על מסה קריטית של אירועים ( או: Critical Brain Mass), הרי שכעת מדברים אנו על מסה קריטית של בינה. בשלב מסויים, כשתיווצר מסה מעין זו, יהווה הדבר צעד ראשון במילוי היקום כולו בבינה, תהליך שהחל בראשית הדברים, והגיע לנקודת קיצון מסויימת כאשר חיברו שני אנשים כלשהם, נקרא להם אדם וחוה, את תודעותיהם הנפרדות לכדי אחת.

60) בסעיף 24 כתבנו כי אנו נסמכים על חכמה עתיקה, הקודמת הרבה לחכמתנו אנו. כעת אנו מסבירים מדוע: אותה חכמה עתיקה מלמדת, שביום מן הימים שטרם הזמן, בֵּרְאָה הַבִּינָה את עצמה ממקומה, (כשם שמבראים חורש, כלומר מפנים אותו ממקומו), והניחה לעולם להיווצר בתוך החלל־הפנוי, תוך שהוא נשען על קצת מאותה בינה קדמונית, מה שקראנו אנו חוקי־ הטבע. בתוך אותו חלל וחוקי־טבע, טבעה אותה בינה יצור־שמעל־לטבע. היא קראה לו אדם, והניחה לו ללמוד את סתירותיו בעצמו. סתירתו הראשונית, אם־כן, היא היותו יצור שבתוך הטבע, מעל לטבע. אם נחזור כעת לסעיף 7, נבין מדוע כתבנו על כן ברך את יום השבת ויקדשהו, שכן תוך־הטבע זה תנועה, ומעל־לטבע זה מנוחה. שאין לך דבר בתוך הטבע שאינו בתנועה, אלא התודעה האנושית, שיכולה לדומם את עצמה, ויחד עם עצמה את השמש בגבעון, ואת הירח באיילון. סעיף זה מוקדש לחברתי אמה שם־בה, והיא יודעת מדוע.

61) כלומר התהליך הוא כזה: יקום מלא בינה, ועל־כן אין בו שום דבר אחר. הבינה מפנה עצמה ממקומה, ומאפשרת לדבר אחר להתקיים. זה נקרא בריאה. הבריאה מתמלאת אט־אט בזמן, מרחב, חומר, חיים, תודעה. תודעה זה אדם. האדם מגלה בהדרגה את מקומו בעולם, ומתחיל למלא מצידו את היקום באותה בינה שרוקנה עצמה ממקומה. בסופו של דבר מתפתח האדם מייצור נפרד אל ייצור אחדותי, מחובר, חדש, לא־אדם עוד, אבל שמקורו מן הבינה שבאדם. כך שניתן לצייר שהאדם משיב את בינת היקום למקומה, ובכך הופך הוא לכמו־אלוהים. אם נדמיין את התהליך הזה שוב ושוב, נקבל משהו שהוא כמו נשימת האלוהות: את פינוי הבינה נדמה לנשיפה, ואת המילוי לשאיפה, והחיים – הם המתקיימים בתווך שביניהם. נשימת האלוהות הופכת לנשמת האלוהות ולנשמת האדם כאחד. ועל כן אמר בסוף הדברים כל הנשמה תהלל יה הללויה. וכן אמר סוף דבר הכל נשמע, אבל אנחנו נדרוש סוף דבר הכל נשמה.

החיים הם כח ראשוני הטבוע במארג הראשיתי של היקום. אין הם ניתנים להריסה. לחשוב שניתן להרוס את החיים, זה כמו לחשוב שניתן להרוס את כח הכבידה. לא שייך.
החיים יילכו ויתעצמו כהרגלם, וכהרגלם יעברו שינויים ותנועות, בעוד אנו, כמות שאנו היום, נלך בדרך־כל־בשר, כשאנו יודעים ומבינים שמתוכנו יצמח השלב הבא של החיים. אנחנו אדמת הדור הבא, אנחנו המים והאוויר, הדשן, הזבל, המעדר, המחרשה והגנן, וטוב לנו לשמוח מאד על היותנו חוליה כה חשובה בשרשרת החיים שנמשכת ונמשכת, וסוף נראה אין לה.

62) וזה החזון לימים רחוקים עד בלי די.





































* ותודה ליעל באקדמיה, שסקירתה אפשרה לי.

עולם חדש מופלא הוא לא סתם סיפור על העתיד, אלא אזהרה חריפה מפני דיסטופיה מסוג אחר.
בניגוד ל"1984" של ג'ורג' אורוול, שבו השלטון שולט באמצעות פחד, כאב ודיכוי אלים, האקסלי מציג עולם שבו השלטון שולט באמצעות עונג, נוחות והסחת דעת.

הספר מזהיר מפני מצב שבו אנשים יוותרו מרצונם החופשי על החירות שלהם תמורת נוחות, בידור וצרכנות.

הספר שואל שאלה פילוסופית קשה: אם כולם מאושרים, האם זה משנה שהאושר הזה מלאכותי?
ב"עולם החדש", המדע והטכנולוגיה חיסלו את המחלות, הזקנה, המלחמות והעוני. אבל המחיר שהאנושות שילמה הוא אובדן כל מה שהופך אותנו לאנושיים: אין אמנות, אין ספרות, אין משפחה, אין אהבה עמוקה, ואין חשיבה עצמאית.

בסוף השבוע האחרון הגיע מצבי לשפל המדרגה. מלאי הספרים בבית הלך ואזל, ויחד עם הספריה המוצפת והסגורה, האיום בבצורת שבתית נטולת ספרים הפך להיות יותר ויותר ממשי. ושבת בלי ספרים, היא כמו שבת חורפית בלי חשמל. או כמו סעודת שבת נטולת חמין. בסופו של דבר השניים האחרים דווקא קרו, לדאבוני הרב, אבל לספרים הקדמתי רפואה למכה.

לצורך כך פשטתי על הספריה של אחי. ושם, בינות לספרי יעץ במדעי המחשב, ספרי היסטוריה מלחמתית ומודיעין, וטרי פראצ'ט (לא. הוא לא כמו דאגלאס אדאמס. גם לא כמעט כמו. אפילו לא דומה) - מצאתי כמה ספרים שראויים לקריאה. ביניהם ראיתי את הספר "עולם חדש נפלא", זה שנמצא אצלי עד כה ברשימת "המפורסמים שלא קראתי".

כמו כל קלאסיקה, גם לספר הזה ניגשתי בגישת "כבדהו וחשדהו", מתוך רצון לסמן V על ספר שמהווה אבן יסוד בולטת בתרבות, מתוך רצון לדעת מכלי ראשון על מה הוא מדבר ואיך הוא עושה את זה, ומתוך הבנה שהרבה הנאה מהקריאה לא תהיה לי. אני חייבת לומר שהופתעתי לטובה, שכן היתה לי הנאה מהקריאה, ודי הצטערתי שהספר הסתיים.

כשם שהמאה התשע עשרה היתה עשירה באוטופיות, כך המאה העשרים מלאה בדיסטופיות. התחושה שהתקדמות המדע, הטכנלוגיה, המהפכה התעשייתית וההתעוררות הלאומית תביא רק רוב ברכה לאנושות, ותחליף את משטרי העולם הישן בעולם חדש, טוב ומיטיב לכולם, התנפצה לה אל מול שתי מלחמות עולם, ומשטרים רצחניים. במאה העשרים ואחת, כבר לא כותבים בכלל ספרות אידאולוגית עתירית מונולגים ודיאלוגים ארוכים הפורשים השקפת עולם סדורה של נושאיהם.

גם האקסלי כתב דיסטופיה, ובמובן הזה "עולם חדש מופלא" הוא שם אירוני עד מאוד. בעולם הזה, המופלא והשמח, התפתחויות טכנולוגיות ומדעיות סייעו לייצר "משפחת אדם" בת מיליארדי אנשים, והיא מחליפה את עולם המושגים המשפחתי המיושן. בעולם הזה אנשים משובטים בצורה תעשייתית וסטרילית, נולדים בצורה המתאימה בדיוק לתפקיד המיועד להם בחברה, ומתחנכים בהתאם. כולם אוהבים את כולם, כולם מותנים להגברת הצריכה והנעת גלגלי הכלכלה, ואף אחד לא סובל מעוני ומזקנה.

שלא כמו בספרים רבים מהסוג הזה, כאן העלילה אינה כלי דל, חובה שעל הסופר לספק בעודו רוצה לכתוב בעיקר על הרקע בעולם שבדה בדימיונו. ב"עולם חדש מופלא" העלילה בנויה היטב כך שתדגים את הקונפליקט, ותעיר בקורא את הבעיות שהעולם מעיר. הגיבור העיקרי שמזיז את גלגלי העלילה הזו, הוא גם בין היחידים בעולם העתידני הזה, שמסוגלים להבין את שייקספיר (ההוגה המקורי של המושג "עולם חדש מופלא") ואת הדילמות העולות במחזותיו. שאר תושבי העולם, מאושרים וחפים מדילמות, גם חפים מכל אומנות שהיא, מכל קשרי חברות קרובים שהם, ומכל דת.

בסקירות שקראתי כאן באתר על הספר, רבים השוו אותו ל"1984" של ג'ורג' אורוול. אני עוד צריכה לחשוב על ההשוואה הזאת. במהלך הקריאה הבליח לי 1984, אבל רק בהקשר אחד, זה של היפוכי השפה ושינוי התודעה שהיפוכים אלה גורמים. בעולם של "עולם חדש מופלא" כל המונחים הקשורים בהורות, בהריון, בלידה, בגידול תינוקות ובקשרי משפחה נחשבים גסים ובלתי מנומסים. לעומתם כל הביטויים הקשורים במין ובמיניות הם ענייניים לחלוטין, וחיוביים ביותר. הקורא בן ימינו אולי יסתכל בחיוך על המתירנות המינית שהאקסלי מתאר בספר (הטרוסקסואלית וסטרייטית לחלוטין), אבל חשוב לזכור שהספר נכתב לפני שמונים שנה, שנים רבות לפני פרוץ הגלולות למניעת הריון.

הכתיבה יפה, אם כי לא חפה מפגמים. באחד הפרקים המספר קופץ לסירוגין בין שלוש סצנות שונות. בסרט חיתוכים מהירים שכאלה היו עוברים טוב. ספר, התוצאה מבלבלת מאוד. כמו כן יש מקומות שבהם ניכר שהאקסלי מאכיל את הקורא במסקנות שהוא אמור להסיק כתוצאה מהכתיבה. מלבד זאת בלטה לי המודעות הרבה של הדמויות להתניות היפנוטיות שהן עברו במהלך חינוכן, מה שמהווה קצת סתירה פנימית. אבל באמת נהניתי מאוד. בעידננו זה, אחרי הכבשה דולי וניסונות השיבוט בבני אדם, חשוב לקרוא את הספר ולחשוב מה ניתן לעולל לאנשים שנולדים בלי הורים.

בעולמנו מאז ומעולם לא היה קל לחיות, כל החכמים הסכימו בנוגע לכך לאורך כל הדורות וחיפשו דרכים שיוכלו להקל את העובדה המרה הזאת, אם לטוב ואם לרע, הבעיה האמיתית צצה אצל מי שטוען ''שיש רק דרך אחת וכל שאר הדרכים שגויות'' - אנשים כאלו הם הכי מסוכנים ויש לצפות במהלכים שלהם ומה התוצאות הנובעות מדבריהם. אנשים כאלו, על אף שחלקם באמת חפצים בטוב ובשינוי, תמיד מדמיינים לפניהם מסדר, סדר חדש, לוחות ברית חדשים, עדר אחד ורועה אחד, הם הולכים שלובים יחדיו עם קהל שומעיהם ובטוחים שהם לא-לא יגיעו אל סף תהום האבדון. הרי האנשים האחרונים והמשכילים האלו, אלו שלא רוצים יותר הרפתקאות, הדתות הישנות והאלים הישנים, סכנות ואפילו חופש - כאלו שרוצים פתרון אבסולוטי ולא אפשרי כבר אמרו את דברם: אנחנו מצאנו את נוסחת האושר.

ובספר הזה בעולם הזה, בחברה העתידנית וההזויה הזאת אשר בה הנרי פורד (תעשיין הרכב הידוע) מהווה בה סוג של אלוהים (אלוהים, מה אני אומר!), אין יותר דבר כזה משפחה - אין יותר משפחה, חשוב לזכור את הפרט הזה. אין יותר אימא, אבא, אח, אחות דודים ודודות, כולם שייכים לקהילה והמכונה חייבת לפעול בלי הרף 24 שעות ביממה. להביא ילדים בדרך טבעית נחשב לבושה בחברה העדרית ועם זאת גם האליטיסטית הזאת - קיימות רק מעין מדגרות או מעבדות ושם שם באים ילדים לעולם ''על פי הטבע'', ועל הדרך כל העניין הופך למעין משימת חיים ומירוץ תפוקה בעבור כל המדענים ועמיתיהם החביבים. ולרוחו של הספר - ביצית אחת, עובר אחד, בוגר אחד - זו הנורמה.

''בית, בית - אי אלו חדרים קטנים, שבהם מצופפים עד מחנק גבר, אישה המתעברת חדשות לבקרים והמון ילדים וילדות שונים, אין אוויר, אין מרחב: כלא שאינו מחוטא כרגיל, חשכה, מחלות וריחות רעים (עמ' 34).

בעולם הזה ספרים ופרחים לא מותרים לכולם אך העולם ואף על פי שהוא מאוחד למדי, מחולק לקאסטות או ''מעמדות'' והעניין נאכף בקשיחות גדולה ביותר מצד האנשים שאחראים על כל המערכת המסועפת הזאת של עולם מלאכותי יותר, חדש ו''מופלא'' - המלאכים הקטנים הולכים לישון ובלחש משדרים להם ברדיו את תפקידיהם ומעמדם העתידי עשרות, מאות ואפילו אלפי פעמים עד שהמסר נקלט. חינוך מיני? בטח! מותר גם לילדים קטנים ממש להתנסות במיניות אין שום מגבלות ואבוי למי שמתנגד, צריך להתבגר מהר מהר! עשרים שנות התפתחות זה יותר מידי והרי סוס צריך רק שש שנים - דרושים כמה שיותר אנשים אשר יעבדו במפעלים בשם הקידמה כמה שיותר וכמה שיותר מהר!
בעולם הזה, מן הסתם יש אזרחים שעד כמה שכל המדענים והחכמים האלו לא יחדירו בהם משמעת מגיל אפס לא יהיו מרוצים לחלוטין - אז בשביל מה קיימים סמים ותרופות? הם ירפאו אותם מהמחלה ויתנו להם ''סומא'' - שזאת תרופה נגד הדיכאון.

בעולם הזה כל האנשים שכן רוצים לחיות באמת עם כל המינוסים נחשבים פראים ומתגוררים בשמורות, ג'ון, דמות מרכזית וחשובה מאוד בספר, היה אחד מאותם ''פראים'' עד שהוא נחשף לחזון הנשגב הזה. ג'ון חובב את שייקספיר, נוצרי, בקיצור ''טינופת'' בעיניה של החברה העליזה המאכלסת את עמודי הספר הזה.

העולם שלנו המערבי השבע והנינוח כל כך, החופשי והחומרני כל כך שיש בו כל כך הרבה מעלות ירה לעצמו ברגל גם בכל מה שיש לו לספק לאדם המודרני - הרבה בושה, הרבה בלבול הרבה חוסר ידיעה, כל זה חייב לקרות ותמיד קורה והסכנה העיקרית של כל תרבות אנושית גדולה. ואם לקחת את העובדה שהעולם המערבי אוהב לקטול את ערכי המשפחה ולשפוך קיטונות של תקינות פוליטית על יושביו ועל כל מי שחושב שונה, את החינוך הדורסני והחומרנות הבלתי נגמרת, העולם הזה לא בדיוק רחוק מהחזון המתואר כאן בספר הזה והוא לא מלבב. הטון של המחבר והתיאורים העתידניים הם כמעט אירוניים ואפילו הקפיאו לי את הדם בעורקים פה ושם בין השורות לעד כמה חלק מן הנאמר כאן רלוונטי לימינו ומי יודע אולי גם לעתיד? אתם עלולים להתמלא בכמעט הערצה שקטה לכל הדברים שהספר הזה כביכול בז לו. התיאור שמסרתי הוא רק קצה הקרחון ומטרתו לספק את האפקט - להבין שמחכה משהו מאוד מסוכן בסופה של הדרך בה האנשים שדורשים ''קידמה בכל מחיר'' מצעידים אותנו, וזה מה שלקחתי מהספר הזה.
ספר טוב.

קראתי ספציפית את הגרסא הזאת כי תרגום חדשני יש לו נטייה לרדד לפעמים.
ההומור קצת מזכיר את המדריך לטרמפיסט.
ברנארד נשמע כאילו הוא הדמות הראשית, אבל אז זה לוקח פנייה והפרא הדמות הראשית. לכן, הדמות של ברנארד לא מרגישה כל כך עגולה.
החלק שהכי אהבתי (ספוילרים .. סוג של) הוא לקראת הסוף, כשהם מדברים עם מוסטפא מונד ולרגע עברה בי המחשבה ״אז מה באמת כזה גרוע בעולם כזה?״. לכל שאלה הייתה לו מענה ברור ומשכנע. הרי כולם מאושרים. אבל כמובן, זוהי דיסטופיה.
הספר מלא ברפרנסים לפסיכולוגיה. האקסלי אם אני זוכרת נכון הוא אח או אח למחצה של האקסלי ההוא, מהודג׳קין והאקסלי, שעשו ניסויים על אקסונים של נוירונים של דיונונים.
אפילו הלמהולטץ ווטסון נשמע כמו שילוב של שני אנשים מפורסמים בעולם הפסיכולוגיה, אני לא יודעת אם זה בכוונה.
העולם שהאקסלי בנה מאוד משכנע ומרגיש מלא. הוא חשב על הכל, יש המון פרטים קטנים שהתרשמתי מהם. למשל, זה שפעם בשנה מגרים את בלוטת יותרת הכליה של כולם כי צריך להציף את הגוף באדרנלין, כי אדרנלין לא משמש בחיי היומיום כי כולם רגועים. דברים כאלה הופכים את הספר למה שהוא.
סך הכל ספר טוב, הבנתי למה הוא קלאסיקה. הוא יכול היה באותה מידה לצאת היום ולהיות רלוונטי. האם אנחנו חיים בעולם חדש, מופלא? לא צריך להגזים. אבל כן צריך להיזהר שלא נגיע לשם יום אחד.

ספר שהשפיע עלינו, אם נקרא אותו שוב אחרי 25 שנים האם החוויה תהיה דומה? האם עדיין נחשוב שזהו ספר מופת כמו שחשבנו אז, או שדעתנו תשתנה?... על כך בסוף ה"חפירה" להלן, אבל קודם לספר עצמו.

"עולם חדש מופלא" נכתב בבריטניה ע"י אלדוס הקסלי בשנת 1931. הספר מתאר חברה אוטופית-טוטליטרית במאה ה-26 שבה במקום אמצעי כפיה ומשטרה חשאית משתמשים השליטים בשיטת האימפריה הרומית של מתן לחם, שעשועים וסמים להמונים המתוכנתים כך שיהיו מאושרים ויחיו במעין עבדות מרצון. העלילה מתרחשת בשנת ה-600 מאז שפורד, האלוהים החדש (מעין שילוב של הנרי פורד וזיגמונד פרויד), יסד את החברה הזאת שבה הלידה הטבעית נחשבת לחטא ואנשים נוצרים במבחנות לפי יעודם בחיים: אלפא הם העילית, ביתא הוא מעמד הפקידים והמנהלים הזוטרים, גאמא הוא מעמד החיילים והשוטרים, דלתא הוא מעמד העובדים ואפסילון הוא מעמד השרתים. הדאגה העיקרית של המפקחים והשליטים היא לשמור על היציבות ולא לאפשר לערער אותה, בשם עיקרון זה הם מונעים מהאוכלוסייה כל גירוי אינטלקטואלי או תרבותי, התנ"ך נחשב לפורנוגרפיה, "אבא" ו"אמא" הן מילים גסות ולהריח פרחים או ליהנות מיופי נחשבים לחטאים שעונשים בצידם.

למעשה יש לספר שני רבדים: הרובד הרעיוני והרובד העלילתי. הרובד הרעיוני של הספר מבריק ולא מעט מהרעיונות וה"נבואות" של הקסלי לא חיכו לשנת 2600 והם מתממשים ממש בימינו אלו. אלא שהרובד הרעיוני רוכב על עלילה בנאלית למדי ותיאורים ארוכים וטרחניים, כך למשל בתיאור הטכנולוגיות העתידיות להקסלי לא הייתה ראיה טכנולוגית-עתידית (כדוגמת זו שהייתה לז'ול וורן או לאסימוב) וחלק מהטכנולוגיות התעשייתיות שהוא חזה ל-2600 נחשבו מיושנות כבר לפני 30-40 שנה, אבל זה פרט שולי.
בתיאור המציאות העתידית הקסלי קלע בול - הנה כמה דוגמאות מימינו אלו:
- הקסלי תיאר חברה שסוגדת לצריכה כתוצאה מתעמולה אגרסיבית... ממש כמו החברה בימינו שצורכת מותגים ומוצרים המשווקים בתחכום ובאגרסיביות, גם אם לא בדיוק צריך אותם (מישהו אמר סטיב ג'ובס ואפל?).
- הקסלי תיאר חברה שבה אסורה קריאת ספרים (למעט מדריכים טכניים וכתבי "פורד"), אסורה הצפייה במחזות וסרטים מעוררי מחשבה והבידור היחידי הוא טלויזיה מטמטמת, מעין ריאליטי ופורנו להמונים... ואילו אצלנו ל"האח הגדול" יש 60% רייטיניג בעוד בקושי 6% קוראים ספרים והולכים לראות הצגות וסרטים טובים.
- הקסלי תיאר עולם של מין אקראי ללא רגש וללא מחויבויות, כשאחד מגיבורי הספר שכב עם 640 נשים ב-4 שנים – בימינו מספיק להסתובב בשתיים בלילה באזורי הפיק-אפ בארים ולראות עד כמה הוא צדק.
- גם לגבי המוסיקה הקסלי קלע בול כשהתייחס למוסיקה סינטטית רפטטיבית ומטמטמת המשודרת כל הזמן – ממש ניבא את הטכנו והטראנס לסוגיהם.

החלק המעניין בספר נמצא לקראת סופו בויכוח הפילוסופי שמנהל המפקח הראשי מוסטפא מונד עם ג'ון הפרא שגדל בשמורת האינדיאנים רחוק מהציויליזציה וחוקיה, למד אנגלית מספר מחזות של שייקספיר (שאותם הוא מצטט) ומהווה אנטי-תיזה לאוכלוסיה המתוכנתת. את אחרית הדברים כתב הקסלי בארה"ב בשנת 1946, 15 שנים לאחר צאת הספר כשזוועות מלחמת העולם השנייה, השלטון הנאצי ותוצאות פצצות האטום ביפן נחשפו. זהו מאמר פילוסופי מרתק ובו מבטו של המחבר על היצירה שלו מזוית אחרת ומטווח הזמן.

רבים משווים את "עולם חדש מופלא" ל"1984" של ג'ורג' אורוול אבל למעט זאת ששני הסופרים כותבים על עולם עתידני טוטליטרי וששניהם בעלי השקפה מרקסיסטית אני לא מוצא דמיון בין היצירות, לעומת זאת אני מוצא בספר הרבה דמיון והשפעות של סרטו המופתי של פריץ לאנג "מטרופוליס" (שיצא לאקרנים 4 שנים לפני ספרו של הקסלי), עד כדי כך שאני חושד שהקסלי "שאל" מהסרט כמה רעיונות.

הספר תורגם ע"י מאיר ויזלטיר שלדעתי לקח לעצמו חרות רבה מדי בתרגום ולעיתים החטיא את כוונות המחבר. הייתי צריך להוריד PDF של הספר באנגלית כדי להבין למה התכוון הקסלי במונחים מסוימים שאותם תרגם ויזלטיר באופן לא מובן ל"מגעון" או ל"סומא" (מה רע ב"סם"?).

את הספר קראתי לראשונה לפני 26 שנים ואז מאד נהניתי ממנו, אולי בגלל שספרים כמו "מלכוד 22" ו"עולם חדש מופלא" קיבלו מימד מיתי נוסף כשקראתי אותם בכאוס הלבנוני של אז, קצת לפני השחרור. מאז הספר הזה נדד איתי בין בתים, ערים וארצות עד שחזרתי אליו לפני כשבוע רק שהפעם התלהבתי ממנו הרבה פחות... האם זהו באמת ספר מופת (כדוגמת "1984" שהוזכר)? לדעתי לא, הוא סובל ממגרעות בתחום העלילה לצד רעיונות עתידיים שהתגשמו מוקדם מהצפוי. אבל עם כל המגרעות זהו עדיין ספר העולה על 99.9% מהספרים היוצאים לאור כיום.
מומלץ!

שלושה גילויים נאותים לפני תחילת הביקורת:
1. קראתי את הספר בגרסתו האנגלית.
2. הביקורת הבאה יכולה להוות מעין ספוילר לקוראים פוטנציאליים.
3. קיימת האפשרות שאנשים שלא קראו את הספר, לא יבינו ולכן אולי גם לא יהנו מהביקורת. על כך התנצלותי.

אפשר להתחיל.

הז'אנר של מציאות חלופית וכל ספרי נבואות אחרית הימים ודומיהם התחיל ונגמר אצלי בזמנו עם '1984' המדהים. ג'ורג' אורוול פשוט חרט אצלי בזכרון את הספר הזה, ומאז המשכתי הלאה.
אבל כשקראתי לפני כמה שבועות (חודשים?) כתבה על פיליפ קיי.דיק וספריו (אני חושבת שהבולט שבהם הוא 'האיש על המצודה הרמה' שתורגם לאחרונה ע"י שמעון אדף הנהדר) התעורר אצלי העניין והרצון לפתח קצת יותר את ידיעותיי הספרותיות בנושא.

חמושה בזכרון '1984' החזק, התחלתי לקרוא את האקסלי. ואני חייבת להודות שההתחלה נראתה ממש כמו הספר הכי בנאלי בעולם של בדיוק איך שדמיינתי שספר סגנון נבואת אחרית הימים לחברה המודרנית יראה.
עם זאת, לקראת סוף הספר, הכל מתחיל להשתלם:

דו-שיח בין ה'מנהל הבכיר' מצטפא מונד לג'ון ('הפרא') משאיר אותך ללא נשימה. נדמה שזה אחד השיאים של הספר, בהם הסופר נותן באופן חזק ומנומק את האמירה שלו. הבחירה בין חיים של יציבות ו"שמחה" על פני כל השאר- רגשות חזקים, תחושת שייכות, משפחה, אומנות וכו' - לא מאפשרים התעלמות והמשך הלאה בקריאה ללא מחשבה.

שמו של הספר, לאחר דו-השיח הזה, מקבל משמעות אירונית לחלוטין הנחשפת סופית לאחר השיח- שכן, ה'העולם החדש והאמיץ' הזה (וכאן המקום לומר שתרגום הספר לעברית חוטא לחלוטין בדיוק בגלל המסקנה הבאה, שכן הוא היה צריך להיקרא 'עולם אמיץ חדש') אינו אמיץ כלל וכלל- בדיוק להיפך.. (כמו ש'הפרא' מטיח זאת באופן ישיר במונד בשלב מסויים)


אם לרדת לפרטים קצת יותר קטנים אך המסקנות עדיין היו מעניינות בעיני- בעמ' 196 מתבהר לנו סופית שהאנשים מסוג אלפא הם המקבילה בספר לאנשים הרגילים בעולמנו (לפחות כשמתכוונים לאזרחים בעולם חופשי/דמוקרטי ולא לעבדים או אנשים שסובלים מהפרת זכויות אדם וכו'). המסקנה שנובעת מכך (כפי שמציג אותה מונד בעצמו) היא שאם היו רק אלפא (הנחשבים לרובד הגבוה ביותר בחברה) ולא היו בתא וגמא ואפסילונים, הרי שלא הייתה יציבות- הייתה תחרות, ואגו, ושביתות ומלחמה -ואילו במצב הקיים בספר, כל אחד נולד למלא תפקיד מסוים בחברה, ללא אופציה לחלוק על כך ויותר מזה- ללא שום רצון לחלוק על כך.

ולסיום סיומת, בעמ' 201 אומר מונד במפורש כי התבצעה בחירה ברורה בהעדפת הנוחיות ו"האושר"/"שמחה" (= יציבות ולכן יעילות) על פני היופי והאמת (שאינם יציבים כלל וכלל)

"Happiness has got to be paid for. You're paying for it because you happen to be too much interested in beauty. I was too interested in truth. I paid too"


אין ספק שהספר הזה עשה את העבודה בכך שהוא עורר אצלי הרבה מחשבה. על החברה שלנו, על מושגים כמו האמת והיופי בחברה שלנו, הבחירות השונות בנוחיות ויציבות על פני אמת, ובאופן כללי- האם החברה שלנו הולכת לכיוון עולמו של האקסלי בספר. בדיוק כמו '1984', גם הספר הזה נכתב לפני הרבה מאוד שנים ועם זאת מאוד רלוונטי לעולמנו כיום. אין חדש תחת השמש- רק קרני האור מאירות לפעמים מזוויות שונות.

או בקיצור- ממליצה.

נבואה קודרת לגבי העתיד.
האקסלי מצייר עולם בו האדם בא על סיפוקו בכל צרכיו הגשמיים ביותר, ועובר תהליך הטמעת תפקידים ומעמדות כבר בגיל הרך.

המערכת שאקסלי מצייר הינה מובנית לחלוטין, אלא שצץ פליט תרבות במהלך הסיפור וגורם לבילבול.

אני חושב שהאקסלי האמין שמערכות כמו הנאציזם והקומוניזם יובילו ליצירת מערכת שכזו, אבל כמו שאנחנו רואים במציאות של היום כמעט ואין תבניות מחשבה כאלו שכבשו עמים שלמים ומגזרים שלמים.
עדיין יש מגזרים כלכליים כמובן, אבל הנבואה שלו לגבי אחידות של תבניות חברתיות כאלו ואחרות לא התגשמה במלואה (תודה לאל!)

"עולם חדש מופלא" הבהיר לי אישית שאוטופיה זה רעיון לא בטיחותי במיוחד. הטכנולוגיה לא תראה לך כסוג של מושיע, אלא כסממן קשה של ניוון רוחני וחשיבתי.
אלדוס האקסלי כנראה חשב שעולם אוטופי, נטול סבל אנושי, הוא גם עולם ללא משמעות לחיים.

באמת, בלי אתגר - לא ניראה לי שיכולה להווצר תשוקה!
אני לא בטוח איפה להצביע על כך, אבל אני מריח סאטירה חברתית בספר.

מומלץ בעדיפות עליונה!

""עובדות, מכל מקום, אי-אפשר להעלים לצמיתות. אפשר לעמוד עליהן על ידי חקירה, אפשר לסחוט אותן מפיך על ידי עינויים. אבל אם אין מטרתך להשאר בחיים, אלא להשאר אנושי, אין בכל זה כדי לשנות הרבה בסופו של דבר. אין בידם לשנות את רגשותיך, ובעצם אף אתה עצמך אין בידך לשנותם, אפילו תרצה. יכולים הם לגלות לפרטי-פרטים כל מה שעשית או אמרת או חשבת; אבל תוך-תוכך, שמסתריו הם בבחינת חידה אפילו לגביך, נשאר בלתי-חדיר." - 1984

אנשים רואים ב"עולם חדש מופלא" סוג של משלים ל1984.
הספרים משלימים אחד את השני, 1984 עם הדגש המבריק שלו על השימוש בשפה והרלוונטיות הגדלה של "עולם חדש מופלא".
בו לא מגבילים, מסתירים ומעוותים את האמת למען סדר חברתי כמו ב1984 - אלא חומסים לחלוטין את היכולת לשלנו לזהות דבר הנקרא "אמת" - ובכך לגנוב מאיתנו את חירותנו, החופש שלנו לבחירה ולהפוך אותנו ללא יותר מאשר מכונות אשר מתפקדות לשם תכלית היציבות החברתית בלבד. לגבנו, מה יותר מציאותי מאשר הנדסה גנטית?
מה יותר מציאותי מחברה פוסט-מודרנית חסרת אמת (אובייקטיבית) שמלאה בסמים משפרי מצב-רוח וטלויזיות אשר מכבות את מוחנו ומבדרות אותנו בחוסר תקנה?