ל<mark>סטיבן פריי</mark> יש יכולת נדירה לבחון מצבים ורגשות אנושיים כמתבונן מבחוץ. הוא מעלה שאלה תאורטית ובוחן אותה באופן סיפורי. כך עשה לנקמה ב "כדורי הטניס של הכוכבים" וכך הוא עושה פה לפנטזיה האנושית שרוצה לשנות את ההיסטוריה כדי להגיע להווה טוב יותר.

הפנטזיה הזו הולכת ככה: אם אפשר היה להשמיד את היטלר לפני שהוא נולד (כי אנחנו לא ברברים, לא נרצח...) העולם בודאי היה טוב יותר, לא? פריי טווה עלילה מלאה ברעיונות

איזה ספר נהדר. מיוחד, מהנה, משעשע, חכם. אני חושבת שבמקרה הזה, עוד יותר מבדרך כלל, כדאי לדעת כמה שפחות על העלילה לפני שקוראים. אני מאמינה שלו ידעתי מראש במה בדיוק הוא עוסק, הייתי נהנית ממנו הרבה פחות. לטעמי, כל מה שצריך לדעת זה שהוא שייך לז'אנר הנקרא 'הסטוריה אלטרנטיבית'. את היתר כדאי לגלות במהלך הקריאה.

לכן אהיה תמציתית וזהירה מתמיד בסקירה הזו, למרות שזה לא מאפשר לי לשים את האצבע במדויק על ה

כשקוראים ספר ראשון של סופר אחרי ספרים שנכתבו מאוחר יותר, אפשר לגלות תובנות שיסתתרו מעיניך אם תקרא לפי הסדר הנכון. סביר שלו הייתי קוראת את ספר הביכורים הזה ראשון, הייתי נמנעת מספריו המאוחרים ומפסידה. כי הספר הזה מתפוצץ מרעיונות אפויים למחצה, מדלג בתזזיתיות מאחד לשני, קופץ מהווה לעבר או לעתיד בלי היגיון סיפורי, הסיפור לוקה בחסר... ועדיין אפשר לראות את <mark>סטיבן פריי</mark> הבשל מציץ מפעם לפעם מאחורי המלל האינס

••••


התחילו לרמוז לי ב"סימניה" שאני מורבידי מדי, מדכא את החבר'ה. חמדת הציעה לי, ככה בעדינות, להתחיל להבין שהשמש זורחת, והציפורים מצייצות, אז אולי שווה לנסות לקחת ליד ספרים יותר אופטימיים. <mark>סטיבן פריי</mark> נראה לי כמו התחלה טובה, משהו עליז שמתאים לראש השנה.
אחרי ״עושים היסטוריה״ המבריק ו״היפופוטם״ השנון, כבר היה לי די ברור ש<mark>סטיבן פריי</mark> הוא פאקינג גאון. שלא לדבר על תפקיד המשנה המעולה שלו בשרלוק הולמס

כל הזמן שקראתי את הספר (בעיקר בזכות הביקורת של dushka, תודה) הייתי עסוקה בניסיון ללא הצלחה לפצח את הקסם של <mark>סטיבן פריי</mark>. הקסם הזה נמצא בכל ספריו שקראתי אבל אי אפשר להסביר אותו במלים. הסיפור חמוד ומענג וביזארי, ובסופו של דבר מובן לכל אדם שהיה פעם מתבגר, ולכל מי שתקווה בתקופה גרועה במיוחד שינתה את חייו.

טד וואלאס הוא משורר בעל שם. הוא גם שיכור גס רוח, גרוש בפעם השלישית, שמן ומזדקן, שדעתו על עצמו ט

כמעט ולא נתקלתי, עד כה, בספר שהכריכה שלו כל כך מתאימה לו. קוראים לו "היפופוטם" ועל הכריכה מצויר היפופוטם ענק ומיובל ישבן (וגם בחורה עירומה) אבל לא בגלל זה.
הציור הפלקטי של מל ראמוס מעורר (לפחות אצלי) את אותם רגשות שמעורר הסיפור.
אותו ציור, כמו שאר הציורים של האמן, די משעשע ולא מזעזע אותי ויש לי תחושה שזוהי כוונתו מלכתחילה (אשמח לתיקונים, אני לא מבינה כלום בתולדות האמנות) אם כי נכון לימינו הוא מו

אי שם במדבר בארה"ב מטוס פרטי נוחת, מכונית נוסעת, גלגליה מרימים אבק, והיא נעלמת לפתח בתוך האדמה שנסגר באופן פלא ולא משאיר סימן.
במעבה האדמה, קילומטרים לעומקה נבנתה עיר של מדענים שעובדים על פרויקט "מנהרת הזמן".

אי שם בשנות השמונים, אני הקטן, צופה ב"מנהרת הזמן" ומתחיל רומן מתמשך ומתעצם עם ההיסטוריה המסע בזמן.

היסטוריה, היסטוריה חלופית, אפקט פרפר, ופרדוקסים ממלאים את ראשי ומגרים את דמיוני – מי

בביקורת היחידה שיש על הספר הזה באתר נאמר : "שקרן מי שאומר שהספר הזה טוב." ביקורת קצרה ומשעשעת ובחלק מהספר לא יכולתי להסכים איתה יותר.
זו האמת השקרית שלי:
בתחילת הספר יש הרגשה שהגיע הזמן לשבור את זכוכית הבטחון ולשלוף את הריטלין הזה ששמור בדיוק לספרים כאלו. בהתחלה הוא פשוט ספר מעצבן. עומד בריטי ומלהג נון סטופ עם רפרנסים ליצירות אומנות וספרות שאין זמן אפילו לעמוד על טיבן . וכדי להוסיף שמן למדורה ה

הספר הזה מטעה כמו דרמבוי. הוא קליל ומפלרטט ורק מאוחר יותר מבינים כמה הוא עולה לראש.
גם בתקופה זו של מחסור בזמן ועיניים שנעצמות מהר מדי הצלחתי להכנס למרתון לקראת סופו ולשכוח מהמטלות, רק כדי לסיימו. על אף העובדה שהסוף ידוע מראש הייתי במתח, לראות איך מלאכת המחשבת הזו מהודקת, איך נשזרים חוטי העלילה הדקיקים לכדי עדי סיום.
אני שמחה לומר שהסיום נרקח כראוי והיווה חותמת ראויה לסיפור האינטיליגנטי הזה. סיפ