ביקורת ספרותית על מארש-ראדצקי - ספריה לעם #265 מאת יוזף רוט
ספר מעולה

---

איזה ספר מופלא. מסוג הספרים שכבר בעמוד השני הקוראים מבינים שזה עתה נתקלו ביצירה שנכתבה על ידי גאון.
יוזף רוט מצליח לתאר את סיפורה של תקופה שלמה בחייה של אומה מבעד לעיני היחיד: דמדומיה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית משתקפים בחיי שלושה דורות של גברים בשירות הקיסר פרנץ יוזף. ליוזף פון טרוטה, קצין צעיר שגונן בגופו על הקיסר הצעיר והציל את חייו בקרב סולפרינו המפורסם, מוענק כתודה אות מריה תרזה – העיטור הגבוה ביותר בצבא הממלכה, וכן תואר אצולה; בנו פרנץ נהנה גם הוא מחסדו של הקיסר ובבגרותו הופך לפקיד בכיר בשירות הציבורי, ואילו הנכד קארל-יוזף יהפוך לימים לקצין זוטר בחיל הפרשים, אך יתקשה לעמוד ברף שהציבו אבותיו.
שלוש הדמויות הראשיות המאכלסות את הרומן הן תוצרים מובהקים של החברה בה חיו. זוהי חברה שבה לחיי הצבא יש מקום מרכזי, והשאיפה הנעלה ביותר של כל גבר המכבד את עצמו היא למות בקרב למען הקיסר. קוד הכבוד הצבאי, הקשיחות והחינוך הספרטני ברוח הקייזר, מעניקים לשלושת הגברים ממד של טרגיות בעלילות חייהם, כל אחד בדרכו. קארל-יוזף הוא הגיבור הטרגי מכולם. הוא כמה לחום אנושי בסביבה שכולה גינוני טקס, משמעת נוקשה ודיבור חסכוני יבש; הוא נכסף לפשטות של החיים האזרחיים, שיש בהם יותר ספונטניות ורגש אנושי. אך הוא כלוא בתוך מדיו, וההיסטוריה המשפחתית של סבו המהולל ותואר האצולה שלו מונעים ממנו לצאת לחופשי. הרשמיות הצבאית מצויה בכל – אפילו ביחסיו עם נשים. כללי הנימוס הצבאי שולטים בכל מפגש חברתי; כששולפים חפיסת סיגריות ומכבדים את האחרים יש לעשות זאת על פי סדר הדרגות, ובמקרה של דרגה זהה - על פי הוותק; כשנפגשים עם מישהו מדברים בפקודות, וכשעונים לשאלה מסיימים בטון פסקני המלווה בסימן קריאה, כאילו יורים את התשובה. קארל יוזף אומלל, הוא פשוט לא שייך לחיי הצבא הללו, וגם לא כל כך מצטיין בהם. בחברה שבה 'כל העם צבא', גורלם של רכי הלב נדון כמעט לכליה. אולי זה מוכר למישהו מן הקוראים כאן.

כל זה מתרחש כשברקע מנשבות רוחות חדשות מעל אירופה, רוחות של מודרניות, של לאומיות מצד אחד ושל התעוררות מעמדית מצד שני, והמתח בין אלה למציאות הקפואה של בית הבסבורג הולך ומחריף. הקיסר האהוב הולך ומזדקן, הפוליטיקה הבינלאומית מצעידה את העולם לקראת מלחמה, והאיום על הסדר הישן מבצבץ מכל פינה.
יוזף רוט מותח בעט מושחז את ביקורתו על חיי הצבא המגוחכים, על השאיפה ההרואית – ועם זאת פתטית – למות גיבורים ולתהילה בשדה הקרב שליוותה את צעירי הממלכה בפרוץ מלחמת העולם. הטקסט נע בין פרקים שכתובים כמעט כגרוטסקה על הווי חיי הצבא (למשל ההכנות לנשף הקיץ), לבין פרקים ליריים יותר, כמו למשל תיאור ביקורו של הקיסר במחנה. בתווך חושף רוט את האווירה בממלכה כלפי מיעוטים שונים, לרבות תיאורים סטריאוטיפיים של יהודים - נקודה מעניינת בתור מי שנולד לאם יהודייה בעצמו. מעל הכול נמסכת איזו תיאוריות כמעט קולנועית של הטבע ושל ההתרחשויות, כאשר הבדיון משולב עם אירועים היסטוריים – כמו קרב סולפרינו עצמו ורצח יורש העצר פרנץ פרדיננד. דווקא האירועים השגרתיים יותר, כביכול, מתוארים בהוד תיאטרלי, כמעט כאילו הייתה זו טרגדיה יוונית; וקארל יוזף הוא אכן סוג של גיבור טרגי שאינו יכול להימלט מגורלו, אלא רק להתרפק בגעגוע על "מארש ראדצקי", הנעימה המוסיקלית שליוותה את ילדותו, ומסמלת עבורו את האושר האבוד של חייו.
בסופו של דבר מדובר ברומן סוחף, במיוחד למי שמחבב היסטוריה. לא לשווא נכללה היצירה הזו ברשימת עשרים הרומנים הגדולים של הספרות הגרמנית מאז "ייסורי ורתר הצעיר". ומילה אחת טובה על התרגום המצוין, העשיר בידע ובאלגנטיות, של אילנה המרמן. אם יש ביכולתכם לשים יד על עותק מהספר היפה הזה, אל תחמיצו.

» ביקורות נוספות של שין מ.
» ביקורות נוספות על מארש-ראדצקי - ספריה לעם #265