“אנה פרנק היקרה,
הנה, יום השואה מתקרב לסיומו, ולא יכולתי שלא להזכר בך, אנה פרנק, הנערה שהסתתרה עמוק עמוק בביתה, בזמני המלחמה הקשים, הכואבים והמייסרים כשברחובות העיר אנשים היו נוהגים לצעוק סיסמאות של "מוות להיהודים".
את, שתיעדת באומץ רב כל רגע ורגע מחייך באותן שנים ארורות בתוך יומן זה, שמצד אחד הוא יומן מאוד מאוד אישי, אבל מצד שני הוא גם עדות היסטורית חשובה מאין כמוה. את, שהסתכלת עמוק עמוק אל תוך העיניים חסרות האנושיות של הנאצים יימח שמם, ולא הסרת אותן לרגע, גם אם לפעמים היו לך רגעים של פחד ושל מצוקה (והיו כאלה, אני בטוח שהיו). את, שלעולם לא הרמת ידיים ושתמיד הייתה בך התקווה שאולי מתישהו כל זה ייגמר ושלא תצטרכי יותר להתחבא ולהסתתר. את, שהיית יכולה להיות עכשיו בגיל של סבתא-רבה שלי (זיכרונה לברכה) אבל בשביל כולם את תמיד תהיי נערה צעירה וחייכנית. את, שהיית גם דמות ראשית בסיפור וגם האחת שכתבה אותו. את, שתיעדת וכתבת את מה שאחרים כמוך חשבו, אבל לא חשבו לכתוב. את, את פשוט גיבורה. את, את המנצחת האמיתית.
אני כותב לך את המילים האלו מהסלון בביתי, דרך המחשב, בדמעות שאפילו לי אין מושג למה הם פורצות והתרגשות רבה, ועומד בקרוב לשלוח את אותן מילים לאתר ספרים אחד, שקוראים לו 'סימניה'.
האמת היא שבכלל תכננתי להמנע היום מיצירת מגע כלשהו עם מכשירים חשמליים כגון מחשב או טלויזיה, כי רציתי לכבד את היום. אבל אז, כשחשבתי פתאום עלייך ועל עוד ששת מיליוני היהודים שנספו, הבנתי שהדבר הכי מכבד שאני יכול לעשות למען היום הזה, זה לכתוב אלייך. פשוט לכתוב אלייך. ולא אכפת לי בכלל שלא קיימתי את ההבטחה שלי, ובכל זאת הדלקתי את המחשב. כי אין מה לעשות, מה שאני עושה כרגע זה הרבה יותר חשוב, וגם הרבה יותר מכבד.
דרך אגב, רק עכשיו שמתי לב שאני משתמש במונחים כמו 'מחשב', 'טלויזיה', מכשירים חשמליים'- מושגים שלך, כנראה, לא היו ממש מוכרים. אז הרשי לי בבקשה להסביר לך על אחד מן המכשירים, המחשב, שדרכו אני בעצם יוצר כרגע קשר איתך: המחשב הוא מין מכשיר מרובע כזה, לא כל כך גדול אבל גם לא ממש קטן, שהוא כלי תקשורת חשוב מאין כמוהו שמחבר אנשים מכל קצוות העולם. הוא משמש גם לצורך חיפוש מידע, שעשוע (סרטונים, שירים, משחקים ועוד) וגם חיפוש ספרים. כן כן, גם חיפוש ספרים.
אוף, האמת היא שזה די מסובך להסביר משהו כזה לנערה כמוך, שילדותה הייתה נטולת מסכים (וגם נטולת ילדות). בקיצור, צריך לראות את כל הפלא הטכנולוגי העצום הזה כדי להבין. אבל זה לא מה שחשוב. זה לא העיקר. מה שאני רוצה להגיד לך הוא שאני קרוב לסיומו של כתיבת מכתב חשוב מאוד שמיועד לך. ועדיין לא סיימתי לכתוב אותו. יש לי עוד מה להגיד.
מחר, כשכולנו נקום בבוקר, הכל יחזור להתנהל כרגיל: אנשים מבוגרים ייסעו לעבוד, ילדים ילכו לבתי הספר ולגנים, פועלי הבניין ימשיכו לבנות בניינים, הברים והמועדונים יחזרו לפעול ברעש ובעוצמה גדולה, אנשים יהיו יותר שמחים ולכל אחד מהם תהיה חולצה בצבע שונה, והכי חשוב: גם לא תהיה שום צפירה שתזכיר לנו את האסון הנורא שקרה.
אני כותב עכשיו את מה שאני כותב, משום שאני רוצה שגם מחר בבוקר, באותו בוקר שיגרתי ונטול צפירות שדיברתי עליו מקודם, אנשים עדיין יזכרו את היום הנורא הזה, את האנשים שלא הצליחו להינצל (וגם את אלו שנצלו, אבל חיים כאן, במדינת ישראל, בתנאים לא טובים ומתחת לקו העוני), ואני מקווה שאולי בעקבות זה, אנחנו נרגיש טוב יותר עם עצמנו ועם הסובבים אותנו. אני רוצה שנזכור כל הזמן ובכל מקום את העבר שלנו, אבל יחד עם זאת נדע גם להביט קדימה, וליצור ביחד עתיד טוב יותר: עם שלום, בלי מלחמה. עם אהבה, בלי שנאה. עם חיבוק, בלי מכה. כי סוף סוף יש לנו מדינה.
הייתי רוצה
שידעו (ויזכרו) כולם
שהייתה ילדה
אחת בעולם
והילדה הזאת
היא
אנה פרנק
שלך, זה שאין לנקוב בשמו.
נ.ב- אני יודע שאת כנראה לא תוכלי להחזיר לי תשובה, אבל אני מקווה שאת, איפה שלא תהיי, לפחות רואה את מה שכתבתי לך, וקוראת.
https://www.youtube.com/watch?v=fFvQVBJThyc”
![אנה פרנק-יומן [כריכה רכה]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers21/214417.jpg)
