תשעה באב, שהוא יום אבלות על חורבן כפול של שני בתי מקדש, הוא יום שבו אני קוראת על חורבן של דורנו, על שואת יהודי אירופה. הספר הזה היה בספריית הבית שלי. אני נשואה לבן הדור השני לשואה, שאביו נולד בהונגריה בשנת 1942, וזה לא היה זמן ומקום טובים להיוולד בהם למשפחה יהודית. בן הזוג שלי הוא קורא אדוק של ספרי שואה, כנראה בגלל הקשר המשפחתי שלו, אבל אולי זה לא קשור ואני סתם מחברת דברים בראשי. כך או כך יש לנו בספריית הבית מדפים ועליהם ספרי שואה. ואני, שקשה לי איתם, פונה אליהם רק בתאריכים ייעודיים כמו יום תשעה באב.

גיבור הסיפור מתואר בלא שם והוא מתאר את קורותיו. נער בן חמש עשרה, בן למשפחה יהודית נטולת קשר לדת בבודפשט. הוריו גרושים, הוא במשמורת אצל אביו ואשתו השנייה ומבקר לעיתים את אימו. תחילת הסיפור היא סיפור נערות של נער ככל הנערים - לימודים בגימנסיה, מבטים על נערות, חברות עם נערים אחרים, חיכוכים בבית, מחשבבות ושאיפות על העתיד. ואז הכל משתנה. תחילה הפרנסה של ההורים נלקחת מהם, הבית נאלץ לקצץ במאכלים, האב נשלח למחנה עבודה ואין שומעים ממנו, הגיבור עצמו מוצא מהלימודים בגימנסיה ומקבל היתר לעבוד במפעל בקצה העיר יחד עם נערים רבים כמוהו. ועדיין החיים נמשכים בשגרה פחות או יותר.

יום אחד גם זה משתנה, שוטר עוצר את האוטובוס שהוא נוסע בו ועאוסף אותו יחד עם נערים יהודיים רבים וגם מספר גברים. לא מתירים להם להמשיך בדרכם ומאוחר יותר עוצרים אותם ומעבירים אותם ברכבות מזרחה, תחילה אל מחנה בשם אושוויץ-בירקנאו, משפ למחנה בשם בוכנוואלד, ומשם לעוד מחנות קטנים יותר או פחות. גיבור הספר מתאר את שעובר עליו בסוג של טון יבש, עוקצני לעיתים, נטול רגשות, לאורך קצת יותר משנה של מאסר, עבודות כפייה, רעב, ומחלות, עד שהוא חוזר לעיר הולדתו בודפשט, אם כי לא הביתה. הטון היבש והאדיש לא הופך את הספר לקל יותר לקריאה, ואולי קצת להיפך, כי המספר מקפיד לתאר את שעובר עליו עובדתית, לא בראייה של לאחר מעשה, אלא מתוך תחושת הכאן והעכשיו של הזמנים, כולל תחושות הבלבול, הרעב, ולא מדלג על תיאורים גופניים קשים ביותר. בשבוע הזה שבו פורסמו תמונות מזוויעות של אביתר דוד ושל רום ברוסילובסקי הגוועים מרעב וממחלה בעזה תיאורי הרעב היו הקשים ביותר לקריאה, אבל תיאורי המחלות והפצעים קשים לא פחות. זה לא ספר מהנה לקריאה בשום צורה, אבל הוא ספר חשוב.

הספר נכתב כאוטוביוגרפי בגוף ראשון, ועל פי ויקיפדיה אלה באמת המקומות שבהם היה המחבר בתקופת השואה, ועם זאת הוא נקרא כספר יותר כללי ואולי אפילו קצת אלגורי. מה שהוא מתאר בצורה הטובה ביותר הוא ההסתגלות של הכותב למאורעות הנוראיים שעוברים עליו, לכרסום היומיומי, לחיפושים אחרי חברות, אנושיות, ואחרי זה כבר לא, לנירמול של כל תופעה וכל זוועה שקורית ולהבנה כמה האדם הוא סתגלן.

אשתי ואני נסענו לבודפשט למספר ימים, חיפשתי בספריה ספר של סופר הונגרי שיארח לנו חברה במסענו. להפתעתי מצאתי בספריה שני עותקים של ספר זה, כנראה שכחתי שרכשתי אותו בעבר ורכשתי אותו שוב, יש לי כמה ספרים כאלה. שמחנו מאוד, כך שנינו נקרא ספר של יהודי הונגרי מבודפשט שחי שם באמצע המאה הקודמת וגם זכה בפרס נובל לספרות.

אוטוביוגרפיה של שנה בחייו של הסופר. מדובר בשנים 1944-1945, השפעת הנאצים בשיאה על הונגריה והיהודים מובלים כצאן לטבח. הנאצים החלו להשמיד יהודים בהונגריה רק בשנה האחרונה למלחמה, תוך שנה הצליחו להשמיד 600,000 יהודים. יעילות מזוויעה. הונגריה היא המדינה השניה אחרי פולין במספר היהודים שהושמדו בה.

המחבר היה בן 14 כשיום אחד הורד מן האוטובוס ונתבקש להתלוות אל שוטר. מכאן מתחיל מסעו של קרטס לאושוויץ ובוכנוואלד ועד לשחרורו.
הסיפור מסופר מפיו של הנער קרטס והוא מתאר את שראה וחשב לאורך כל התקופה מנקודת מבטו של נער. הרבה תמימות ונאיביות מתחלפות מהר בהתבגרות מוקדמת ויצר שרידות חזק.

עשרת העמודים האחרונים מתארים את שעבר על המחבר לאחר שחרורו וחזרתו לבודפשט אל בית הוריו ואת שעבר בראשו וברגשותיו לנוכח חזרתו הביתה. עשרה עמודים של פרוזה שמימית, פילוסופית ומרתקת.

קריאת חובה להבנה נוספת של השואה וקורותיהם של יהודי הונגריה.

מספר רשמים על בודפשט של 2019:
1) הקיורטוש והקרמשניט בארץ טובים יותר! כנ"ל שאר דברי מתיקה.
2) מרק הגולש המפורסם, אכלתי טובים ממנו בארץ. ביום השלישי התייאשנו מהאוכל ההונגרי ועברנו למסעדות התאילנדיות, הסיניות והטורקיות שנמצאות בשפע.
3) יינות ובירות הונגריים מצויינים וזולים.
4) בודפשט עיר יפהפיה וצילומית מאוד אם כי אפרורית.
5) אין מזגנים באוטובוסים ולא ברכבות, חם.. חם מאוד.
6) נראה שחצי מהתושבים הם תיירים, מספר המסעדות ובתי הקפה עצום.
7) ברובע היהודי יש נוכחות רבה של יהודים, כיום מחציתם אורתודוכסים ומחציתם חילונים. מסעדות יהודיות רבות, הרבה פלאפל וחומוס בכל העיר.
8) יש סיור חינם עם מדריך לרובע היהודי, מומלץ.
9) שלשה בתי כנסת מתפקדים ברובע היהודי. בית הכנסת הגדול נחשב לגדול באירופה ולשני הגדול בעולם אחרי זה של ניו-יורק.
10) מוזיאון השואה בבודפשט הוא ביקור חובה! מאוד מרשים ויסודי.

הלילה התעוררתי בשעה שתיים. מתוך חלום. ניסיתי לחזור לישון אבל החלום המשיך להתקיים אז יצאתי בשקט מהחדר והכנתי לעצמי תה וחזרתי בשקט לחדר כדי למצוא את הספר ולקחת אותו משם, אבל לא מצאתי. זכרתי שקראתי כמעט עד שנרדמתי אבל הוא לא היה על הרצפה ליד המיטה, שם הם מונחים בדרך כלל, הספרים שהפסקתי לקרוא לפני השינה, אז התחלתי לפשפש בין כל מה שנמצא ליד המיטה שלי וזה העיר אותו, את האיש שישן לצידי. הוא שאל מה קרה והסברתי שהיה חלום, שאני מוכרחה להחליף אותו ושאני לא מוצאת את הספר. הוא הושיט יד אל בין השמיכות והצביע עליו. לקחתי ויצאתי משם.

בחלום כאבה לבת שלי השן. זה נמשך ימים ואני לא הזמנתי תור כי תמיד היא הזכירה את זה כשהמרפאה שלנו היתה סגורה, אבל זה היה כבר בלתי נסבל אז לקחתי אותה למרפאה שאני לא מכירה. היו שם כמה רופאים שליהגו איתנו ואף אחד מהם לא נראה כמו מישהו שאפשר לסמוך עליו. שמחתי כשהכניסו אותנו אל רופאה אחרת, צעירה, והיא אמרה שאין ברירה, שזה סדק בשן והיא תצטרך לחתוך לה את הלסת, שני חתכים קטנים. היא כבר החזיקה סכין ועצרתי אותה. התחלתי להטריד אותה בשאלות כמו כמה פעמים היא כבר עשתה את הפרוצדורה הזאת וכמה זה יכאב וכמה זמן היא כבר עובדת והיא די נעלבה. ביקשתי שלא תעשה כלום והתקשרתי לאיש שלי להתייעץ. ויצאתי החוצה והוא איכשהו היה שם. התחלנו ללכת, אני והוא, לכספומט שהיה בקצה הרחוב ואז בחזרה. והאוטו שלנו היה שם פתאם, לידנו, עומד ליד המדרכה ולפתע הוא התחיל לנסוע. רק הבן שלנו היה בתוכו והוא נסע כמו מישהו שלא יודע איך לעצור והאיש שלי התחיל לרוץ אחריו ועצר וזעק "לאאאאאאאאאאא" של כאב ושל חוסר אונים. ואני התחלתי לרוץ לתוך החניון שהאוטו נסע לתוכו ובדרך ראיתי מכוניות הרוסות ושמעתי בדלי שיחות של אנשים שהלכו לקראתי וסיפרו אחד לשני איך הוא נסע ואיך הוא החליק והגעתי אל מעקה החניון, חניון מתפתל בו אפשר לראות מלמעלה את הקומות התחתונות וראיתי את האוטו שלנו שעצר ואת הבן שלי יושב לידו במין תנוחה שבה כל רגל נשלחת לכיוון אחר והגעתי אליו והתכופפתי והוא הרים את הראש והישיר אלי מבט אטום שהוא נעדר ממנו. ורציתי שהוא יכעס עלי ויגיד לי שהכל באשמתי אבל הוא רק הסתכל ואני התעוררתי.

אז קראתי את הספר עד הסוף (לא הרבה עמודים נשארו לי) והחלום לא ממש קשור אליו, למרות שאם מתעקשים אז אולי אפשר לחבר ביניהם באיזו דרך נפתלת. אפילו בכמה, רק שזה לגמרי מיותר.

זה ספר על השואה שמציג נקודת מבט שונה. המספר הוא נער בן 15 מבודפשט, נער אדיש, צייתן, לא מבין על מה המהומה, מתקשה לבטא רגשות (אם יש לו בכלל), כלומר, עיני מתבגר, לא רגיש במיוחד, גם לא מבריק במיוחד.

מהתיאורים של מה שהתרחש אפשר להבין שמדובר באותו אושוויץ ואותו בוכנוואלד שכבר קראתי עליהם אצל פרימו לוי ואצל סמפרון ואצל עוד כמה אחרים, אבל כל השאר, הדרך שבה זה נתפס וההתיחסות לזה, כל זה לגמרי אחר. על יתרונותיה של קהות רגשית כבר עמדתי בחיי, אבל המימדים שלה כאן נדמים כמעט בלתי אפשריים למרות שבעצם במציאות של בוכנוואלד הם כנראה המימדים המתבקשים, אלה שמאפשרים לו, לגיבור, להיות לפעמים סתם משועמם ולפעמים כמעט מרוצה גם כשהוא מוזלמן ומשוכנע שהוא עומד למות. אותה קהות גם מאפשרת לספר את הסיפור ככה, כפי שהוא, בלי ללחוץ, ואיכשהו היא לא כופה עצמה עליך כך שאתה יכול אפילו להרגיש.

ובזמן שהוא מספר על מה שקרה לו הוא מנתח, ניתוח קר, כמעט משועשע, את השיטה הגרמנית באושוויץ, להיות חביבים בזמן ששולחים את הנידונים להשמדה, והוא עוסק הרבה בצורות השונות של "קשיות העורף", כלומר, של ההתנגדות או ההתמודדות של האסירים עם המשטר שנכפה עליהם, אם זה בבדיחות או בדיבורים על חופש או בשימוש בדמיון או באי ציות, בעשיית מעשים שבניגוד להוראות.

ויש בו הערכה רבה לאותם אסירים ותיקים, כנראה פוליטיים, ששמרו על צלם אנוש ונהגו באלטרואיזם, אם כי ברור שהם חיו שם בתנאים טובים יותר מהיהודים.

יותר מהכל יש פה בחירה לא שגרתית, לספר על חיים במחנות הריכוז, לא על מוות, לספר דווקא על רגעים של אושר, וזה, באופן מפתיע או לא מפתיע, לא מפחית כלום מגודל הזוועה.

אמנם ספר שואה אחד מיני רבים, אבל בשבילי הוא מיוחד כי זה הסיפור על הורי, במיוחד של אבי. יש הרבה דמיון במסע של הנער היהודי מבודפשט מספר הסיפור, כולל הגיל הזהה, ובין אבי. הספר מצליח להעביר את הלך הרוח של התקופה בדרך עדינה ולא דרמטית. איך הרגישו לנוכח האיום הלא ברור, מה קרה "שם" וגם הדרך חזרה, בסוף התופת. הוא חוזר לאותו מקום, לאותם אנשים שחלקם חסרים. הוא מספר את הסיפור על "שם". כאילו הוא אותו דבר. והוא כמובן כבר לא.

אימרה קרטס הינו זוכה פרס נובל יליד הונגריה.
ללא גורל מתאר ילד יהודי ממשפחה מתבוללת אשר עובר את תופת השואה ברזולציה אישית ביותר אשר נותן מבט של מלחמת ההשרדות של הפרט.
הספר מתאר איך ילד חזק הופך לילד לנער זקן ומוזלמן והסתירה המטורפת של הקרמנים שמצד אחד רוצים להשמיד את היהודי ומצד השני מצילה אותו בדרכים לא דרכים.

מומלץ ביותר.

קראתי את הספר דיי ממזמן , ספר נהדר שמצליח לתאר את החוויה מנקודת מבט של ילד ולנוע בין הילד למבוגר
מומלץ ביותר ושונה מספרי שואה אחרים שקראתי, הייתי רוצה לקרוא אותו שוב.

סיפור על השואה מנקודת מבט מוזרה של נער בן 16. האופן בו הוא מתאר את העובר עליו והאופן בו לכאורה הוא מקבל או משלים עם המאורעות האלו מעורר צמרמורת.

הגיבור, בן ה-15, עובד בקיץ של מלחמת העולם השניה בשנת 1944 במפעל לבנים בהונגריה. הוא מצויד בתעודה האומרת שהוא יהודי המורשה לנוע עד המפעל ולעבוד שם. ביום קיץ אחד זוהר הגיבור מורד עם עוד עשרות נערים ואחרים מהאוטובוסים המובילים למפעל ואלה מקובצים ע"י שוטרים הונגרים ומתחילים מסע ברכבת לעבר אושוויץ. עד כאן מתואר הכל כהרפתקת נעורים.

לאחר הגעה לאושוויץ, רחצה, גזיזת שיער, הענקת מספר וכך הלאה, המסע ממשיך לבוכנוואלד המתואר כמקום יפהפה, עם נוף מרחיב דעת לעומת המישוריות המשעממת של אושוויץ. כאמור, הרפתקת נעורים.

מבוכנוואלד הנאווה והמעטירה המסע ממשיך לצאיץ, מחנה עבודה לשם מגיע הגיבור בן החמש עשרה, לאחר שהודיע שהוא למעשה בן שש עשרה בעצת מאן דהוא.

כאן מתחילה הנפילה, העבודה הקשה, החורף האכזרי, המזון המועט, המוות מסביב. לאחר שמופיע פצע דלקתי קשה ברגלו של הגיבור הוא מועבר לריפוי ומושב לבוכנוואלד, שם הוא מבלה את שארית ימי המחנה עד לשחרור. בכל העת הזו והתיאור שמסביב אין ולו שמץ של רגש, רק סיפור עובדתי קר וכרונולוגי, כאילו אין לכך השפעה נפשית כלשהי.

עובדה זו, היעדר הרגש, מפריעה לקריאה למרות שהספר בהחלט קריא ומהווה הצצה אל נבכי הזוועה, למרות שלבסוף הגיבור מכחיש שזו היתה זוועה או גיהנום ומעקש שהוא לא יודע מה זה גיהנום ולכן לא יודע אם כך זה נראה. אחרי ככלות הכל, בוכנוואלד היה מקום נאה בהחלט, היה סדר וניקיון ואחרי שמתרגלים אפילו מתגעגעים. לא פעם קריאה כזו הפריעה לי ולא הבנתי היכן הרגש הנלווה, הזעקה, הרצון להטיח בפני העולם את מה שקרה.

יש לכך מספר הסברים:

א. הגיבור הוא בן 15. תובנות רבות לא ניתן לצפות מאחד בגיל שכזה.

ב. כמעשה של הישרדות הגיבור מודה שהוא ניתק עצמו מהקושי היומיומי נפשית.

ג. עצם הסיפור נכתב ופורסם ב-1975 והריחוק עמעם אולי את התחושות הקשות.

ד.וזו, לדעתי, סיבת הסיבות מדוע הספר נטול רגש: לא פעם מספרים הניצולים שמה שקרה במחנות היה פשוט משהו מכוכב אחר. יכול בהחלט להיות שדי בסיפור המעשה העובדתי כדי להבין את גודל הזוועה ומי שקורא בספר נוכח לדעת שתוך זמן קצר איבד הנער המתפתח את תומתו, הפך לשכיב מרע, נדהם בעצמו ממראהו שניבט אליו במראה אחרי היציאה מהמחנה והיה עד לאובדן חיים כזה שאפילו אם זה היה קורה לו עצמו זה כבר לא נראה לו נורא כל כך.

מי אנחנו כי נשפוט? הרי במשפחתי עצמי, ניצולי שואה חיים בינינו ולא שמעתי לא זעקה ולא טרוניה ולא שום כלום. הכל סגור מאחורי דלתות נעולות נפשית.


ספר טוב אחרי ככלות הכל.

ספר חובה לכל מי שנושא השואה מעסיק אותו, על השאלות הנובעות ממנו לגבי טבע האדם, מהות הרוע, זהות, בחירה. תיעוד של חווית השואה ממקור ראשון ומנקודת מבט מאד יחודית ולא אופיינית. הספר מתאפיין בריחוק רגשי וניכור וכתוב בהרבה אירוניה, ויש בו מחאה כנגד כל נסיון להכליל או להציג את השואה באופן דרמטי. כפי שהוא מבטא זאת בסוף הספר, הוא מתנגד לתיאור הכוללני של מה שעבר עליו במילה "זוועות", שבעצם משטיחה ומשכיחה, ומתעקש על זה שהדברים לא "באו" אלא קרו כל הזמן "צעד אחר צעד" במין הווה נצחי של ניעה מרגע אינסופי ובלתי נסבל אך מלא תקווה אחד לאחר, כשבכל רגע הקרבן הוא קרבן ובה במידה משתף פעולה. רק קרטס, בתור אחד שהיה שם, יכול להרשות לעצמו לדבר על "האושר של מחנות הריכוז". תיאוריו הנטורליסטיים והפרטניים אכן פורטים את הזוועה לרגעים מוחשיים וממחישים איך ההזוי, כביכול והבלתי אפשרי, קרה. תיאוריו את התהליכים הפסיכולוגיים שעוברים עליו כשהוא נאלץ לשתף פעולה עם השפלה ולצפות בגופו המתנוון, כמו גם את התנהגות כל האנשים המעורבים - קרבנות, רוצחים, סתם אנשים קטנים - זו הזוועה האמיתית. תמיד במינוריות, בלי סצנות דרמטיות. האשה שהתנחלה בביתו בזמן שהיה במחנה ריכוז ומסלקת אותו משם בשובו, עושה זאת "בחביבות, באדיבות". הספר עורר אותי למחשבות על הרוע. הוא עסוק בתיאור ההסתגלות של אנשים רגילים ונורמליים למצבים מטורפים ולכאורה הזויים. הפחד, התשוקה לחיים והרצון להיאחז בהם בכל מחיר, הניכור וההדחקה - כל אלה הם בני בריתם של התוקפנות, האכזריות והרצון לשליטה. אחד התיאורים החזקים בספר שגם משקף את תמציתו נמצא בסצנה שבה הקלגס מענה אותו בסחיבת שקי מלט עד כדי שהוא כמעט מביא למותו. "בסוף כבר היה ביננו כאילו ממש שיתוף פעולה, למדנו להכיר זה את זה, כמעט עשינו יד אחת...ומנקודת ראות מסויימת - נאלצתי להודות...אכן החזקתי מעמד...זה הוכיח שהוא צודק. אבל מצד אחר, בסוף היום הזה הרגשתי שמשהו נהרס בי ללא תקנה..." ומשהו נהרס ללא תקנה לא רק בגוף ואין אפשרות לחיים חדשים. יש בספר מחד ניכור רב שמקשה לעתים על חיבור רגשי. מאידך, ריאליזם נוקב שהופך את התיאורים למאד ממשיים, ובכך משיג הסופר את מטרתו להתעקש ולהראות באופן מטריד שהשואה היא אנושית - של אנשים, התאפשרה, ולא, כפי שהיינו רוצים להאמין, לא שייכת אלינו באיזה אופן, יוצאת דופן, מפלצתית.