"הפחד נורא מן העונש, כי העונש הוא דבר קבוע ומסוים, אם קל ואם כבד,
והוא תמיד טוב יותר מן המתח המחריד והבלתי נגמר שבחוסר הידיעה."
כך מצליח שטפן צווייג לתאר באופן מדויק את מהותו של הפחד.
כיצד חוסר הוודאות והציפייה לגרוע מכל עלולים להיות משתקים יותר מההתמודדות עצמה.
וזה בדיוק מה שעוברת הדמות הראשית, גברת אירנה.
לכאורה לא חסר לה דבר. היא חיה חיי נוחות ורווחה בורגניים, שבהם דבר אינו מפר את השלווה.
אך דווקא הביטחון והיציבות מעוררים בה כמיהה להרפתקה, השגרה והשעמום מציתים את סקרנותה ואת תשוקתה לריגוש.
ואז היא עוברת על הדיבר השביעי - "לא תנאף".
מרגע זה האימה חודרת אל ביתה, ומתברר לה לחלוטין חוסר התקווה שבמצבה.
פריץ, בעלה, הוא עורך דין מצליח ובטוח בעצמו, ואין לה מושג כיצד להתמודד מולו.
עם שני ילדיה הקטנים היא כמעט שאינה מתקשרת, והבית כולו מתנהל בידי המשרתים.
אירנה לכודה במלכודת פסיכולוגית ההולכת ומתהדקת סביבה, מעצימה את תחושת המחנק, הבדידות והחרדה.
הסופר מוביל את הקורא להזדהות עמה באמצעות התמקדות מוחלטת בסבלה, עד כדי תחושה כמעט פיזית של כאב.
הוא אינו שופט אותה מבחינה מוסרית, אלא מזמין אותנו לחוות יחד איתה את הפחד.
התובנה החזקה ביותר מהספר היא שהמחיר הפסיכולוגי של הבגידה פשוט אינו שווה את זה.
ספר עוצמתי, מרתק וגאוני.
