יש רגעים שאתה נפגש במיתוס בן אלפי שנה ושואל את עצמך איך שמעת כל כך הרבה על המיתוס ולא קראת אותו עד היום. כך קרה לי עם גלגמש ואני מאוד שמח שקראתי אותו סוף סוף.
קשה להאמין, אבל הטקסט הזה, שנכתב לפני כ־3500 שנים על לוחות אבן בכתב יתדות שעדיין קיים. איזה ספר יחיה כל כך הרבה שנים תגידו? אין לנו כלל מושג האם יוליסס או שייקספיר ישרדו 3500 שנים.
מאחורי הסיפור הספציפי הזה עומדת תרבות חידתית שלמה. התרבות של השומרים. לא נשאר המון מהעם המתקדם הזה ובספר יש הקדמה שלמה שמוקדשת לשומרים והיא מרתקת בפני עצמה. מדובר בעם מסתורי כמעט, שהופיע משום מקום, המציא כתב, ערים ומיתולוגיה, ואז נעלם לתוך ההיסטוריה (אולי במבול?).
הדרך שבה גילו מחדש את האפוס היא סיפור בפני עצמו: לוחות שבורים, מילים חסרות ואף חלקים שלמים, חוקרים שמנסים לשחזר שפה שמתה מזמן. כשאדם בשם ג'ורג' סמית זיהה לראשונה את סיפור המבול בתוך הלוחות, הוא הבין מיד שלא מדובר בעוד טקסט עתיק, מדובר בסוג של נקודת מוצא של התודעה אנושית שעדיין נושמת בתוכנו.
ושם חיכתה הפתעה מאוד מעניינת: זה מרגיש מוכר.
יש כאן מבול שמזכיר מאוד את ספר בראשית. יש גיבור שמזכיר את אכילס מתוך האיליאדה של הומרוס. יש מסע כמעט מיסטי שמעלה הד רחוק למיתולוגיה המצרית ולספרי המתים שלה. זה לא דמיון מקרי כנראה, השומרים קדמו לאלו ומכאן מדובר במרחב קדום שבו סיפורים נדדו בין תרבויות, הרבה לפני שהיו “עמים” כפי שאנחנו מכירים אותם ושם גם הכתב הומצא ואפילו סוג של דפוס ראשון על לוחות אבן.
טוב, מודה שהגעתי לספר מחדש מתוך קריאה במרכבות האלים של אריך פון דניקן, הוא עורר אצלי את הרצון להוציא את הספר וסוף סוף לקרוא בו. דניקן למשל לקח את האלים של גילגמש לכיוון של חייזרים וטכנולוגיה קדומה. אני אכתוב על פון דניקן בנפרד, צריך לקחת את דבריו כמובן כפיקציה וקוריוז ופחות כמשנה מבוססת, אבל אפילו כהיפותזה זה רעיון מפתה. בעיני הרעיון החייזרי מפספס את העיקר משום שהכוח של האפוס הזה אינו במדע בדיוני, אלא באנושיות הגולמית שלו.
העלילה עצמה? כמעט מפתיעה בפשטותה. מלך חזק מדי פוגש חבר שמאזן אותו. כמובן שהם יוצאים להרפתקאות מסמרות שיער. לאחר מות החבר המלך נשבר נפשית.
מכאן מתחיל הסיפור האמיתי: סיפור פסיכולוגי ופילוסופי. אין כאן גבורה אלא פחד מהמוות ומהקיום. מדובר בניסיון נואש להבין איך אפשר לחבור לאלמוות. וכן, לפעמים זה אפילו מרגיש “ילדותי” כמו במיתולוגיה היוונית: מפלצות, אלים גחמניים, פתרונות תמימים. אך דווקא שם טמון הקסם: זו הילדות של האנושות עצמה ואם נחשוב שכל מילה או אות כאן נחרטו על לוח אבן, הפשטות מתבקשת.
החלק שממש אהבתי הוא סיפור המבול. אדם אחד ניצל משטפון היסטורי שמוזכר בלא מעט תרבויות. אדם יחיד ומשפחתו קיבלו הזדמנות להציל את העולם ואת מיני החיות שחיו אז. בתמורה לא רק שיחיה, הוא יקבל חיי נצח.
כשגילגמש פוגש אותו, הוא מגלה את האמת הכואבת: הנצח הזה אינו פתרון נכון, אלא עניין חריג ואפילו לא משתלם. משהו שלא שייך באמת לאדם. בניגוד לנח של התנ״ך, כאן אין סדר מוסרי ברור רק תחושה שהעולם גדול, אדיש, ולא מחויב לנו.
אגב, ישנו גם נחש עם ראש אדם ששומר על עץ הדעת?!
ומה לגבי גילגמש עצמו? כנראה שכן היה מלך כזה בארך לפני אלפי שנים. אבל הדמות שאנחנו פוגשים כבר מזמן עזבה את ההיסטוריה והפכה לסמל: האדם הראשון שהבין שהוא בן תמותה בהיסטוריה הכתובה.
בשורה התחתונה: מדובר בסיפור העתיק ביותר שנמצא אי-פעם, מי יודע כמה עוד קבורים אי שם. למרות גילו הוא עדיין סיפור רלוונטי במובן של שאלה אנושית אלמותית: מהם החיים ומה הם לא? המוות.
הציון שלי: 10/10 לא במובן של ספרות גבוהה אלא במובן של מיתוס מרגש שמלווה אותנו כמאה וחמישים דורות. אני בהחלט ממליץ מאוד לקרוא את הספר אם טרם הספקתם ביחוד אם אתם נמשכים למיתולוגיה עתיקה, אבל גם למי שמוכן לפגוש שאלה פילוסופית פשוטה שלא התיישנה מאז: כיצד חיים עם הידיעה שאנחנו לא נצחיים?









![הזקן והים [מהדורת 2001]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers0/1615.jpg)




![החטא ועונשו [מהדורת הקיבוץ המאוחד - 1981]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers14/140332.jpg)


